3. צוואתו של הבן הקטן
ישבתי במסדרון הארוך של בית החולים איכילוב בתל אביב, עיניי לא עוזבות את השלט שעליו כתוב “חדר ניתוח”. האותיות התערפלו לנגד עיניי מרוב השעות הארוכות שחלפו, והלב שלי דפק כמו תוף מלחמה. שוב בין האצבעות, טלטלתי את הטרקטורון האדום והפלסטי של איתמר הקטן שלי, בני בן הארבע. בהתחלה רצה טרקטור כחול, כמו בסרטי הילדים שהוא אהב, אבל בסוף התאהב דווקא בזה שקיבל מאבא שלו מתנת יום הולדת שנה שעברה.
פתאום נגלה מבעד לדלתות המטושטשות רופא עייף, פניו נראו כואבות ושקועות. קפצתי מהמקום, אספתי את כל כוחותיי וניגשתי אליו במהירות.
“דוקטור, איך? מה עם איתמר?” תחננתי כמעט בלחש.
הוא נמנע מלהביט לי בעיניים, הסיר את המסכה בקימוט גבות:
“שירה, אני מצטער… עשינו כל מה שיכולנו…”
***
נשכבתי על מיטת איתמר הקטנה, מקופלת לתוך עצמי. הכרית שמרה עדיין על ריחו, ויש על המראה מולי את סימן היד הדביקה שלו שאף פעם לא טרחתי למחוק מהעוגיות שאכל. אני מודה לאלוהים שלא הספקתי לנקות הוא הרי כבר לא ילכלך אותה שוב, לעולם לא יניח את ראשו העייף על הכרית שלו.
דמעה נוספת זלגה על לחיי. איוב הכאב שרף לי את הלב. לב בריא, מה שלא היה לאיתמר שלי. הבן הגדול שלי, דניאל, התגייס כבר לצה”ל, בן 18, עצמאי. אבל איתמר… מתנה לא מתוכננת בגיל מאוחר, שהפכה לצער נורא. כל בדיקות ההריון היו תקינות, ורק ברגע האחרון התגלה מום קשה בלב שלו. בניתוח לתיקון הבעיה, משהו השתבש ואיתמר הלך.
***
עצמתי עיניים, אולי אתעורר לתוך מציאות אחרת. ושוב, כמו בכל הלילות האחרונים, הופעתי בשדה פורח ונעים, השמש מלטפת, אני נושמת ריחות פרחים. מרחוק ראיתי את איתמר, לובש את החולצה האהובה עם ההדפס של המכוניות, מחייך, בידו זר קמומיל ענק.
“איתמר! ילד שלי!” קראתי, אבל הוא שיחק עם הפרחים, כאילו לא שמע אותי.
רצתי אליו בשדה, זרועותיי פתוחות לחיבוק אבל לא משנה כמה התאמצתי, המרחק נותר, ואפילו התרחק. קולי לא חצה את המרחב. פתאום הרים עיניו, חייך ונעלם באוויר. רק עלה אחד החליק לאט לאדמה.
הגעתי למקום בו נחתו העלים והנה על הדשא ירוק, באותיות מסודרות, הופיע כתובת כלשהי מהפרחים הלבנים.
***
צלצול טלפון העיר אותי. הסתכלתי על המסך דניאל.
“כן, דניאל,” עניתי, בקול צרוד.
“אמא, אני חוזר הביתה היום תעשי לי משהו טעים?”
חייכתי בחצי פה. הגיע הזמן. עברו כמעט שלושה חודשים מאז שאיבדנו את איתמר. נשאר לי עוד בן אחד אז לפחות בשבילו צריך לקום ולחיות.
“בוודאי, מה תרצה? לפנק אותך בפנקייק?”
“מעולה, אמא! כבר על האוטובוס, מגיע!”
דניאל הקפיד להגיע בכל יום שישי, לעזור ולהעסיק אותנו. ידע כמה קשה לנו וגם הוא בעצמו התקשה להתמודד עם העצב. אבל היינו משפחה, והיינו צריכים לעבור את זה יחד.
התרוממתי במאמץ, סחבתי את עצמי אל המטבח. בדקתי את המקרר, אין חלב. יוסי, בעלי, ישב בפינת האוכל ותיקן מחשב נייד.
“את רוצה שאצא לקנות משהו?” שאל.
“דניאל בדרך, הוא ביקש פנקייק… נגמר החלב. אני אצא, זה יעשה לי טוב.”
הוא הסתכל עליי במבט מופתע חיוך קטן נסתר בזווית פיו.
לבשתי בנחת, ויצאתי מהבניין. רוח אביבית נעימה נשבה בפנים. ציפורים שרו, העצים קיבלו גוון ירקרק לקראת יריעת העלים החדשה. העולם מתעורר מחדש, ואיתמר כבר לא יראה עוד אביב.
ניערתי את הראש, גורשת את העצב, ועשיתי דרכי לסופר.
***
במדף החלב לקחתי קרטון, ממתקים שדניאל אוהב, כיכר לחם ועוף. פניתי לקופה. פתאום נשמע מאחורי המדפים צחוק מוכר מדי. הלב שלי קפא כך צחק רק איתמר. רצתי לכיוון, רק כדי לראות דמות קטנה מתחמקת מאחורי המדפים. ידעתי שבלתי אפשרי, אבל בכל זאת המשכתי והורדתי בטעות שלט קרטון של מבצע. הרמתי אותו, ועיני נפערו: באותיות אדומות על רקע לבן נכתב כתובת זהה לחלום שלי.
“איתמר, מה אתה מנסה להגיד לי?” לחשתי.
***
הלכתי הביתה, כל היום מוחי טרוד. תחושה חזקה שתמר רצה לומר או לבקש משהו, אך מה? אשאיר זאת למחר. הלילה, דניאל חוזר. צריך לקבל אותו בשמחה ולנסות לשמור על יציבות.
***
הערב עבר מפתיע בטובו. מצאתי בתוכי שמץ של כוח לחייך בסיפורי דניאל מהיחידה בצה”ל ומהאוניברסיטה. יוסי ואני ישבנו בשלווה, צופים בבננו הבכור עכשיו הבן היחיד. כל אחד נשוּב לחשוביו עד שלבסוף הלכנו איש איש לחדרו.
עייפה ועמוסה, נרדמתי במהרה. באמצע הלילה התעוררתי לפתע למשמע שירה חלושה מחדר האמבטיה. הלב קפץ לא היה בלבי ספק, זה היה הקול של איתמר! הוא שר את השיר האהוב מתוך תוכנית הילדים של הטרקטור הכחול…
בלעתי רוק, בקושי מעזה לזוז, הלכתי בשקט, פותחת את דלת האמבטיה איש לא היה שם. הדמעות זרמו.
“מה חשבתי שאיתמר יחכה לי כאן? הרי הוא איננו. זה רק הדמיון האומלל שלי,” גערתי בעצמי.
ניגשתי לכיור, שטפתי פניי. הזמן להפסיק להלקות את עצמי, בשביל יוסי, בשביל דניאל. הסתכלתי במראה הפנים שלי נראו מותשות, חיוורות, עיניים טרוטות. מתוך תסכול, משכתי קצף סבון על המראה, ואיכשהו כמו נס הופיעו אותיות, והכתובת מחלום הופיעה מול עיניי.
קור ורוח נשפו בעורפי. ואז שמעתי בבירור קול ילדי דק:
“אני מחכה לך, אמא…”
***
“את לא ישנה?” יוסי התרומם מהמיטה, האור מהמחשב סינוור אותו. ישבתי בכורסא מול המחשב הנייד, בוהה במסך.
“יוסי, תבוא… אם תרגיש מה שאני מרגישה, אולי זה לא סתם דמיון.”
הוא הצטרף אליי, והלב שלו פעם בחום בעת שראה על המסך תמונה של ילד קטן כבן ארבע.
אלעד כהן, בן 4 כתב. איבד את הוריו בתאונה, הסבתא גידלה, והיא נפטרה. בשנה האחרונה נמצא בבית ילדים.
“הכתובת הזאת רודפת אותי,” הסברתי. “איתמר מנסה להוביל אותי למשהו…”
סיפרתי ליוסי על החלום, על המקרה בסופר ובאמבטיה. אחרי כמה רגעים של שקט הוא אמר החלטי:
“שירה, אנחנו נוסעים.”
***
דבורה, מנהלת בית הילדים בפתח תקווה, הובילה אותנו במסדרון הארוך והבוהק, מדברת בלי הפסקה:
“כשהגיע אלינו, היה עליז, חכם, גודל במשפחה טובה אצל הסבתא. שלוש פעמים ניסו לאמצו, אך בכל פעם בכה ולא שיתף פעולה. אמר שיחכה לאמא ואבא האמיתיים ומאז הכיר חבר דמיוני, איתמר שמו. לאחרונה סיפר שאיתמר אמר לו שסוף סוף אמא תגיע…”
יוסי ואני החלפנו מבטים. אולי הבן שאבד לנו מנסה לעזור עכשיו לילד אחר?
“מוזמנים להכיר אותו. אולי תצליחו להמיס לו את הלב,” אמרה דבורה, ופתחה את דלת חדר המשחקים.
מיד זיהיתי אותו. קטנטן, דק גזרה, ישב בין ילדים ושר לעצמו את שירו של איתמר. בתגובה למבטנו קם ורץ אלינו:
“אמא! אבא! ידעתי שתבואו!!!”
***
תהליך האימוץ התקדם במהירות בעזרת דבורה, שהתלהבה מהקשר בינינו לבן. כששמעה שאיבדנו בן, דמעות עלו בעיניה והמפגש התרחש מהר. חודש לאחר מכן, יוסי, דניאל ואני באנו עם תיק גדול לקחת את אלעד לביתנו, לתמיד.
לפתע יד קטנה נשלפה מידי ואמר:
“אמא, חכי! איתמר עומד שם, ליד החלון, הוא רוצה להגיד שלום.”
התרגשות חמימה הציפה אותי, ובפעם הראשונה מאז התרוממתי מתוך הכאב לתקווה. אולי לא אוכל להחזיר את איתמר, אבל בזכותו הילד הזה זכה לבית.
אלעד עמד רגע ליד החלון, אחר כך רץ חזרה אליי, ליוסי ולדניאל. מחוץ לחלון פרח יונה לבנה למרום, חגה סביב ושבה אל השמים.
הבנתי: האהבה לא נגמרת גם אחרי שאיבדים מישהו אהוב. לפעמים, למרות האובדן, צריך לתת לעצמך אפשרות לאהוב מחדש למען המשפחה ולמען החיים.
