אמא, את פשוט חייבת למצוא לעצמך בעל חדש! ושיהיה מהר, ממש דחוף!
דלית בקושי לא שפכה את הקפה מההלם, וכמה טיפות אפילו עפו קצת על המפה. היא הניחה בזהירות את הספל, השתעלה והתמקדה במבט רציני בבִּתּה.
אפשר הסבר? שאלה בקול מאופק, מנסה להישמע רגועה. מאיפה הקריזה הזאת?
הילדה התנדנדה על הרגליים, הסתכלה לרצפה והתחילה לבהות בדוגמה של השטיח. עדי נראתה מובכת, אבל הייתה לה מטרה ברורה למה שהיא עשתה.
תביני… היום סיפרתי לאבא שיש לך גבר חדש, היא נאנחה עמוק. פשוט נמאס לי שהוא חופר לי כל הזמן אם מצאת כבר מישהו. כל פעם אני עונה לא, ואז הוא מתחיל הרצאה ארוכה על איזה טעות עשית, שעזבת אותו, ואיך שהוא מצוין ומגיע לו הרבה יותר בחיים!
היא הסתכלה לאמא בעיניים מלאות תסכול, בלבול ואפילו קצת כעס על אבא שלה.
והוא כל הזמן אומר, שאת עוד תביני שטעית ותחזרי אליו. כאילו שאין סיכוי שמישהו אחר יהיה מספיק טוב. אז פשוט עניתי לו שמצאת מישהו.
דלית עברה באצבעות בשׂערה. הקול של האקס שלה, עם הביטחון המלאכותי הזה, תמיד הופיע בראש שלה במצבים כאלה כל שיחה אצלו הופכת להצגה על כמה שהוא צודק.
אני יכולה לדמיין באיזה ביטויים צבעוניים הוא עשה מזה עניין, היא אמרה בחצי גיחוך. עד עכשיו לא משלים עם זה שוויתרתי עליו, כזה מושלם בעיני עצמו. יש לי תחושה שהוא בכלל מברר עליי רק כדי שיהיה לו על מה לדבר בנאומים שלו.
עדי התיישבה על הספה, ברגליים מקופלות, ליטפה באדישות את הבד של הכרית וחיפשה מילים.
גם אני חושבת ככה, היא אמרה קצת מהורהרת. שעה וחצי הוא מדבר רק על עצמו. ואת השאר לא שואל מה איתי, איך בבית ספר, אם צריך משהו… כלום.
היא אמרה את זה כאילו מתארת את החוגים השבועיים קמים, אוכלים, הולכים לבית הספר, שיעורים. זו פשוט שגרה מבחינתה, משהו שכבר לא מפתיע.
עדי חזרה בראש שלה לשיחה האחרונה עם אבא שוב דיבר רק על ההצלחות שלו ועל הקשיים, על התכניות לעתיד ועל כמה שלא מעריכים אותו מספיק. שעה וחצי מונולוג, היא אפילו סְפָּרָה כדי שתוכל לספר לאמא אחר כך.
כשניסתה להגיד משהו על האולימפיאדה במתמטיקה, הוא הנהן והעביר נושא מיד. כל הכבוד, אבל בגיל שלך אני כבר הייתי… ושוב חזר לסיפורי ההצלחה שלו.
עדי משכה בכתפיים. היא רגילה לזה. מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבא תמיד היה במרכז כל השאר, מסביב. שום תלונה או סיפור לא עניינו אותו באמת.
היא מעולם לא הבינה איך אמא שרדה איתו כל כך הרבה שנים. אולי החזיקה למען עדי, שלא תגדל בלי אבא. פעם עדי קיוותה שהוא ישתנה, שיראה אותן באמת… אבל כלום לא השתנה. רק אחרי הגירושים היא גילתה שככה בעצם הרבה יותר שקט ואף אחד לא סוחב אל כל תשומת הלב.
ולמה אני צריכה להזדרז למצוא גבר? דלית שאלה, הפעם הטון שלה כבר תקיף. מה קרה אם אמרת לו? סדר יום חדש?
את לא מבינה איך הוא השתגע! עדי נראתה מכווצת ונאחזה בכרית. בהתחלה נהיה לבן, ואז אדום, התחיל לצעוק אפילו השכנה באה לראות מה קורה! ממש נבהלתי לרגע.
הייתה הפסקה קצרה. עדי הזכירה את הקול הסתום של אביה, הידיים הקפוצות, המבט הקופץ. היה נראה שהוא עוד שנייה מתפוצץ מרוב אמוציות.
הוא דרש לדעת מי, איך קוראים לו, ופרטים. סירבתי, אמרתי לו שביקשת לא לספר לו שום דבר, במיוחד לא לו. בטוח שהוא יתחיל לחפש אותך עכשיו.
דלית התיישבה ליד עדי וחיבקה אותה. היא נשענה לאחור ונאנחה, יודעת שאת מה שאמרה עדי כבר לא תשנה חזרה, וממילא אין מה לעשות…
למה הכנסת את עצמנו לזה? שאלה ברוך, עדיין מחבקת אותה. היינו בשקט, ועכשיו שוב נחזור לצעקות שלו. בא לי לכבות את הטלפון.
עדי התיישבה זקוף והביטה לאמא בעיניים בורקות בהחלטיות.
כי את מדהימה! אמרה. את יפה, חכמה, יש לך הרבה חברים, וגברים פשוט עפים עלייך! אני רואה את זה. אבל אבא בסרט אחר, כל הזמן רק יורד עלייך. נמאס לי!
דלית ליטפה את שערה באהבה ותוך התרגשות.
הבנתי, מאמי, באמת הבנתי, אמרה בשקט. חשבתי שדווקא לא תרצי שיהיה לי מישהו חדש, רק חצי שנה אחרי הגירושים.
בתוך תוכה פחדה שהבת תראה קשר חדש כבגידה, או ניסיון להחליף את אבא. דלית ממש בדקה אותה במבט.
שטויות! עדי נחרה. העיקר שתהיי שמחה.
היא חיבקה את אמא שוב. דלית הרגישה איך כל החששות מפנים את מקומן לשקט. אולי באמת הגיע הזמן להאמין בעצמה, לא בעבר, לא במה שאחרים יגידו…
את פשוט חכמה, אמרה דלית, משכה אותה קרוב. תודה שאת דואגת לי כל כך.
עדי הצמידה את הראש לכתף של אמא. הן נשארו כך כמה דקות, מרגישות שהן משפחה קטנה וחזקה יותר מכל מה שעברו.
************************
אחר הצהריים בעבודה, דלית ישבה מול מחשב, אכולת כאב ראש הולך ומתגבר. היא לחצה על הרקות, יודעת ששום אקמול לא יעזור במצב הזה. כבר ביקשה מהקולגה שתקפוץ לבית מרקחת ליד המשרד. אחרי שבלעה 2 כדורים, עדיין לא הצליחה להתרכז במסמכים שמולה. כל קליק מקלדת, כל זמזום מזגן, נכנס לה כמו פטיש בתוך הראש.
פתאום, המאבטח מציץ בדלת, נבוך.
דלית, מחכים לך פה. האקס שלך הוא מתעקש לראות אותך. תרדי אליו או שנעזור לו לצאת?
דלית קפאה רגע. כל כך לא בזמן הזה! כעס ועייפות הציפו אותה. רק חסר עוד סערה מהצד שלו. למה הוא אמור להופיע פתאום בעבודה? יש אנשים, יש קולגות אין גבול למבוכה?
היא הלכה בחצי הליכה, מנסה לא לזוז מהר מדי כדי לא להחריף את הכאב. כשיצאה ללובי ראתה אותו, את אלון, עומד ומריץ הצגות מול צוות הביטחון, מנופף בידיים, צווח.
מה אתה רוצה, אלון? היא זרמה ישר לעניין. מה אתה עושה פה הופעה? רוצה להכיר את המשטרה מקרוב? אני יכולה לעזור בזה.
אלון הסתובב אליה, אדום, עיניים בוערות מקנאה או כעס. ניגש אליה בתנועה פתאומית, מכוון אליה אצבע.
את! עדי סיפרה לי הכול! חצי שנה את פרודה, וכבר יש לך גבר חדש?
הקול שלו רעד מציפייה לסנסציה וצפייה להפתעה מהולה בכאב והפתעה.
דלית הרימה גבה בחיוך קר.
יש דין שחייבת להישאר נאמנה לך גם אחרי הגירושים? נדמה לי שאתה קצת מגזים, במיוחד שכשאתה היית נשוי, המונוגמיה לא בדיוק עמד אצלך בראש סדר העדיפויות.
הוא נעמד המום, לא ממש קולט איך להגיב, היד נשמטה לו.
אנשים חלפו על פניהם, מציצים מהצד, עושים את עצמם שלא שומעים, אבל הפוקוס בצד של שניהם עולם שלם של כאב ישן שם באמצע.
אני לא אתן לבת שלי לגור עם איזה זר! הוא התחיל להריע, מושך תשומת לב מאנשים. אני אקח ממך את עדי, לא תראי אותה בכלל!
דלית רק חייכה במרירות. יקח אותה? לראות את זה הייתי רוצה. בישראל, אצל השופטים, זה ממש לא יעבור.
סיימת? הצגה מהסרטים, גיחכה, אבל מהסוג הרוס…
פתאום קול נוסף מהכניסה:
מה קורה כאן?
עומד שם עמיר, המנכ”ל, בחליפה כהה, רגוע ומחויך. המאבטחים מיד עומדים דום, האיש חשוב כאן.
זה לא עניינך! אלון ירה בו מבט. זה עניינים אישיים.
עמיר צעד באיטיות לכיוונם, עצר בנקודה שבה ראה את שניהם, מחייך בשקט.
עניינים אישיים עושים בבית, לא במשרד, הסביר בנינוחות. כשצועקים פה באמצע הלובי זה כבר עניין ציבורי.
דלית צפתה, קצת מופתעת, אבל שמחה תוך תוכה שמישהו לקח פיקוד והוריד את אלון מסרטון האיום והדרמה.
אלון עשה צעד לכיוון עמיר, רצה לעבור לאיום, אבל עמיר אפילו לא רעד.
מי אתה חושב שאתה שתגיד לי מה לעשות? סינן אלון.
עמיר הביט בו בשקט, ואחר כך הניח יד על מותן של דלית, בצורה הכי בולטת שאפשר.
מי אני? ענה בקור רוח, אני האחד שמאושר עם דלית. אם תעז להרים עליה קול, אני אדאג שלא תשתחרר מזה ככה בקלות. ובטח שלא תקבל את עדי ככלי משחק. קלטת?
אלון שתק, בתדהמה. שפתיים מתהדקות. אחרי כמה שניות הסתובב וזרק:
על מזונות אל תסמכי!
גם ככה לא סופרת אותך, דלית פלטה בלעג לא מוסתר. לפחות עדי לא תצטרך לסבול אצלו.
היא פתאום שמה לב שהיד של עמיר לא ירדה ממנה, והרגישה גל חמימות בלחיים. התרחקה טיפה במבוכה.
תודה ענקית, עמיר. באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך.
עמיר חייך, בעיניים שהתרככו.
רוצה שנדבר על זה בארוחת צהריים? הוא הציע באצילות מושיטה.
דלית היססה רגע. סטנדרטית הייתה אומרת “אולי זה מהיר מדי”, אבל משהו בו הרגיש הכי נכון שיש.
בשמחה, היא שלחה את ידה.
היד שלו הייתה חמה, חזקה. כל המתחים של היום התפוגגו ברגע.
אחר כך במסעדה קטנה ליד המשרד, היא שמעה ממנו איך כבר הרבה זמן הוא עם רגשות אליה, לא לחץ, לא שרמנטי בכוח, פשוט אמת ברורה של בן אדם ישר.
פחדתי להפריע לך, לא רציתי להכביד, הוא סיפר ולראשונה היא ראתה שגם ליד מנכ”ל, גבר זה עדיין בן אדם פשוט, בלי פוזה.
כששמעתי אותו צועק עלייך, הפנים שלו החמירו, לא הייתה לי ברירה להישאר מהצד.
דלית חייכה אליו, סוף סוף קלטה את המבט שחשבה שדמיינה. אילו לא היה ביניהם את ההיררכיה, אולי הכל היה קורה מוקדם יותר…
*******************
שלושה חודשים אחרי הסצנה ההיא, דלית ועמיר כבר התחתנו בחתונה מדהימה. עמיר עשה הכול כדי שתגשים את כל החלומות שלה, כל משאלה קיבלה התגשמות.
עדי הייתה בעננים, עזרה לאמא להתארגן, סידרה אותה ושמרה שהכול יהיה פרפקט. כשהחליפו טבעות, היא חיבקה את שניהם חזק, דמעות של אושר בעיניים.
אחרי זה, עדי אמרה לעמיר בכנות “אתה אחלה, ואני שמחה שאמא לא לבד, אבל תקרא לי עדי, לא אבא. אבא… מה שהוא לא יהיה יש לי כבר”.
עמיר חייך, עצוב ושמח ביחד:
זה הכי נכון, עדי. אנחנו יחד, זה מה שחשוב.
גם אלון קיבל הזמנה לחתונה נטו בכוונה, בלי מכתב שכנוע רק כתובת, שעה ותאריך. ברור שהוא לא הגיע, רק התחיל להתקשר לחברים במטרה להתלונן ולהוציא קיטור.
הוא התקשר לכל מי שהוא מכיר, ורק השתולל “תאמין? היא הזמינה אותי לחתונה שלה!”. כולם חייכו באדישות, מפרגנים לדרך החדשה של דלית. כמה שלא ניסה למצוא תשובה שתנחם אותו כל הסביבה כבר עברה הלאה.
הוא השתולל עוד “חצי שנה אחרי הגירושין וכבר להתחתן? זה לא אמיתי. היא רק מנסה לברוח מהמציאות. לי לא היה סיכוי לתקן כלום”.
בשלב מסוים הוא התחיל לקטר שוב ששכחה ממנו, שהוא עשה כל כך הרבה בשבילה, אבל אף אחד לא קנה את זה.
בסוף נמאס לו מהבִּכְיָינות, והוא פשוט שתק.
ודלית, עמיר ועדי? המשיכו להם בחיים שלהם, בערבים שקטים של סדרת טלוויזיה, שבתות בנמל תל אביב, ארוחות עם חיוכים משפחה חדשה, שמחה ומלאת אהבה.
