תהילה לא זכרה היטב את הוריה. כאשר אמה הלכה לעולמה, אביה לא רצה להישאר לבד עם ילדה קטנה בזרועותיו. הוא לקח את תהילה לבית סבתה, השאיר אותה ליד שער החצר והסתובב והלך. באותם הימים, סבתה של תהילה הייתה עסוקה בעבודות גינה בחצר, ולכן שמעה רק את רחש המכונית שבאה ונעלמה.
“מי זה יכול להיות?” הרהרה בליבה והלכה לבדוק.
כשיצאה אל השער, ראתה את הנכדה.
“מה נכתב על ההתנהגות הזו! לפחות היה אומר מילה,” מלמלה לעצמה, לקחה את ידה של תהילה והכניסה אותה פנימה. בערב, סבא חזר הביתה.
מה, זה גדעון הביא אותה?
כן, הוא השאיר את הנערה ליד הגדר ונסע, ואיזה מן בחור יכול לעשות דבר כזה?
הם רטנו לא מעט, אך בסוף הלכו לישון. חלף הזמן. הסבים שפכו כל אהבה בליבם על נכדתם הקטנה.
הם לימדו את תהילה להאיר פנים לאנשים, לכבד, ולדאוג לבית. תהילה גדלה והפכה לעזר חשוב לסבא וסבתא. הם לא יכלו להתפעל ממנה די. היא נראתה בדיוק כמו אמה שתמכה בהם בימים קשים לפני שנפטרה. כעת רק הזיכרון נשאר בלבם.
תהילה כבר סיימה את לימודיה בבית הספר. יום אחד פתח הסבא את השיחה:
“הנכדה שלנו חכמה ואחראית. הלוואי ויכולנו לשלוח אותה ללמוד את דרכה בעולם.”
אכן, היום חייבים השכלה. אי אפשר להתקדם בלי ללמוד.
הסבים גירדו את חסכונותיהם האחרונים ושלחו את תהילה ללמוד בעיר. תהילה השלימה לימודים בהצטיינות באוניברסיטה העברית בירושלים, ולבסוף חזרה אל המושב בו גדלה.
העיר לא קסמה לה. היא שאפה לחיים פשוטים ולחזור לסבים שהיו עולמה. הם שמחו עד אין קץ לא יהיו בודדים בזקנתם. תהילה החליטה להחיות את המושב. היא החלה לעסוק בחקלאות: לקחה הלוואה בשקלים, קנתה אדמה והעסיקה עובדים. אחר כך בנתה רפת ורכשה עדר פרות. כשהתקשתה למצוא די ידיים עובדות, שמה מודעה בעיתון המקומי והציעה משכורת נאה ומגורים.
יום בהיר אחד התייצב גבר שיערו סבוך, לבושו מרופט, נושא סימני חיים קשים. פנה אל תהילה, הציג את עצמו אביה.
הוא לא ביקש דבר, רק לשהות בקרבתה, כי אחרי עשרים שנה ידע שאין לו זכות לדרוש. ביקש רק להיות לידה. נשאר לו רק ערירותו, וקיווה שאולי יוכל להועיל במשהו לבתו.
תהילה סלח לו, אך רק לאחר חודשים. מאז חי עמה ועוזר לה ככל שהוא יכול, מפחד להישאר בודד שוב. האם תהילה עשתה נכון כשסלחה לאביה? כך נשאלה השאלה, וגם כיום אין לה תשובה מוחלטת בלב.
