דמיינו את הסצנה: הבן או הבת שלכם, נערים צעירים, יצאו לבלות בתל אביב עם החברים. כהורים הדואגים להם, אתם מתקשרים לוודא שהם בסדר. בקול קצת מתוח, אבל נחוש, הם עונים לכם “הכל טוב”. אלא שהמילים האלו לא משנות את התחושה, ובסוף הערב אתם מגלים זו הפעם הראשונה שהם טעמו אלכוהול או חס ושלום משהו גרוע יותר.
רב בשם דגן זילבר היה מודע היטב לתחושת הלחץ החברתי של בני נוער. הוא עצמו בן של רב, וידע מקרוב איך מרגיש להיות בן עשרה, מוקף בילדים אחרים שרוצים להרשים, שלא תמיד קל להתמודד איתם. לזילבר היה חשוב להאמין בבתו הצעירה, עינת, אבל יותר מהכל הוא רצה שעינת תוכל לסמוך עליו כשתצטרך עזרה אמיתית. לכן, הוא הגה רעיון של “קוד סודי” ממש כמו אות SOS פרטי, שיאפשר לה לא לפחד ליפול מול החברים, כמו שקורה הרבה בגיל הזהיר.
הרעיון נולד אחרי שביקר במכון לנוער שנפלו למקומות פחות טובים. כל פעם היה שואל אותם: “כמה מכם מצאתם את עצמכם עושים משהו שלא רציתם, משהו שהבהיל אתכם, בגלל שלחץ חברתי לא היה לכם דרך טובה לצאת מזה?” כמעט כולם הרימו יד.
מאוחר יותר כתב הרב דגן:
“יום אחד, עינת התכוננה לצאת למסיבת יום הולדת. אמרתי לה אם משהו לא מרגיש נכון, אם מוזר לך או לא בנוח תשלחי למישהו מהמשפחה (אליי, לאמא, לאחיך או לאחותך הגדולה) את האות ‘א’, בסמס. ברגע שאחד מאיתנו יקבל את ההודעה, מיד יתקשר אלייך אחרי כמה דקות, ואז יתנהל בערך הדיאלוג הבא:
הלו, עינת? כן, אמא. משהו דחוף קרה בבית, אני באה לאסוף אותך עכשיו. מה קרה? אסביר בדרך, תהיי מוכנה תוך חמש דקות. אני מגיעה.
אחרי זה, עינת מספרת לחברותיה שקרה משהו בבית והיא חייבת ללכת. וככה היא עוזבת בעיניי החברים היא לא “ברחה”, אלא הלכה בגלל עניין משפחתי. היא שומרת על הכבוד שלה, ועל הקשר עם ההורים.
הכי חשוב בשום אופן לא לשבור את האמון. אל תשאירו את הילד לבד. קל מאוד לאבד אמון של מתבגר, אבל לבנות מערכת יחסים של אמון, שבה הילד לומד לבחור לבדו בין טוב לרע ולבחור נכון שווה הכל.
