דחוף מחפשות חתן
“אמא, את חייבת למצוא לעצמך בעל חדש. דחוף! ממש-ממש דחוף!”
נועה כמעט הפילה את כוס הקפה שלה אפילו נשפכה טיפה על המפה. היא הניחה בזהירות את הכוס על השולחן, גירדה בגרון והביטה בנעמה, בתה, בעיניים חוקרות.
“סליחה, מה נסגר? למה דרישה כזאת?” ניסתה להישמע רגועה, למרות שטונים כאלה מהילדה בבוקר היו עבורה הפתעה.
נעמה דרכה קלות מרגל לרגל, הסתכלה ברצפה והחלה לסרוק בעיון את הדוגמה של השטיח. היא נראתה מובכת, אבל בהחלט נחושה בעמדתה.
“תראי… היום סיפרתי לאבא שיש לך חבר.” היא נשפכה על הספה באנחה דרמטית. “הוא פשוט העלה אותי על המוקד! כל הזמן חופר לי, אם כבר מצאת לך מישהו או לא. תמיד עניתי ‘לא’ ואז הוא נכנס למונולוג על כמה שטעית כשעזבת אותו וכמה את לא מבינה כלום מהחיים שלך, כי איך את העזת לאבד גבר מושלם כמוהו…”
המבט של נעמה נדד לאמא, והיה אפשר לראות בו תמהיל של תסכול, מבוכה ואפילו קצת כעס על אבא.
“ועוד… הוא כל הזמן מנדנד שתחזרי אליו, שאת לא תמצאי אף אחד יותר טוב ממנו. זה הרגיז אותי. אז זרקתי לו שמצאת מישהו.”
נועה סידרה לעצמה קו בשיער. היא שמעה את הקול ההוא מהעבר, של אלעד אותה פוזה מלאת ביטחון מופרז, ונטייה לדקלם את המושלמות של עצמו בכל הזדמנות.
“אני יכולה רק לדמיין איך הוא קישט את המסקנה הזאת במילים צבעוניות,” אמרה באירוניה עדינה, “עד היום הוא לא קולט שהעזתי לעזוב אותו, האיש והאגדה. לפעמים אני בטוחה שאת סוף השבוע הוא קובע איתך רק כדי לקבל עדכונים לשיחות חולין שלו. הילדה מרפאה לו את האגו.”
נעמה נדבקה לספה בתנוחה של פוף, כשידיה רוקדות על הכריות והיא מנסה לעבד את המחשבות.
“כן, בדיוק! שעה וחצי של שיחות על כמה שהוא מדהים. רק זה. שאלות על מה איתי? כלום. אפילו לא שאלה אחת על בית הספר או אם חסר לי משהו…”
היא אמרה את הדברים בלי אמוציות, כמו שגרה לקום, ארוחת בוקר, בית הספר. זו פשוט הפכה לנורמה. אין פה אפילו אכזבה, רק סוג של עובדה מצערת.
היא בהתה בתקרה, משחזרת בדמיונה את השיחה האחרונה. שוב, אבא דיבר על ההישגים שלו הפעם, עסקת נדל”ן מבריקה. מיד אחר כך נתלונן על כמה לא רואים אותו, שהעבודה קשה, שאנשים לא מעריכים. שעה וחצי של נאום, ואפילו לא טרח לשאול על האולימפיאדה במתמטיקה. רק קפץ: “כל הכבוד, אבל את יודעת שבגילך אני כבר…”, ונכנס לעוד סאגה של סיפורי גבורה.
נועה הנהנה קלות, מנסה להרחיק את הזיכרונות. היא התרגלה ככה זה היה תמיד. אבא תמיד היה עסוק בעשייה של עצמו, וכל השאר, כולל היא, היו סתם ניצבים.
כל דבר היה מסתובב סביבו: נועה התלוננה על עומס? הוא מיד פותח בהרצאה עד כמה לו קשה בעבודה. נעמה משתפת שהיה לה קשה עם חברים? מיד העלה זיכרונות על הילדות שלו שהייתה כמובן מוצלחת בהרבה. בעיות של אחרים לא עניינו אותו, ממש כאילו היו קישוט.
ולפעמים היא לא הבינה איך אמא שרדה חמש עשרה שנים לצד בנאדם שבטוח שהוא מרכז היקום? אולי בשביל הילדה, שלא תגדל בלי אבא. פעם נעמה באמת האמינה שיש סיכוי שיום אחד אבא יתחיל להתעניין. השנים עברו, ורק כשההורים נפרדו היא גילתה שנעשה קל הרבה יותר ושהכול רגוע, בלי מישהו שתמיד גוזל את מרכז הבמה.
“ולמה אני צריכה פתאום לחפש לי בן זוג, דחוף?” קולה של נועה היה מעט חד מהרגיל, בטח בלי כוונה.
“כי תראי… אבא נכנס לטירוף! קודם הוא החוויר, אחר כך האדים והתחיל לצעוק שכנה באה לדפוק בדלת. אם להיות כנה, זה הפחיד אותי.”
היא שקע לרגע בזיכרון הסצנה קול האבא הצורמני, האגרופים הקפוצים, והלחץ בעיניים שלו. היה נדמה שיעוף מהעצבים.
“הוא דרש לדעת למי את יוצאת ועשה חקירה כמו משטרה כמה הוא מרוויח, איפה הוא גר, איך הוא נראה… ואני סירבתי. אמרתי שזה פרטי, ובטח לא עניינו. לא אתפלא אם תקבלי ממנו טלפון בקרוב.”
נועה התיישבה ליד נעמה, חיבקה אותה. “נו, מה אפשר לעשות, מה שאמרת כבר אי אפשר למחוק. עכשיו בטח יתחיל סבב טלפונים והצגות.”
נעמה השתחררה מהחיבוק, ישבה זקוף והביטה לאמא בעיניים ישירות ומהוססות בו זמנית.
“כי מגיע לך!” הצהירה במפתיע. “את מהממת, חכמה, מלאה חברים, ותמיד רואים שאת עושה רושם טוב על אחרים וגם על גברים! ואני, תסלחי לי, כבר לא מסוגלת לשמוע עליו חופר עלייך. נמאס לי.”
נועה ליטפה בעדינות את שערותיה של נעמה.
“הבנתי, מתוקה,” אמרה ברוך. “דווקא חשבתי שלא תרצי שאכנס לקשר רציני. רק עברו חצי שנה מהגירושין.”
בפנים, היא פחדה למצוא אי־נחת או קנאה על פניה של הבת. האם תרגיש בגידה? אבל נעמה רק פלטה:
“שטויות במיץ! הכי חשוב שתרגישי טוב עם עצמך!”
היא שילבה ידיים והביטה באמא, נראית הרבה יותר בוגרת מגילה האמיתי.
נועה שוב חיבקה אותה, מרגישה איך הדאגה ממנה מתפוגגת כנראה, הילדה צודקת והיא פשוט לכודה בעבר.
“את פשוט מהממת, תמיד קולטת הכל,” חייכה נועה, מחבקת עוד חזק.
נעמה הסתדרה לה מתחת לזרוע של אמא, שתיהן הרגישו, למרות הכול, שהמשפחה הקטנה הזו תופסת עוד שורש של ביחד.
***
נועה ניסתה לעבוד, אבל המילים ברפרוף מול העיניים. הראש פעמיים הסתובב לה מיגרנה מהסרטים, שרק התחילה בקטנה ועכשיו תוקפת מתקפה חזיתית. היא שלחה הודעה לדורית מהחשבונאות “תרדי רגע לבית המרקחת, אני לא מתפקדת.” אחרי שלגמה את הכדורים עם כוס מים מהמזיגה, שוב ניסתה להתרכז. לשווא. קולות המקלדות הפכו דוקרניים, המזגן רועש מדי והשיחות מעבר לדלת מחרישות.
פתאום הופיע בפתח החדר מאבטח המשרד. נראה רציני, עם מבט בוחן כנראה משהו דחוף.
“נועה בן־עמי, יש לך אורח. הגרוש שלך מתעקש לפגוש אותך. תרדי אליו, או שנוציא אותו החוצה בעצמנו?”
נועה התרוממה באיטיות. זו ממש לא השעה. יום כזה קשה, הראש פצצה ועכשיו אלעד, מצויד בדרמה עד למעלה מכסה. למה לא יכל לפחות להתקשר? למה להגיע למשרד מלא אנשים כאילו זה שוק ארבעת המינים?
היא עשתה את דרכה החוצה באיטיות, נזהרת מתנועה חדה שתבוא עם כאב. כולם מסביבה התרוצצו: כמה צחקו במכונת קפה, אחרים התדיינו בדחיפות מול לוח המחיקים. נועה הרגישה שכל השרירים שלה מכווצים.
בחדר הקבלה, אלעד הסתובב מצד לצד, נראה כמו ילד שאכל יותר מדי בורקסים לפני חוג ג’ודו. הוא נופף בידיים, הבטיח לאבטחה שמדובר בעניין קריטי, בקול שהלך והחמיר. שני השומרים החליפו ביניהם מבט סבלנים, אבל עם תקציב מוגבל לסבלנות.
“מה אתה רוצה, אלעד?” שאלה בנוקשות. “בא לך לעשות פה הצגה? כי בדיוק יש לנו משטרה ממול ואני אשמח להפנות אותך לשם.”
אלעד קפץ וחבט באוויר עם אצבע מאשימה, כאילו תפס אותה בשוד רכב.
“את! נעמה סיפרה לי הכול! עברה רק חצי שנה וכבר יש לך מישהו אחר?”
הקול שלו קפץ בין רחמים, קנאה ועלבון, בתקווה אולי שתכחיש. אבל ההבעה של נועה הייתה רגועה וזה חיסל לו את הפנטזיה.
“אני אמורה לשמור לך אמונים גם מחוץ לנישואים?” שאלה בקרירות. “בבקשה, תזכיר לי, איפה זה כתוב? אולי תתלה תקנון מעל המיטה ‘נא להיות נאמנה לאלעד לעד’?”
היד שלו שקעה הצידה, והוא נראה לשניה כמו תלמיד בתיכון בטקס יום הזיכרון שלא הכין דקלום. האנשים מסביב המשיכו לעבוד, יפית מהשיווק גלגלה עיניים, אבל כל העולם הצטמצם בין שניהם.
“אני… אני פשוט…” ניסה להוציא, אבל נועה לא טרחה להקשיב.
“שמע, אלעד בוא נסגור עניין. אם אתה רוצה לדבר כמו מבוגר, מוזמן לקבוע פגישה, לא להריץ פה דוכן דרמה.”
“דרמה?! חסר לך. אני אראה לך דרמה!”
עכשיו כבר צעק, הסמיק כמו עגבנייה, גידים בולטים ושפתיים רועדות. הוא התקרב ואיים בקול של סרטי אקשן ב-Yes.
“אני לא אתן שנעמה תחיה עם איזה גבר זר! אני אקח אותה ממך! לא תראי אותה עוד לעולם! חתמתי!”
כולם הסתכלו, אחד הנערים הציץ מהדלת לצלם. נועה השאירה אפס הבעה, רק חצי גבה קלה למעלה “בוא תנסה, יהיה מעניין בבית משפט!”
“זהו? נגמר? תותח, היית ליצן מעולה רק לא בצ’ארלי צ’פלין, יותר בקרקס.”
“מה קורה כאן?”
אלעד קפא, פונה לקול לא מוכר. בכניסה עמד גבר בחליפה כחולה, עמידה נינוחה, מבט בטוח. המאבטחים עמדו דום ללא ספק איזה בוס.
“לא עניינך!” צרח אלעד, קולו עדיין מרטיט.
הגבר התקדם, נשען על הדלפק בנונשלנטיות, קרץ כמעט לעצמו.
“כשאתה עושה סצנות במשרד זה כבר ענייני. זה הופך עניין פרטי לרכילות משרדית.”
נועה הרגישה שהמתח במשרד נהיה ממש שאפשר למרוח אותו על חלה. ראש מחלקת משאבים בועז גלילי, האיש שנראה כאילו נולד בנאום במגנומטר.
אלעד עשה צעד מאיים, אבל בועז עמד איתן. ואז, לעיני כל, הניח בעדינות אבל בבירור את ידו על מותן של נועה.
“ומי אתה בדיוק?” חשף שוב שיניים.
“אני? אני מה שעושה את נועה מאושרת. אתה הרמת קול על האישה שלי, וזה לא יקרה. משטרה זה הקטן שבצרות שלך אם לא תלמד להתנהג. ולגבי בתך אל תעז להשתמש בה.”
אלעד החוויר, קימץ אגרופים, גמגם איזו קללה. בסוף יצא החוצה, במקביל לאיומים האחרונים:
“אל תשכחי, שקל אחד לא תראי ממני!”
“אני לא צריכה את השקלים שלך,” ענתה נועה, כמעט בצחוק, “נעמה גם כך לא תיסע יותר לביקורים מיותרים!”
רק אחרי שאלעד עזב, נועה קלטה שידו של בועז עוד מונחת חם, בטוח, מרגיע. היא חייכה, מסוקרנת מהאינטימיות הכולכך לא צפויה.
“תודה ענקית, בועז,” היא לחשה, “לא יודעת איך הייתי יוצאת מזה בלעדיך.”
הוא הרים גבה, חצי חיוך, עיניים נוצצות.
“אולי תני לי להודות לך באיזה ארוחת צהריים?” הציע בהומור, פורס יד כאילו מזמין אותה לרקוד.
ברגע הראשון התלבטה, אבל מהר מאוד כבר חייכה ושילבה ידו בידיה.
***
בצהריים מאוחר, במסעדה קטנה ליד העבודה, עם ניחוחות שקשוקה ולחם קלוי, השיחה זרמה בחופשיות. נועה גילתה שבועז מזמן פזל אליה בלב. הוא סיפר על זה בפשטות, לא כמשהו דרמטי יותר עובדה שהתחבאה בין הדוחות והבריפים.
“לא רציתי להלחיץ אותך,” גילה, “ראיתי מה עברת, היה נראה לי לא נכון להוסיף עוד בלגן.”
נועה הקשיבה, מוקסמת מהפשטות. סוף סוף גבר שמדבר לעניין, בלי טון של מנטור.
“כשראיתי אותו צועק עלייך… פשוט לא הצלחתי להישאר מחוץ לתמונה.”
לראשונה מזה הרבה זמן, היא גם חייכה.
***
שלושה חודשים אחרי הבלאגן במשרד, נועה ובועז כבר הפכו לרשמיים חתונה לתפארת, בועז לא התקמצן על כלום, אפילו את פרחי השדה והשוקולדים שנעמה אוהבת הזמין במיוחד.
נעמה עזרה לאמא להתכונן, סידרה לה את ההינומה והתעקשה לוודא שכל פרט על המקום. כשחילקו טבעות, קפצה וחיבקה את שניהם.
“אני מאושרת בשבילכם!” לחשה עיניים נוצצות מנחת.
אבל היא גם הציבה גבול ראתה לבועז ישר בעיניים:
“בועז, אתה ממש אחלה, ואני שמחה מאוד בשביל אמא, אבל תקרא לי נעמה, כן? ‘אבא’ יש לי כבר.”
בועז חייך, רגוע: “ברור, מתוקה. הכי חשוב שנהיה ביחד.”
גם אלעד, באופן טכני, הוזמן יותר בתור בדיחה. נועה התלבטה, אבל בסוף שלחה הזמנה בדואר, בלי ברכה רק תאריך ומקום. ברור שלא טרח להופיע. במקום זה, מצא דרך להטריד חצי חברים משותפים.
“היא הזמינה אותי לחתונה שלה! כביכול יש לה כבוד!” הטיח בטלפון בכולם, מחפש הזדהות. “חצי שנה זה כלום!” סיפר שוב ושוב לכל ידיד שלא ברח בזמן.
התגובות? בעיקר חצי חיוכים. “כל אחד והזמן שלו,” אמרו לו. אחרים פשוט שתקו. אפילו הוא כבר הרגיש לבד בתוך המונולוגים האלה.
אז עבר לסיפור אחר: “היא לא נתנה לי הזדמנות! הייתי מחזיר הכל אחורה, אם הייתה נותנת צ’אנס!”
ואפילו האשים: “השקעתי בה כל החיים שלי אפילו תודה לא אמרה!”
אנשים גירדו בפדחתם על מה בדיוק מגיע לו תודה? הייתם נשואים וזהו.
בסוף, כשכולם כבר שבעו מנאומים חוזרים, אלעד השתתק לגמרי. נשאר לבד בדירה, מוקף בשאריות קליפס נשכח, אלבום תמונות ישנות, וחולצה ישנה שפעם קנתה לו. פתאום קלט החיים ממשיכים, גם אם הוא תקוע בתחנה.
ובינתיים, אצל נועה, בועז ונעמה, החיים חייכו: ארוחות ערב יחד, סופי שבוע בפארק, וויכוחים משעשעים על מה לראות בנטפליקס… משפחה בדרך הכי ישראלית, הכי חמה.
