חשבתי שדברים כאלה קורים רק בסיפורים באינטרנט. אבל גם אני מצאתי את עצמי בתוך חלום מוזר וסוראליסטי כזה.
הייתי בת שש כשאבא שלי עזב אותנו, אני, אמא והאחיות התאומות הקטנות שלי. זה קרה פתאום בלילה אחד, נשארנו בבית רק שלושתנו אמא, שני התאומות ואני, יערה. אמא המשיכה להגן עליו, סיפרה לי שהוא רק נסע לעסק בתל אביב, אבל הלב שלי כבר ידע את האמת. בסוף, כשהסיפורים התפוררו, היא אמרה בשקט: “אבא לא איתנו יותר”.
הראש הילדותי שלי צף לכל הכיוונים, לא הבנתי את כל הסיבוכים של עולם המבוגרים. כעסתי על אבא ודמיינתי שהוא נכנס בדלת, מביא איתו פיתות טריות מהמאפייה, אבל זה לא קרה. אמא נשארה איתנו, היא לא חיפשה זוגיות חדשה. זה היה קשה לה, אבל בארץ מי רוצה גרושה עם שלוש ילדות? וככה עברו השנים. עכשיו אני בעצמי נשואה, יש לי ילדים, ואני גרה במושב קטן בעמק חפר. לנו יש משק משפחתי קטן, מטע תפוחים שמזכיר לי את הילדוּת, והוא דווקא מתחיל להביא קצת ש”ח הביתה.
לפני כמה חודשים, חלמתי שמישהו מתקשר אליי. “אנחנו צריכים לדבר בדחיפות”, אמר. אפילו רמז שהוא רוצה לקנות תפוחים בסיטונאות. הסכמתי, כמובן. אני חוצה את המטע בחלום, פוגשת מולי איש קירח ושמן, דווקא מחייך אליי חיוך מוזר של זרים. הוא מושיט לי חבילה עטופה בטעם של פעם. אני פותחת בפנים סוכריות זולות וקופסה של קפה נמס עילית.
הוא אומר ברכות מוזרה: “אני אבא שלך”.
לא מוצאת מילים. הכל מתערבב כמו ערפל. אני רק שואלת: “היית פעם בכלא?” “לא”. “אתה רוצה לקנות תפוחים?” “לא”. “אז שלום”. “שלום”.
הוא משאיר את התיק על הספסל ועוזב בין העצים. אני רצה אחריו, מחזירה לו את הסוכריות והקפה הנמס, ורק שואלת את עצמי למה ומה הוא ציפה? הודעתי לאחיותיי, עדי ורותם, שעשוי לצוץ אצלן עם אותו תיק ישן. והוא באמת הופיע, מציע להן את אותו קפה נמס זול.
איך אפשר לחזור אחרי עשרים וארבע שנים עם קופסה של קפה נמס עילית ולצפות למשהו? הלילה עולה, העצים מתפתלים, ואין לי תשובה.
