יומן אישי / שבת, 14 בתמוז
היום ביקשתי מישי להזמין את אמא שלו לארוחת ערב. לא ידעתי שאצא מביתי כבר באותו לילה.
לא שאני הטיפוס שמעצימה סיטואציות. גם כשהייתה בי אש שרצה לצאת הייתי שותקת, בולעת הכול. גם כשכאב לי, הייתי מחייכת בשביל שלא יראו. גם כשהרגשתי שמשהו לא ממש מסתדר, הייתי אומרת לעצמי: “אז מה, מה זה משנה, תני לשקט לנצח, לא צריך לריב”.
אבל הפעם השקט נגמר.
האמת היא שאם לא הייתי שומעת משפט אחד, אמא שלו אומרת אותו כאילו ברפרוף, אולי עוד שנים הייתי ממשיכה לחיות בשקר.
הכל התחיל מרעיון פשוט. להכין ארוחת ערב. לא חג, לא אירוע, לא משהו גרנדיוזי סתם לשבת יחד, לאכול אוכל ביתי, לדבר קצת, לחייך, להרגיש נורמליים.
כבר מזמן הרגשתי שהיחסים שלי עם אמא של אישי מתוחים כמו חוט שנמתח. היא אף פעם לא אמרה לי ישירות “אני לא אוהבת אותך”. היא יותר מעודנת, יותר קורצת למרירות. אומרת דברים כמו:
את כזו… מיוחדת קצת.
אני לא רגילה לנשים מודרניות כאלה.
אתם הצעירים חושבים שאתם יודעים הכול.
ותמיד עם חיוך. חיוך שלא מחבק, אלא חותך.
ובכל זאת, הייתי משקיעה. אולי אם אהיה יותר נעימה, יותר נדיבה, יותר סבלנית אולי זה יעבוד.
ישי חזר מהעבודה, תשוש. זרק את המפתחות, התחיל להתפשט במבואה.
איך עבר היום? שאלתי.
כמו תמיד. בלאגן.
כל קולו אפור, כמו לאחרונה.
חשבתי שנזמין את אמא שלך בשבת לארוחה.
הוא עצר, הסתכל בי כאילו לא ציפה לזה.
למה?
פשוט… אולי הגיע הזמן שנפסיק להיות זרים. בכל זאת, היא אמא שלך.
הוא צחק. זה היה הצחוק הזה, הציני “את לא מבינה כלום”.
את משוגעת.
אני לא משוגעת. סתם רוצה שיהיה… רגיל.
זה לא יהיה רגיל.
לפחות ננסה.
הוא נאנח, כאילו הוספתי לו משקל על הלב.
בסדר, תזמיני אותה. רק… בלי דרמות מיותרות.
זה כאב. כי אני לא יוצרת דרמות. אני סופגת אותן. אבל שתקתי.
השבת הגיעה. הכנתי אוכל כמו למבחן במיוחד בחרתי מאכלים שאני יודעת שאמא שלו אוהבת. שמתי שולחן יפה, הדלקתי נרות ששמרתי למקרים חגיגיים. לבשתי בגדים קצת חגיגיים, אבל לא מוגזמים שיהיה מכבד.
ישי כל היום היה מתוח, הסתובב בבית, פתח וסגר את המקרר, הביט בשעון.
תירגע, אמרתי. זה רק ארוחה, לא לוויה.
הוא הביט בי כאילו אמרתי דבר הכי טיפשי בעולם.
את לא יודעת על מה את מדברת.
היא הגיעה בדיוק בזמן לא דקה מוקדם, לא דקה מאוחר.
כשצלצלה בדלת, ראיתי את אישי מתיישר ונראה כמו מי שעומד למשפט. הוא סידר את החולצה, לקח נשימה, הביט בי רגע.
פתחתי.
היא נכנסה, לבושה במעיל ארוך ובבטחון שיש רק לנשים שחושבות שהעולם חייב להן משהו. סוקרת אותי, נעצרת על הפנים, מחייכת. לא בפה בעיניים.
שלום לך, אמרה.
בואי, שמחה שבאת, עניתי.
היא נכנסה כמו פקח שבודק כל פינה. בחנה את המסדרון, הסלון, המטבח אותי שוב.
נחמד פה, אמרה. לדירה.
העמדתי פנים שלא שמתי לב ללעג.
ישבנו. מזגתי קברנה מהגולן, שמתי סלט. ניסיתי לפתח שיחה, לשאול לשלומה, מה חדש היא ענתה בקיצור, חד וחריף.
ואז זה התחיל.
את נורא רזה, אמרה, בוחנת אותי. זה לא טוב לאישה.
ככה אני, חייכתי.
לא. זה עצבים. כשאישה עצבנית היא או משמינה או מרזה. ואישה עצבנית בבית… לא מביאה ברכה.
ישי שתק.
הבטתי בו, אולי הוא יאמר משהו. כלום.
תאכלי, בחורה. אל תעשי עצמך פיה המשיכה.
שמתי עוד מזון בצלחת.
אמא, תעזבי אותה אישי אמר בעייפות.
אבל זה “תעזבי” כאילו בשביל הפרוטוקול, לא באמת בשבילי.
הגשתי עיקרית. היא טעמה, הנהנה.
בסדר. זה לא כמו הבית שלי, אבל אפשר לאכול.
חייכתי בשקט, שלא ייווצר מתח.
שמחה שאהבת.
היא שתתה מהיין, חיפשה לי את העיניים.
את באמת מאמינה שאהבה מספיקה?
שאלה כל כך לא צפויה ששכחתי איך נושמים.
סליחה?
אהבה. את חושבת שהיא מספיקה? שזה מספיק כדי להיות משפחה?
ישי זע באי נוחות.
אמא…
אני שואלת אותה. אהבה זה טוב, אבל יש גם שכל. ויש גם אינטרסים. ויש… איזון.
הרגשתי שהאוויר בחדר מתעבה.
אני מבינה, אמרתי בשקט. אבל אנחנו אוהבים ומסתדרים.
היא חייכה לאט.
באמת?
פנתה לישי:
תגיד לה שאתם מסתדרים.
הוא כמעט נחנק מהאוכל. השתעל.
מסתדרים, אמר בשקט.
אבל הקול לא שכנע. זה היה קול של מי שמדקלם שקר.
הבטתי בו עמוק.
יש משהו? שאלתי ברוך.
הוא העביר יד.
כלום. תאכלי.
היא ניגבה את הפה, המשיכה:
אני לא נגדך. את לא רעה. פשוט יש נשים לאהבה ויש נשים למשפחה.
ושם הבנתי.
זו לא הייתה ארוחה. זה היה מבחן, תחרות ישנה “האם מגיע לי להיות פה”. ואני בכלל לא ידעתי שאני מתמודדת.
אז מה אני? שאלתי, לא בעצב, אלא בסקרנות ועצבות שקטה.
היא התקרבה.
את אישה שנוח כל עוד היא שותקת.
הבטתי לה.
ומה קורה כשאני לא שותקת?
אז את בעיה.
דממה השתלטה. הנרות ריצדו. אישי הביט בצלחת כאילו שם מסתתר המפלט.
זה מה שאתה חושב? שאני בעיה? פניתי אליו.
הוא נאנח.
בבקשה, אל תתחילי.
“אל תתחילי” הזה היה סטירה.
אני לא מתחילה. אני שואלת.
הוא התעצבן.
מה את רוצה שאגיד?
את האמת.
היא חייכה.
לפעמים האמת לא נאמרת ליד שולחן.
להפך, אמרתי. דווקא ליד שולחן האמת יוצאת.
הבטתי בו ישירות.
תגיד לי אתה באמת רוצה את המשפחה הזאת?
הוא שתק. והשתיקה ענתה.
בתוכי משהו השתחרר. לא הלב. התקווה.
היא דיברה שוב, כמו מי שמרחמת.
תשמעי, אני לא באה להרוס. אבל גבר צריך שלווה. הבית צריך להיות נמל, לא זירת מלחמה.
זירת מלחמה? חזרתי. איזו מלחמה?
הרימה כתפיים.
את. את מביאה מתח. את תמיד דרוכה. תמיד שואלת, רוצה לדבר, להבהיר. זה שוחק.
פניתי אליו שוב:
אתה אמרת לה את זה?
הוא הסמיק.
פשוט… שיתפתי. אמא שלי האישה היחידה שאני מדבר איתה.
ושם הגיע הרגע הכי קשה.
לא שהוא דיבר.
אלא שהוא הפך אותי לבעיה.
בלעתי רוק.
זאת אומרת, אתה המסכן ואני המתח?
אל תעשי מזה כזה דבר… אמר.
היא התערבה בקשיחות:
בעלי אמר לי פעם, אישה חכמה יודעת מתי לסגת.
לסגת… הדהדתי.
ואז בדיוק, היא פלטה את המשפט שקפא אותי:
מה זה משנה, הדירה גם ככה שלו, נכון?
הבטתי בה.
ורגע אחרי עליו.
הזמן עמד מלכת.
מה אמרת? שאלתי חרש.
היא חייכה מתוק כמו שמדברים על מזג אוויר.
מה… הדירה. הרי הוא קנה אותה. שלו. זה חשוב.
כבר לא היה אוויר.
אתה… אמרת לה שהדירה רק שלך?
הוא נרתע.
לא אמרתי ככה.
אז איך אמרת?
הוא התחיל להתרגז.
מה זה משנה?
זה כן משנה.
למה?
כי אני גרה כאן. אני השקעתי כאן. אני בניתי את הבית הזה. ואתה מסביר לאמא שלך שזה שלך, כאילו אני אורחת.
היא נחה לאחור, מרוצה.
עזבי, אל תכעסי. ככה זה. שלך זה שלך, שלו זה שלו. גבר צריך הגנה. נשים… באות והולכות.
וזה היה הרגע שנגמרתי עם האשליה של להיות אישה של ארוחה משפחתית.
נהייתי אדם שרואה את האמת.
אז את רואה אותי כזו? אישה שיכולה ללכת?
הוא נענע בראש.
אל תהיי דרמטית.
זו לא דרמה. זו אמת.
הוא קם מהכיסא.
די, נמאס! את תמיד עושה סערה מכלום.
מכלום? צחקתי מרירות. אמא שלך אמרה לי בפנים שאני זמנית, ואתה שתקת.
היא קמה באיטיות, עם עלבון מדומה.
אני לא אמרתי כזה דבר.
אמרתם. המילים שלכם. הטון. החיוך.
ישי הביט פעם בי, פעם בה.
בבקשה… תפסיקי להיות לחוצה.
להירגע. תמיד זה.
כשהשפילו אותי להירגע.
כשהפחיתו מערכי להירגע.
כשהבנתי שאני לבד להירגע.
קמתי. הקול שלי היה שקט אבל חזק.
בסדר. אני נרגעת.
נכנסתי לחדר השינה, טרקתי את הדלת.
התיישבתי על המיטה, הקשבתי לשקט. שמעתי אותם בחוץ, את הקול שלה, שלו והיא מנצחת.
ועדיין, שמעתי את הארסית מכול:
הנה, רואה? היא לא יציבה. לא מתאימה למשפחה.
ישי לא עצר אותה.
אז משהו בתוכי נשבר.
לא הלב.
התקווה.
קמתי. פתחתי ארון. הוצאתי תיק, התחלתי לארוז בשקט, בלי דרמות. הידיים רעדו, אבל היו מדויקות.
כשיצאתי לסלון, הם השתתקו.
מה את עושה?
אני הולכת.
את… באמת? לאן תלכי?
למקום שלא יקראו לי מתח.
היא חייכה בנימה מתגרה.
אם ככה החלטת…
הבטתי בה. לראשונה לא פחדתי.
אל תשמחי יותר מדי. אני לא עוזבת כי הפסדתי. אני עוזבת כי לא מסכימה להשתתף.
ישי ניסה להתקרב אלי.
די, אל תלכי…
אל תגע בי. לא עכשיו.
הקול שלי היה קר כמו עמוד.
מחר אולי נדבר בנחת.
לא. כבר דיברנו. היום. בשולחן. ואתה בחרת.
הוא החוויר.
לא בחרתי.
בחרת. כששתקת.
פתחתי את הדלת.
ואז הוא אמר:
זה הבית שלי.
הסתובבתי.
הנה הבעיה. שאתה אומר את זה כנשק.
הוא שתק.
יצאתי.
בחוץ היה ירושלמי, קריר אבל לא זוכרת נשימה כל כך קלה.
ירדתי במדרגות ואמרתי לעצמי בלב:
לא כל בית הוא באמת בית.
לפעמים הוא רק מקום שסבלת בו יותר מדי.
והרגע הזה הבנתי: הניצחון של אישה הוא לא רק שיבחרו בה.
אלא שהיא בוחרת בעצמה.
איך אתן הייתן נוהגות במקום שלי הייתן נשארות ונלחמות על ה”משפחה”, או יוצאות כבר באותו ערב?
