דנה, אני כבר אמרתי אלף פעמים אין זמן לילדים עכשיו, אומרת דנה, סוגרת את המחשב הנייד ופונה לבעלה. זה הרגע שבו הציעו לי לנהל פרויקט חדש. שלושה שנים חיכיתי להזדמנות הזאת.
ואני מחכה לצאצא כבר שלוש שנים! מתקיף אור, בעלה, בקול גבוה. אנחנו בת שלושים! השעון הביולוגי מתקתק, ואת עדיין חולמת רק על הקריירה.
דנה נושמת לאט. השיחות האלו חוזרות בקביעות בחצי השנה האחרונה, וכל פעם האור מתגבר.
העבודה שלי חשובה! את לא משאירה את המשרה בשביל הורות!
זה שני דברים שונים! גבר חייב לדאוג למשפחה, ואישה ללדת ילדים. זה הסדר הטבעי.
שפתיה של דנה נוקשות. הדעות הישנות של אור צצות יותר ויותר, כאילו הנישואין השחיתו את המעטפת הדקה שהסתרה אותם בזמן ההיכרויות.
הסדר הטבעי הוא כשאדם מחליט מתי הוא רוצה להיות הורה, היא עומדת ומסדרת את השולחן. אני לא מוכנה עכשיו. זה קו סופי.
מתי תהיי מוכנה? בגיל ארבעים? בחמישים? קולו של אור מתגבר. אולי אף פעם?
רוני, הכלבה האדומה שנמצאת במיטת הסלון ליד הדלת, מרימה את ראשיה ומביטה בדאגה בבעלת הבית. היא תמיד מרגישה את המתח בבית.
בכמה שנים נחשוב על זה, דנה מתיישבת ליד הכלבה ומלטפת אותה ברך. נכון, יקירה?
אור עוקב אחרי תנועותיה ומגחיך.
זה בדיוק הבעיה. את משקיעה את האינסטינקטים האמהיים שלך בּכלבה הזאת.
אל תדבר כך על רוני, קוטעת דנה בתגובה חדה. היא חלק מהמשפחה שלנו.
משפחה? כלב זה חיה, לא תינוק! מקפץ אור את ידו על השולחן. אני לא מתכנן לשאת בזה עוד!
הימים הבאים הופכים למבצע צבאי. אור מקדיש כל בוקר, ברגע שדנה פותחת את העיניים, להרצאה על חובת ההורה. בערב הוא פוגש אותה בטיעונים חדשים על השעון שמתקתק.
תראי את אורית, הוא אומר, גולל ברשתות החברתיות. בגיל שלך היא כבר עם שני ילדים. ולנה מהמחלקה שלך? היא ילדה בשנה שעברה.
אורית שלוש שנים בחופשת לידה ומתלוננת שהמוח שלה מתפורר, משיבה דנה. ולנה חזרה לעבודה אחרי ארבעה חודשים כי היה צורך בכסף.
את רק מפחדת מאחריות!
ואתה מפחד שאני אהיה מצליחה יותר ממך.
ביום שישי מצטרפת לדיון גם שושנה כהן, אם האור.
דנה אהובה, מתחילה האישה, מתיישבת סביב השולחן, אור לי סיפרה על כל מה שקורה. אני מבינה שהעבודה חשובה, אבל המשימה העיקרית של האישה היא להמשיך את השושלת.
דנה מרגישה כאב מתמשך במחשבה. שושנה שייכת לדור שבו נשים הולדות בגיל עשרים ונחשבות כבודק הייעוד היחיד.
שושנה, אנחנו נפתור זאת בעצמנו, משיבה בקול רגיש.
איך תפתרו? שלוש שנים עברו! בזמני, אחרי שנה מהנישואין כבר היה לנו הילד הראשון, ובשלוש הילד השני מתוכנן.
הזמנים השתנו, מנסה דנה לשמור על שלווה.
השתנו! רועמת שושנה. אבל לא לשם טוב. בעבר נשים ידעו את מקומן.
אור מנענע ראשו, תומך בשקט בתדמית האימהית של אשתו.
אני אחליט איפה מקומי, אומרת דנה בקור.
שושנה צוחקת בקצרה ומחליפה מבט משמעותי עם בנה.
דנה, את אנוכית. אור בן שלושים ואחת, הוא רוצה ילד.
אם כך, הוא ימצא מישהי שמוכנה לשאת לו מיד צאצא, משיבה דנה בחומרה.
שתיקה כבדה יורדת בחדר. אור מתפלא, שושנה פותחת פה מהתדהמה.
אולי אעשה זאת! קרא אור בקול רם.
לאחר שיצאו שושנה והאור, דנה יוצאת להליכה ארוכה עם רוני. הכלבה רצה בשמחה, מפעמת בריחות חדשים ומשחקת עם כלבים אחרים. השטחים בפארק הפכו למקלט של שלווה לדנה באמצע הסערה המשפחתית.
את יודעת, יקירה, לוחשת היא, מביטה ברוני שרודפת יונים, לפעמים אני מרגישה שאת האחת בבית שמבינה אותי.
הפנים האדומות של רוני מתקרבות אליה, העיניים החומות מבהיקות באהבה. דנה מתיישבת ברך ולוחשת:
מצאתי אותך במקלט, רזה ופוחדת. ועכשיו את יפה וגדולה.
רוני למסת את פניה בחיוך, ודנה מתרחקת בחיוך ראשון ממזמן.
בבית מצפה אור הקודר. הוא יושב על הספה, ידיים משולבות על חזהו, והמבט שלו לא מבטיח דבר טוב.
קיבלתי החלטה, מודיע הוא.
איזו? משיבה דנה, משחררת את הרצועה, רוני רצה למים שלה.
או ילד, או כלב. תבחרי.
דנה קפואה ברגע, מחזיקה ברצועה.
מה?
הבנת אותי. אם תרצי לשמר את הנישואין, תימחי את הכלבה. אם אינך רוצה ילדים, אז גם אני לא אראה אותך משחקת בתפקיד האמא עם חיה.
אור, אתה משוגע? פונה אל בעלה לאט. רוני גרה איתי ארבע שנים!
לא אסבול יותר שכלב יהיה לי חשוב יותר ממני.
היא לא יותר חשובה! רק
רק מה? חותך אותו. רק את מבזבזת עליה זמן, כסף ורגשות שמגיעים לי ולילדים העתידיים שלנו!
דנה מתיישבת על כיסא, המצב המוגזם מצחיק.
את מקנאה בכלבה?
אני דורש שאשתי תתנהג כאישה, לא כמו זקנה עם חתולים!
יש לי כלב, לא חתולים.
אל תתיימר! צועק אור. החלטה נלקחה. עד ראשון לשבת, הכלבה הזאת צריכה להיעלם מהבית. או שתתחילי להתכונן להריון!
רוני, שזיהתה את הקולות הגבוהים, מתקרבת לדנה ומניחה את ראשה על ברכיה. נשימתה החמה מרגיעה יותר מכל תרופה.
אם אסרב? שואלת דנה בשקט.
אז הנישואין שלנו יסתיימו.
דנה מבלה את כל יום שבת במחשבות. אור מתנהג כאילו הוא בתיאטרון, מתכח כשראה את רוני ולוחץ נשיפות כבדות כאילו נוכחותה פוגעת בו פיזית.
הזמן אוזל, מזכיר הוא בערב. מחר אני מחכה לתשובה.
כבר החלטתי, משיבה דנה בנחת.
היא חשבה את הכל לעומק. הבינה שהבחירה בין כלב לבן זוג היא בחירה בין נאמנות למניפולציה, בין אהבה כנה לשחיתות רגשית.
מצוין! שמח אור. מחר נביא אותה למקלט.
מחר אני אקח את הציוד ואעבור להורים, אומרת דנה. עם רוני.
פניו של אור מתמתחים.
את רצינית? בוחרת כלב על פניי?
אני בוחרת מישהו שאוהב אותי בלי תנאים.
יום ראשון היה רועש. אור צעק, נרמז, התפלל, ואז צעק שוב. הבטיח למחול אם דנה תחזור, נשבע על פשרה, אבל היה מאוחר מדי.
את תצטערי! צעק כשדנה הסיטה את המזוודה האחרונה. מי עוד יסבול מהקפיצות שלך?
אמצא מישהו, חייכה היא. והוא יאהב כלבים.
רוני ישבה במכונית, מחכה בסבלנות עד שסיום האיסוף. היא הרגישה שהחיים החדשים מתחילים.
הוריהם של דנה קיבלו אותה בחיבוק חם. שרה מיכאלovna הכינה ארוחה לשלושה, ואריק ניקלוביץ’ הקים רונייה ברבעת הסלון.
תמיד ידענו שהנישואין האלה טעות, אמרה האמא, מחבקת את בתה. רק לא העזנו לומר זאת.
הפרידה הייתה מהירה ומפתיעה. אור, כנראה, הבין שאין פשרה, ולא גרם לעיכוב בתהליך. דנה עוזבת את הוריה לדירה משלה, מתמקדת בעבודה וב… לפעם הראשונה מאז זמן רב מרגישה שמחה.
חמש השנים חולפות במהירות. דנה מנהלת מחלקה גדולה, מרוויחה שכר גבוה וגרה בדירה מרווחת עם נוף לפארק. רוני מזדקנת, עוברת לכתר של שיער, אך עדיין שמחה לקבל את בעלת העבודה בחיבוק.
מאקסים מגיע לחייה באופן טבעי הוא עמית ממחלקה סמוכה, שהפך לחבר, ואז למישהו קרוב. הוא מקבל את רוני כחלק מהחיים, אף פעם לא מתלונן על פרוות הכלבה על הספה ואף הוא מוביל אותה לפארק כאשר דנה נשארת במשרד.
מוזר שמישהו ידרוש בחירה בין משפחה לחיית מחמד, אומר מאקס כשדנה מספרת לו על החם הראשון של נישואיה. זה אבסורד.
אור חשב אחרת.
הוא היה טיפש, מסכם מאקס ובבקשת סליחה: סלח לי אם דיברתי בחריפות על הבעל הקודם.
אל תתנצל. אתה צודק.
ביום חמים דנה מטיילת עם רוני בפארק האהוב. הכלבה כבר לא רודפת אחרי יונים, אלא הולכת לצד בעלת הבית, עדיין חקרת העולם סביב.
רוני, עצור! שומעים קול מוכר.
דנה מסתובבת וקוראת לעצור. אור הולך בשביל, מחזיק ידו של ילד בן ארבע. לצידם על רצועה מתנחלת כלבה אדומה שמזכירה במדיוק את רוני.
טוני? הא exבעל גם הוא עוצר, מופתע. איזו הפתעה.
היי אור, משיבה דנה בנינוחות.
הילד משחרר את ידו של אביו ומריץ לעבר הכלבה.
רוני, מי זאת? האחות שלך?
דנה מחייכת ומביטה באור.
התנגשות שמות משעשעת.
אור משחרר חיוך ריחני.
וובה רצה כלב. מה יכולתי לעשות? והשם… פשוט בא לראש.
הבנתי, דנה לא ממש מרחיבה. ילד חמוד. דומה אליך.
תודה. ואת את נשואה?
כן. מאקס אדם טוב. הוא אוהב כלבים.
אור מרים גבות, לא יודע מה לומר.
אבא, למה הדודה הזאת עצובה? שואל הילד.
אני לא עצובה, מחייכת דנה. רק חושבת.
על מה?
על איך הכל הסתדר יפה.
לאחר שהלך האור והילד, דנה עומדת על השביל, מתבוננת בדמותו שנוסחת מרחוק. הוא קיבל מה שרצה ילד, וגם כלב.
הבעיה לא הייתה ברוני. הבעיה הייתה באנשים שלא מותאמים זה לזה ומנסים לשנות זה את זה. עם מאקס היא לא צריכה לבחור. לא בין קריירה למשפחה, ולא בין אהבה לחיה ולא לאהבה לאדם.
בואי הביתה, ילדה, אומרת היא לרוני. מאקס מבטיח להכין ארוחה טעימה.
הרוגה משתרנת בזנבה בשמחה. ודנה מבינה שלפעמים הגורל מזיז אותנו עם שותפים לא מתאימים כדי שנוכל להעריך את המתאימים באמת.
