בהול: דרוש חתן
אמא, את פשוט חייבת למצוא לעצמך בעל חדש! דחוף־דחוף־דחוף!
עלמה כמעט שפכה את הקפה שלה, טיפה ברחה אל המפה הלבנה ושיוותה לה פאסון אומנותי. היא החזירה את הכוס לשולחן, משתעלת קלות, ומביטה בבִתה במבט חודר.
תסבירי לי, ביקשה, משתדלת להישמע רגועה מאיפה נפל עלייך הרעיון הזה?
הילדה העבירה משקל מרגל לרגל, העיפה מבט אל השטיח, ומצאה בו פתאום דפוס מהמם שטרם שמה לב אליו. נעה אמנם נבוכה קלות, אבל היה לה ברור שעשתה את הדבר הנכון.
תראי היום סיפרתי לאבא שיש לך חבר נעה פלטה אנחה של כובד. הוא פשוט חפר לי כל הצהריים! רק שואל, ומברר, וכל הזמן: נו, מצאתה מישהו? למה לא? את תתחרטי! תביני, איזה טעות זאת להיפרד ממני, את עוד לא מבינה, את עוד תשובי!… במבטה של נעה נדלק בליל של מבוכה, עייפות וגם קצת זעם על אביה.
וזה לא הכול הוא משוכנע שתחזרי אליו, את לא תמצאי בעולם מישהו כמוהו בסוף התפוצצתי. הודעתי לו שיש לך מישהו.
עלמה העבירה יד בשיער, כמעט וצחקה נזכרת בכל הרפרטואר של האקס־בעל: אותה פאסיביות־אגרסיביות חיננית, התחביר שבו כל נושא הזוגיות הופך לדיון על כמה הוא צדק ושלעזוב אותו זו טעות היסטורית.
מתארת לעצמי כמה צבעוני זה היה אמרה בחצי גיחוך. עד היום הוא עוד לא עיכל שאת לא מתה עליו. לפעמים בכלל נדמה לי שהוא מזמין אותך בסופי שבוע רק כדי להציג מונולוגים, לא באמת מתוך עניין.
נעה התנפלה על הספה, משכה רגליים תחתיה והתחילה למרוח עם היד על הבד, מהורהרת.
בדיוק זה, מלמלה והביטה לחלון. שעה וחצי הרצאה על כמה הוא מהמם. לא שואל מה שלום הלימודים, לא אם צריך משהו… כאילו אני עמוד. התרגלתי לזה, באמת. חוץ ממנו כלום.
בזמן האחרון נעה כבר די קיבלה שזה מה שיש מאז ומתמיד, כל ענייני המשפחה תמיד התנקזו ל אבא. כל נושא הוא פה פאנץ להתחיל חפירה על מה עובר עליו, כמה קשה לו, כמה מזלזל העולם בהישגיו. כשנעה ניסתה לשתף על אולימפיאדת המתמטיקה שלה, קיבלה ‘יופי, אבל בגילי כבר הייתי וחזרה לעוד סיפורים על הפארשעס שלו.
אין פלא, תהתה נעה, איך אמא עוד שרדה איתו חמש עשרה שנה. בטח הכול היה רק למענה של הילדה, לא מהאהבה לאבא. הרי הוא לא רואה אף אחד ממטר! כל דבר ישר אליו. יום אחד בחיי המשפחה היה תחרות מול ההישגים שלו. השנים עברו, והיא כבר עייפה.
אז למה כל־כך דחוף לי חתן? קולה של עלמה התרומם קלות אמרת, אז אמרת. החיים ממשיכים.
את לא מבינה ברגע שסיפרתי לו, הוא נהיה לבן, ואז אדום, התחיל לצעוק, השכנה אפילו רצה. להבהיל. נעה הצמידה כרית לחזה, עומדת לפרוץ בבכי של צחוק הוא דרש שאגלה לו מי הבחור, שיתאר אותו לפרטים לא גיליתי. אמרתי שהבטחת לא לספר. תתפלאי אם הוא לא יתחיל להציק לך טלפונית.
עלמה התיישבה ליד נעה, עוטפת אותה. מה לעשות, יצא מהפה אי אפשר להחזיר, חשבה לעצמה.
למה המצאת את זה? חיינו לנו בשקט, עכשיו שוב נחזור לדרמות? בא לי לפרק את הקפוצון ולנתק את הטלפון
נעה התיישבה זקופה, מביטה לאמא במבט בוגר כמעט מבוגר מהגיל שלה, עם החלטיות בעיניים.
כי את מהממת! את מצחיקה, חכמה, תמיד יש סביבך חברים, כל הגברים נוזלים כאן על הרצפה ממך. וחוץ מזה נמאס לי לשמוע מאבא ריכולים עלייך, מה את כן ומה את לא.
עלמה ליטפה את שערה של נעה, תוהה בינה לבין עצמה. עבר רק חצי שנה מהגט, אולי זה מוקדם מדי. חשבתי שזה יפגע בך
שטויות! פלטה נעה בהפגנתיות, מחייכת באושר את רק תדאגי לעצמך. אין אחד בעולם שיחליף לי את אבא אבל מגיע לך להיות שמחה!
ברגע הזה עלמה נרגעה. בפעם הראשונה מאז הגירושין הרגישה שהילדה באמת בסדר. אולי הגיע הזמן להפסיק לפחד.
הילדה שלי, חכמה שכמוך תודה שאת דואגת לי, חיבקה אותה עלמה.
נעה נצמדה אליה, שתיהן במעגל מכלול קטן של נשיות ישראלית במיטבה יודעות שבסופו של דבר, הן אחת בשביל השנייה, לא משנה מה יבוא
***************************
בבוקר למחרת, עלמה נלחמת בטור הדוחות הפיננסיים בתל אביב. השורות מול העיניים מתמסמסות, כאב ראש מציק יושב לה על הרקה, לא מקשיב למאמצי האקמול. העובדת שלצידה התרוצצה לסופר־פארם, חזרה עם קופסת כדורים, כל זאת כדי לקנות לה עוד שעתיים של סבל מיותר.
פתאום מציץ מאבטח (“סליחה, גברת לוי?”) “בכניסה עומד האקס שלך, לא מוכן ללכת. לרדת לדבר איתו או שנצא לעזרה?”
עלמה לוקחת נשימה עמוקה, אוספת את עצמה בכוחותיה האחרונים. חלום בלהות, היא מרחלת בלב. “חסר לי רק זה באמצע יום עבודה אינטנסיבי!”
היא חוצה את הקומה, מתעלמת מהמהומה. עובדי הייטק אחד בסנדלים עם גרביים וסודה ביד, שנייה מרכלת במטבחון איפה קונים עוגיות יואל בזול. עלמה מנסה שלא להחמיר את הסחרחורת שמגיחה בכל צעד.
בכניסה, חגי, בעלה לשעבר, עושה קולות של שחקן ביטוח, מדבר עם המאבטחים כאילו הגיע לפיקוח־נפש במיון איכילוב. הטונים עולים, איש הייטק חולף וגיחוך על השפתיים.
מה אתה עושה פה, חגי? היא יורה בלי פילטר, מנסה לשדר עסקים כרגיל רוצה שאזמין לכאן את המשטרה? כי אני יכולה.
הוא מסתובב, פולט:
את! ליבי סיפרה לי! חצי שנה גרושה וכבר מצאת מישהו?!
הדרמה ברמת נועה קירל. חגי, תמיד האחד שאי אפשר להשבית לו את המעצברין, לפחות בתחום הדיבור על עצמו. הוא המום ואולי מקווה להחזיר עטרה ליָשְנָה.
סליחה, אני חייבת להישאר נאמנה אליך לעד? עלמה עונה בקור, מגביהה גבה בוא, אל תגזים, גם בתוך הנישואין היית איך נקרא לזה גמיש מידי בענייני נאמנות.
הכתפיים שלו נשמטות. רגע של שתיקה. החוויר. פוזה מתוחה: אגרופים נפתחים־נסגרים, עיניים מתחלפות בסגירת חשבון.
חכי! אני לא אתן לילדה שלי לגור עם מישהו זר! חגי מגביר טונים, מושך מבטים מכל פינה. אני אקח לך את ליבי! לא תראי אותה יותר!…
עלמה נושפת, מזיזה עיניים מעלה, כן, ברור. ישפוט לטובתי תנסה
גמרת? היא עונה בציניות. אפשר לערב את מופע הקרקס?
ופתאום, בכניסה עדי, המנכ”ל המעונב, בחליפה כחולה כהה, מזיע קלות אבל מחויך ומרוחק כמו כתבה בגלובס. המאבטחים מיד מתיישרים בעמידה. עדי מתקדם לעברם באלגנטיות.
ריב משפחתי עושים בבית, מציע עדי בקול רגוע. באמצע משרד, זה כבר לא פרטי.
עלמה שותקת, קצת מופתעת, קצת נרגשת. עדי, שתסתבר תמיד ניסה לשדר עסקים כרגיל אבל בחן מהצד, עכשיו צמוד אליה, רומז בבירור מי כאן הגבר החדש באופק.
ומי אדוני בדיוק? מקשה חגי.
אני? עדי עונה בשקט, שומר על קול מוצק ומאיים קלות מי שדואג לכך שעלמה תישאר שמחה. תיזהר על עצמך, או שתחווה שיחה לא נעימה במשטרת ישראל. ואם תעז להפוך את ליבי לכלי משחק… מבטיח שזה לא ייגמר טוב.
מבט נוסף חגי מתחיל לאבד גובה. הוא לוקח צעד אחורה, זעוף, פולט בקול חנוק:
אל תצפי למזונות!
לא סופרת אותם, עלמה ממלמלת, כמעט מלטפת את כתפה של עדי לפחות ליבי לא תצטרך יותר לסבול ביקורי סוף שבוע.
ואז היא מרגישה את היד המחבקת של עדי סביב המותן מחווה כל־כך קטנה וכל־כך משמעותית. פתאום קצת חם בלחיים, מחייכת לעצמה קלות, מנתקת בזהירות את עצמה.
תודה רבה, עדי! אין לך מושג איזה חיים הצלת לי.
עדי מחייך, העיניים מתרככות:
רוצה לדבר על זה בצהריים, נגיד על חומוס טוב?
עלמה עוצרת, מהרהרת לא מוקדם מדי? הלוא הוא המנכ”ל אבל די, נמאס לה מהחישובים. בטח שיסכים רע להבדיל בין עסקי לליהנות, כל עוד הוא כזה עדין וכבוד. וחוץ מזה, למה לא לגלות מה מסתתר מאחורי החיוך השקט?
היא מחליטה: למה לא? לוחצת ידו. הוא מחייך, מצלצל למסעדה ליד, והנה תוך שעה־קצת היא כבר שואלת את עצמה למה בזבזה כל־כך הרבה זמן.
במסעדה הכל זורם. אור נעים, מוסיקה עברית ברקע, ריח פיתות מקומי. בין טחינה לחמוצים היא מגלה שהבחור המלוקק מזמן דולק אחריה, אבל פחד להטריד ולפגוע, עד היום שראה את הדרמה של חגי ולא יכול היה לשתוק.
תביני, הוא אומר ומערבב סודה, את תמיד נראית כאילו כל העולם סומך עלייך. רציתי לתת לך זמן לא לרוץ לשום מקום.
עלמה שומעת בשתיקה. לא מתערבת המילים כנות, לא משוחקות, לגמרי לא מניפולטיביות.
כשראיתי מה האקס שלך עושה במשרד לא יכולתי לסבול.
ועלמה ברגע הזה, משהו נפתח אצלה. היא רוצה עוד לשמוע, ולנסות. משהו עמוק התרכך.
*******************
אחרי שלושה חודשים: חתונה! אירוע בשפיים, עיצוב נפלא, עדי מגשים לעלמה אפילו את הפנטזיות הכי חבויות עד רמת הקרמבו בכניסה.
נעה פורחת מאושר שוזרת שיער לאמא, מתקנת עגיל, מסדרת את עומק הוילון. כשעלמה ועדי עונדים טבעות, היא זורקת על שניהם חיבוק של משפחה חדשה.
אני הכי שמחה בשבילכם בעולם! היא לוחשת בעליצות.
ועדיין, נעה קובעת גבול בשם הזהות שלה:
עדי, אני אוהבת אותך, באמת. טוב שאמא לא לבד. אבל אבא הוא תמיד יהיה אבא. קח את זה בקלות.
עדי מחייך אין אגו בטח, ליבי, זה ברור. מה שחשוב אנחנו יחד.
אפילו חגי, לשם הנימוס (וקצת לצורך הטיזינג) קיבל הזמנה מעטפה מהודרת בדואר, בלי כרטיס ברכה. לא הגיע. אפילו לא שקל. הרי המעמד הזה הגרושה מתחתנת שנית קשה מדי להעביר, אפילו בשבילו.
במקום זה, מתחיל להתקשר: “את מאמינה? היא מזמינה אותי?! אחרי הכול?!”
נו, כל אחד והחיים שלו, ממלמלים החברים. “אבל לא נתנה לי צ’אנס לתקן!” “רק חצי שנה! מה, זה זמן לאהבה?” “לא תודה, לא כלום. אפילו השאירה את הקוקיה שלה במדף שלי!”
בסוף כולם מאבדים עניין, סטטוס כתם. חבר מתקשר, מתעניין מתפוגגת השיחה תוך רגע.
וככה, מתישהו, חגי משתתק ועלמה, עדי ונעה חיים את השגרה הקטנה: חמישי בערב פיצה ואיה נאמן; שישי טיול בפארק הירקון; חג פלאפל או סרט, וכולם צוחקים ומתוכחים איזו סדרה לראות. משפחה אמיתית, ישראלית מאוד, שלא מתאמצת להיות מושלמת רק מוקפת אהבה, בקטנה, כל יום מחדש.
