די להיות נוחה
יופי שהסכמנו, דבי’לה! צייצה דודה סילבי, תוך שהיא מנגבת שפתיים במפית נייר. המפית הייתה מהעוגה שהכנתי דבורה קציר במיוחד לכבוד הביקור שלה, ועליה נשאר כתם שמנוני של קרם. בחמישה במאי ניפגש אצלך. אני אביא את הקבבים שלי, המיוחדים, במרינדה שלי, ואת, תהיי טובה, תארגני את העיקרית. בכל זאת יום הולדת שלך! יהיו אורחים חשובים, חברים של גידי מהעבודה, אנשים רציניים. צריך לארח כמו שצריך, דבי’לה.
ישבתי מולה, מחזיקה כוס תה שהתקרר מזמן, מהנהנת בראשי ומביטה עליה. כן, כן, ומהרהרת מחר צריך להגיש דוח סוף רבעון, נגמר החמאה במקרר, ליוסי (בעלי) שוב כואב הגב, חייבת לקנות פלסטר חדש. רק לא על מה שסילבי מדברת. והיא מדברת ללא הפסקה, מסדרת את צעיף הבורדו הדק על הצוואר ומביטה החוצה בחלון, כמו שכבר מדמיינת איפה תניח כל צלחת בשולחן שלי.
עשרים איש לפחות המשיכה. תעשי מאמץ, דבי’לה. את הרי תותחית. זוכרת מה הכנת בחתונה של נעמי? לא נשאר פירור! ככה בדיוק עכשיו. ואני כמובן אעזור אנהל!
היא צחקה. היה לה צחוק קצר, נביחות קטנות של כלבלב.
גם אני חייכתי. כי צריך. כי דודה סילבי היא משפחה דודה של גידי, בעלה של נעמי, הבת שלנו. כי לעשות בלאגן במשפחה אחרון הדברים. כי ככה תמיד עשיתי חייכתי והסכמתי.
טוב, אמרתי. אז סיכמנו.
סילבי הלכה בשמונה וחצי, שבעה ומרוצה. סגרתי אחריה את הדלת, נשענתי אליה והקשבתי לשקט. במסדרון היה ריח בושם כבד מדי וזר, המתוק הזה. מהסלון נשמע טלוויזיה ברקע יוסי עוקב אחרי תכנית דייג ולא טרח בכלל לצאת להגיד שלום לדודה.
היא הלכה? קרא יוסי בלי להוריד עיניים מהמסך.
הלכה.
מה רצתה?
עברתי למטבח, התחלתי לשטוף כוסות. המים היו חמים מדי, כמעט שורפים, ולא הסרתי ידיים.
יהיה אצלנו חגיגה, אמרתי. בחמישה במאי. פה.
אצלנו? איזה חגיגה?
יום הולדת שלי. ושלגידי משהו מהעבודה.
מהסלון הגיע המהום. אחר כך שקט. שוב הדייג. ניגבתי ידיים במגבת ישנה, עם תרנגולות צבעוניות שכמעט נמחו מכביסות. קניתי אותה בשוק לפני חמש עשרה שנה ולא הצלחתי להיפרד ממנה. הסתכלתי עליה וחשבתי פתאום גם אני כזאת. דהויה. עם תרנגולות בקצה. תלויה על מסמר, מחכה שימחקו עוד קצת.
גרשתי מהראש את התמונה הזאת, פתחתי מקרר לבדוק מה יש.
בעוד עשרה ימים אהיה בת חמישים. תאריך עגול. חצי מאה. זוכרת בטוח שלושים וחמש שנים. ובשלושים וחמש האלו לא הצלחתי להיזכר ביום אחד שבו עשיתי משהו רק בשבילי. לא בשביל יוסי, לא בשביל נעמי, לא בשביל אמא שנפטרה לפני חמש שנים, ולא בשביל חמותי מהשכונה השניה שתמיד דרשה יחס של תינוק. רק בשבילי? אף לא יום אחד.
עבדה שנים רבות כרואת חשבון בחברת בנייה. עשרים ושתיים שנה באותו מקום. מכבדים אותי, מעריכים אותי, אבל לא מקדמים אותי. בשביל מה? דבי תמיד תסדר. דבי לא מתלוננת. דבי תדאג.
בבית, אותו סיפור. יוסי כבר בן חמישים וארבע, עובד במפעל כהנדסאי, לא אוהב את העבודה אבל סוחב עד הפנסיה. בבית הוא “נח”, ככה קורא לזה טלוויזיה, טלפון, ספה, לפעמים מחסן. אני זו שמבשלת, אני מנקה, אני משלמת חשבונות, כי “אני יודעת יותר טוב”, אני עושה קניות, אני מארחת אורחים. יוסי לא מתערב, כבר שנים לא שואלים על זה, חלק מהחיים, כמו זמזום ברקע שנהיים אליו אדישים.
נעמי, הבת, התחתנה לפני ארבע שנים. גידי בחור טוב, חרוץ, אבל עם משפחה לא קלה. אמא שלו נפטרה מזמן, אבא גר בצפון, אבל דודה סילבי, אחות של אבא שלו, מחפשת להשליט סדר ותמיד קולה נשמע. היא לא חיבבה אותי אף פעם. בלי סיבה. יותר מדי שקטה, יותר מדי תמיד מסכימה טיפוסים כאלו מעוררים אצל שליטים רק עוד רצון לשלוט.
נעמי אוהבת אותי, אבל את גידי יותר. וזה הגיוני, אולי נכון. ואם צריך לבחור בין הדאגה שלי לבין השקט של גידי תמיד בחרה בשני. בשקט, בלי דרמות, אבל בחרה.
ככה אני חיה. בשלושה חדרים בקומה תשע של בלוק ברחוב עוזיאל, פתח תקווה. כל הבניינים דומים, רק העצים בגינה שונים, כי אותם אף אחד לא גוזם לפי תבנית. לא מתלוננת. על מי אתלונן? למי? למה?
אחרי שסילבי הלכה, ישבתי במטבח שעה וחישבתי: מה צריך לקנות, להכין, לעשרים איש. הרשימה הייתה ארוכה. ההוצאות הפחידו. הסתכלתי במספרים בגב קבלה ישנה, והלב התכווץ. לא כאב כובד, כאב של אבן בחזה.
כיביתי את האור והלכתי לישון.
תשעת הימים הבאים “עבדות לפני החג”, כך קראתי לזה ביני לביני. ניסיתי לשכנע את עצמי שהכל בסדר, שאני פשוט עוזרת למשפחה, שהחגיגה תצליח, שפשוט לא כדאי להישבר. אחרי שלושה ימים נגמר הכוח לנסיון הזה.
קמתי שש בבוקר, כי לפני העבודה צריך להפשיר בשר, לסדר קניות, לבדוק משלוחים. עבדתי עד שש בערב לפחות. אחרי זה קניות קופסאות, בקבוקי שתיה, בשר, ירקות. סחבתי עלי את הכול, למעלית שתמיד תקועה. הגעתי, ישר לבישולים, ניקיונות. נרדמתי בחצות, לפעמים יותר מאוחר, קמה שוב בשש.
יוסי ראה אותי, כאילו, אבל רק בתור רהיט ברקע. פעם אחת שאל “רוצה עזרה?” עניתי “אסתדר”. הוא מיד נרגע חזר לטלפון.
נעמי התקשרה ביום רביעי. ביררה שהכול מוכן, סילבי מבקשת להזכיר עיקרית ואין לשכוח סלטים. אמרתי: “נעמי, אולי תעשי את הסלטים? קשה לי”. שקטה שניה “אמא, באמת, יש לנו מלא עבודה, נגיע לעזור להגיש…”. לעזור כלומר להעביר מהסירים לצלחות. הבנתי ושתקתי.
יומיים לפני החג, שטפתי חלונות כי בפעם האחרונה סילבי דיברה על האבק אצלי. עמדתי על כיסא עם סמרטוט וחשבתי שהפעם האחרונה שניקיתי חלון לעצמי הייתה לפני שמונה שנים, כשאמא הגיעה לבקר. אז בשביל אמא, לפני זה בשביל חמותי, תמיד בשביל מישהו.
הרגל החליקה, כמעט נפלתי, הספקתי להחזיק במשקוף. הלב דפק בחוזקה. נשארתי לשבת על הרצפה גב כואב, הידיים רועדות, הראש דופק.
חשבתי: אם הייתי נשברת עכשיו, מה היו אומרים? “איך נעשה חגיגה עכשיו?”
התחלתי לצחוק. צחוק מריר, אפילו מוזר.
קמתי וסיימתי לנקות.
בלילה לפני החמישה במאי ישנתי שלוש שעות. כל שאר הזמן עם סירים, מגשים, סכינים. הכנתי עוף בדבש ושום, סלטים, גפילטע פיש שבכלל לא אוהבת אבל סילבי התעקשה. בורקסים עם תפוחי אדמה כי אסף, בן דוד של יוסי, לא בא לחגיגה בלי בורקסים. עוגה אפיתי יום קודם עוגת שכבות גבינה ודובדבנים. כי זה מה שאני הכי אוהבת. הדבר היחיד שעשיתי לעצמי בכל ההכנות.
בשבע בבוקר התקלחתי, שמתי שמלה כחולה ששמרתי לאירוע. הסתכלתי על עצמי במראה עיגולים כהים תחת העיניים, ידיים אדומות, אבל השמלה יפה, ידעתי.
איזה יופי שמת שמלה זרק יוסי בדרך לסלון. כל הכבוד.
זה הכול. לא “את נראית טוב”, לא “יום הולדת שמח”, לא “איך את מרגישה”. רק “כל הכבוד” והלך להמשך הטלוויזיה.
האורחים הגיעו לקראת שתים עשרה. סילבי כמובן ראשונה, עם שק גדול שממנו שלפה את הקבבים שלה, צנצנת מלפפונים חמוצים עם שמן זית, קופסת שוקולדים. שזה “התרומה שלך לשולחן”. עברה בסלון, הסתכלה במטבח, הנהנה: כל הכבוד, דבי’לה בדיוק כמו יוסי. אחר כך נתקעה בטלפון.
בשעה אחת בדיוק כבר היו כולם עשרים ושלושה איש. ספרתי. מהישיבה ליד השולחן רחב, מחובר משולחן אוכל ושני שולחנות כתיבה, עליו פרשתי מפה שליוויתי את החום עד חצות הלילה.
הסתכלתי עליהם מבין עשרים ושלושה, רק שישה הכרתי ממש. כל השאר “הקולגות מהעבודה של גידי”, ו”חברות של סילבי”. אנשים זרים, אוכלים מה שבישלתי, יושבים על כיסאות שהשאלתי מהשכנה בלה מהקומה השלישית.
אסף, בן דוד של יוסי, פתח את הברכות. נאם ארוכות, התבלבל, סיפר איזה סיפור על שנות התשעים, לא קשור בכלל, כולם צחקו. גידי הברך בקצרה: “מזל טוב לאמא של נעמי, היא אלופה”. הרימו כוסות. ואז גידי דיבר עשר דקות על חבר מהעבודה, נירו, שהגיע להישגים. תארים ומספרים שלא הבנתי.
סילבי קמה עם נאום מוכן על נירו הדרך, ההתמדה, איזה תותח הוא. אחר כך קצת גם עלי: “ואת המארחת שלנו לא נשכח”. כולם צחקו. עוד הרימו כוסית.
אני חייכתי. ישבתי בראש השולחן, כי ככה צריך, חייכתי, הרמתי כוסית, אמרתי תודה על כל ברכה חפוזה. אבל בפנים משהו קרה. איטי, כמעט בלתי מורגש. כמו מים שמתחממים בשקט עד שהכל רותח.
דבי, חסר מלח! קרא מישהו מצד שני.
הלכתי להביא מלח.
נגמר החלה, אפשר עוד? ביקש אסף.
הלכתי להביא חלה.
אין מספיק מזלגות אמרה אישה זרה.
הלכתי להביא מזלגות.
אחר כך מישהו רצה עוד סלט. בקשו צלחות. סילבי דרשה מים מינרליים ששכחו להביא.
לא הצלחתי לשבת דקה ברצף. ביני לביני השירותית של כולם. צלחתי שלי נשארה מלאה. לא הספקתי לטעום.
ניסיתי להגיד “לחיים”. קמתי, הרמתי כוס. נעמי קמה גם, אבל בדיוק באותו רגע סילבי החלה לספר לכולם על נירו בקול רם וכולם הפנו אליה ראש. נעמי שמה כוס, התיישבתי בחזרה. לא אמרתי כלום.
כולם אכלו. החמיאו לאוכל “הגפילטע טעים”, “בורקסים שוס”, “העוף רך”. הסברתי מתכונים. מצד אחד שמחה, מצד שני מרירה כולם משבחים את האוכל, לא אותי. אני כאן בשביל המטבח, בשביל הסינר… לא בשביל לחגוג באמת. מארחת. לא בעלת השמחה.
הזמן רץ. השמש של מאי מאירה בחלון. השולחן עם קולות וצהלה. נירו מדבר עוד על תפקידו החדש. סילבי תורמת בדיחות, צוחקת בקולה הנביחה. יוסי יושב בסוף השולחן עם אסף, כבר מזמן מדברים על “ציוד לדייג”.
עזבתי למטבח להביא את סבב העוף הרביעי. ידיים רועדות מהעייפות, שלוש שעות שינה, עיניים מתפזרות. הנחתי מגש על השיש, התחלתי להוציא עוף בכלים.
קול של סילבי בקע מהסלון, חד וברור: דבורי! את באה? ותביאי שמנת, נגמרה.
לא דבי’לה. לא “בבקשה”. לא “אל תטרחי”. “תביאי”. כמו שמדברים לעובדת ניקיון.
נעצרתי. מחזיקה כף מעל המגש, עומדת. במטבח היה שקט. מהחלון רואים ענפיו של זית ישן, על הכיריים קומקום ריק.
משהו ניתק בי.
לא ברעש. בלי כאב. פשוט. כמו מתג.
הנחתי את הכף, תליתי כפפות המטבח בתחנה הקבועה. לקחתי את מגש העוף, את השמנת מהמקרר, ונכנסתי פנימה.
הנחתי הכל על השולחן.
זקפתי גב.
תקשיבו, אמרתי בשקט, מספיק שקרובים השתקו. תקשיבו רגע בבקשה.
סילבי המשיכה לקשקש לנירו. נעמי הביטה בי מופתעת, יוסי לא הסתכל.
תקשיבו, חזרתי, הפעם ברור יותר.
הפעם גם סילבי הסתובבה, פנים חמוצות, כאילו הפרעתי לה.
קרה משהו? שאלה, חצי כעס.
סרקתי את השולחן מישהו משלי, מישהו זר. בעלי, שהביט סופסוף. הבת מחזיקה כוס, לא מבינה. דודה סילבי, עם הצעיף והפרצוף המאושר אחרי ארוחה טובה.
אני רוצה לשתף אתכם, אמרתי. היום יום ההולדת שלי. חמישים שנה לי.
נו, מזל טוב! צעק מישהו. כמה הרימו כוסות.
חכו, הרמתי יד, חכו רגע.
השקטה. הלב פועם שקט. כאילו החלטתי משהו, הגוף הבין לפני הראש.
בעשרת הימים האחרונים עסקתי, אמרתי, במה שנקרא “הכנה לחג של אחרים”. ישנתי שלושארבע שעות, קניתי הכל, בישלתי הכל, צחצחתי חלונות, גיהצתי מפות, השאלתי כיסאות. הכל לבד. היום ישבתי על ראש שולחן שהיה ערוך בשביל זרים, בשם חג שקשור אלי רק בשם. לא ברכתי פעם אחת, שלוש פעמים השתיקו אותי, כמה פעמים קמו אותי להביא אוכל. הרגע דרשו ממני שמנת, בלי בבקשה, בלי תודה. כאילו אני משרתת.
חדר התמלא דממה. דממה שמבינים בה הכל.
דבי, את בסדר? שאל יוסי, מופתע עדיין, בלי להבין.
אמא, לחשה נעמי.
סילבי רעשה לאוויר, מוכנה כבר לנאום, אבל הסתכלתי לה בעיניים והיא השתתקה.
אני מבקשת מכם, המשכתי. הקול יציב להפליא. תאספו מה שהבאתם ותמשיכו בקפה הסמוך קוראים לו ‘מקום ביתי’, ממש ברחוב. אני מוכנה לכבד. אבל כאן, בדירה שלי, הערב מסתיים.
שתי שניות דממה. אחר כך בלגן אסף סינן משהו לא ברור, מישהו מהחברים של גידי התחיל לאסוף מעיל, סילבי קמה, תיק ביד, מציצה בי ב”מבט של אני לא אשכח את זה”, אספה גם את הצנצנת של המלפפונים, מחווה שהצחיק אותי משום מה.
נעמי ניגשה אלי: אמא, מה את עושה, זה נורא. עכשיו סילבי… נעמי, קטעתי אותה בשקט, אני אוהבת אותך מאוד, פשוט לכי עכשיו.
היא הסתכלה עלי כאילו אני מישהי אחרת. וידעתי שצודקת. מישהי אחרת נעמדה שם עכשיו, ואמרה “לכי בבקשה”.
יוסי עזב אחרון, נעצר בדלת: השתגעת? בלי כעס, כמעט בסקרנות.
לא, אמרתי. נראה לי שפשוט חזרתי לעצמי.
הוא לא ענה, יצא החוצה.
סגרתי דלת, סובבתי מנעול, ועמדתי בשקט במסדרון.
שקט עמוק. כזה שבא רק בלילה, או לפני זריחה. אבל עכשיו שלוש בצהריים, מאי, ציפורים מצייצות בחוץ, דלת של בניין נסגרת ברחוב, אך בבית אף אחד, לבד.
נכנסתי לסלון. הסתכלתי על השולחן: מגש עם עוף, סלטים, לחם, כוסות. הצלחת שלי נותרה מלאה. לא אכלתי.
לקחתי אותה. לא חיממתי. הוצאתי גם פרוסת עוגה. מזגתי תה חם, הקומקום עתה רתח.
התיישבתי.
חלון פתוח, ענפים של זית ברוח של מאי, עלים קטנטנים נוצצים. אכלתי עוף, טעים. אני יודעת לבשל, זה נכון. סילבי צדקה בזה.
אחר כך עוגה. ביסקוויט אוורירי, דובדבן חמוץ-מתוק, קרם עדין. לא מיהרתי. לא הייתה אף אחת לבקש “דבי, תביאי”, אף אחד לא מסתכל דרכי. רק אני והעוגה שלי.
פעם ראשונה זה שנים.
לא בכיתי. ציפיתי לבכות בקולנוע עכשיו היו שמים מוזיקה עצובה ודמעות. אבל השלווה שהרגשתי הייתה חזקה ושקטה כמו רצפה יציבה ממש מתחת לרגליים.
לא בדקתי טלפון לשעתיים. בסוף כן. הרבה הודעות. נעמי שלוש פעמים: “אמא תחזרי”, “אני לא מבינה מה קרה”, “את בסדר?”. יוסי “לא היה יפה”. מסילבי כלום. לכמה חבר’ה לא מוכרים, כנראה חברים של גידי, ולשכנה בלה “דבי, מתי תחזירי את הכיסאות?”
עניתי לבלה: “מחר, סליחה על ההטרדה”.
לנעמי: “הכל בסדר, נדבר מחר”.
ליוסי כלום.
טיהרתי את השולחן. לאט. לא בכעס, סתם, בשקט. שמתי הכל בקופסאות, למקרר, כלים לשטיפה. הוצאתי אשפה. את המפה קיפלתי. החזרתי את הכיסאות לבלה, פתחה דלת בחלוק, לא שאלה שאלות. חכמה.
בבית לקחתי אמבטיה. אמבט ארוך, עם קצף. בהיתי בתקרה, צבע ישן, כתם רטיבות עתיק שיוסי ואני כבר שלוש שנים דוחים לצבוע. שלוש שנים לדחות צבע, שלוש שנים לדחות חיים אותו דבר, בעצם.
יוסי חזר בעשר. שמעתי את הדלת, הנעליים. נכנס לסלון, ישב. הייתי במיטה עם ספר.
את מבינה מה עשית? שאל.
כן.
ו…?
וזהו. מבינה.
סילבי… גידי… יהיה פה בלאגן.
ידעתי, עניתי. יוסי, אני עייפה. מחר נדבר.
הוא שתק רגע, עבר לספה בסלון, כמו שתמיד עשה כשהיה כועס. לא הלכתי לקרוא לו. כיביתי מנורת לילה. ישנתי עשר שעות. לראשונה אחרי שנים.
בוקר שישי במאי רגיל. שמש, דרור בחלון, ריח קפה שתזמנתי בלילה. הכנתי לי סנדוויץ’, יוסי עדיין ישן.
פתחתי מחשב.
רציתי רק לבדוק מזג אוויר. אבל פתוחה הייתה גם לשונית שפתחתי חודש קודם סוכנות טיולים. טיול לגליל העליון ושומרון. נזכרתי קראתי קצת, המשכתי הלאה. מן עניין שוכח.
לחצתי על הלשונית.
סיור בעכו, טבריה, צפת, ארבעה ימים, קבוצת נשים בלבד, אוטובוס, עם הדרכה ובתי מלון. עיינתי בתמונות: חומות אבן על הים, סמטאות עתיקות, שקיעה מול כנרת. אף פעם לא הייתי שם, תמיד רציתי. יוסי לא אוהב טיולים “בשביל מה, יש לנו גינה”. עשרים שנה בקיץ רק גינה. עשבי תיבול, עגבניות, מנגל.
התקשרתי למשרד ב-9:00.
שלום, התעניינת בסיור “גליל עליון”, נכון? נשמע קול נעים.
נכון. יש מקום למועד הכי קרוב?
כן, יש מקום אחד ב-14 למאי.
אחד מצוין, בדיוק מה שצריך.
שילמתי באשראי. אחרי שסגרתי, ישבתי עם הטלפון, מביטה החוצה. שקט בראש, בלי התרגשות, פשוט שקט.
נעמי התקשרה. קולה עדין, כאילו פוחדת שהקרח יישבר.
אמא, מה שלומך?
טוב, עניתי.
צריך לדבר. סילבי נעלבה מאוד. גידי עצוב. זה היה… לא צפוי.
אני מבינה.
תתקשרי לדודה סילבי ותתנצלי? זה יעזור לכולם…
לא, נעמי.
שקט.
מה “לא”?
לא אתנצל על שביקשתי מאנשים לעזוב את הבית שלי ביום ההולדת שלי.
אבל אמא…
נעמי, תני לי לדבר רגע, טוב? לא כאמא לדאגה, פשוט תקשיבי.
היא שתקה.
יום הולדת חמישים. ביליתי אותו ככוח עזר במקום בעלת שמחה. התרוצצתי, כמעט לא אכלתי, נידפו אותי, שכחו לברך. ביקשו ממני להביא לשולחן כאילו אני לא בן אדם. ומה שהדהים אותי יותר מהכול שאני זו שנתתי לזה לקרות. אני עשרים שנה מטפחת מציאות שאף אחד לא שם לב אלי. כי לימדתי אותם, בלי להבין, שזה בסדר.
רעש של אוטובוס ברחוב. יונה נחתה על אדן החלון, עפה מיד.
אמא, אמרה נעמי ברוך אחר, אנושי לא מתחמק אולי את צודקת… אבל זה קשה…
גם בשבילי. אבל קניתי כרטיס.
איזה כרטיס?
טיול גליל עליון, ארבעה ימים, יוצאת ב-14 לחודש.
פאוזה ארוכה.
לבד?
לבד, כן.
אמא, אמרה בשקט.
נעמי, זו הפעם הראשונה שתכננתי משהו בשבילי, לעצמי. אולי הגיע הזמן.
לא היה לה מה לענות. לבסוף: “תתקשרי, טוב?” והניחה.
יוסי שמע על הטיול בצהריים. נכנס למטבח, הייתי עם סיר מרק. סיפרתי לו רגוע: קניתי טיול, יוצאת ב-14, ארבעה ימים.
הוא הביט בי, זמן ממושך. ואז:
לא שאלת אותי.
נכון.
מה זה אומר?
מה שאתה רוצה, יוסי.
דבורה, הכל בסדר איתך? אולי תראי רופא.
בתוך כדי ערבוב מרק, עניתי: כן, הכל בסדר. מרק מוכן עוד עשרים דקות.
הוא יצא. שמעתי אותו הולך בסלון, אחר כך שוב טלוויזיה. החיים המשיכו.
הימים שאחרי לא היו שקטים יוסי לעיתים כועס, לעיתים שותק. אומר שהשתגעתי, שפעם הייתי אחרת, שאנשים רגילים לא עושים ככה. הקשבתי. לא הסכמתי. לא הסברתי. זה מוזר, כי פעם הסברתי הכול, תמיד. עכשיו לא רציתי.
נעמי התקשרה שלושה ימים אחרי. סיפרה שסילבי נשבעה שלא תדרוך אצלנו. אמרתי: “טוב.” נעמי הופתעה.
אמא, לא אכפת לך?
לא.
זה בכל זאת משפחה…
נעמי, סילבי היא משפחה של גידי, לא שלי. המשפחה שלי זאת את, ויוסי. אני חושבת איך לשנות את החיים שלנו, לא של סילבי.
נעמי אמרה “טוב”, שתקה, שאלה על הטיול, על המסלול, המלון. זה היה צעד קטן. שמתי לב. סיפרתי לה.
ביום שלפני הטיול ארזתי מזוודה קטנה. לא כבדה שאוכל להסתדר לבד. בוררת בגדים, חושבת מתי לא התארגנתי רק לעצמי. השמלה הכחולה שתיסע גם.
יוסי נכנס: את באמת נוסעת.
באמת.
ארבעה ימים.
ארבעה.
העביר יד על מצח.
יש משהו לאכול במקפיא? כי אני לא כל כך יודע…
יוסי, אתה גבר בן חמישים וארבע. יש אוכל לשלושה ימים, מוכן. אחר כך תבשל או תזמין. תסתדר.
הוא הסתכל. רצה לומר משהו כועס, אבל עצר. אולי ראו עלי שזה כבר לא הזמן להתווכח.
טוב, אמר. תיסעי.
פשוט “תיסעי”. בלי “תהני”, בלי “תשמרי על עצמך”, אבל גם בלי “השתגעת”. התקבל.
סגרתי מזוודה.
בערב התקשרה טובה מהשכונה, חברה הרבה שנים.
בלה סיפרה ש”פינית את כולם מהחגיגת יום הולדת שלך”.
ביקשתי מהם ללכת, הבהרתי.
דבי. כל הכבוד.
פאוזה רגעית.
באמת?
טובה, את מכירה אותי שלושים שנה. כל החיים סחבתי את כולם ושתקתי. סוף סוף…
בלי דרמה, צחקתי.
נו, אז לאן את נוסעת?
צפונה, ארבעה ימים.
לבד!
כן.
תמיד רציתי, אמרה.
אז תסעי.
בעלי לא יסכים.
טובה, עניתי לה, “לא יסכים” זה לילדה בכיתה ג”. בגיל חמישים זה כבר החלטה שלך.
צחקה, הרצינה: השתנית, דבורה.
אולי. עייפתי מלהיות נוחה.
כולן עייפות. את הראשונה שעשתה עם זה משהו.
אולי לא. פשוט אף אחת לא מדברת על זה. מתביישות.
ואת מתביישת?
הבטתי החוצה חלונות מוארים ברחוב של הפועלים, אישה שוטפת כלים, מסך טלוויזיה, מישהו הולך וחוזר.
לא, עניתי. לא מתביישת.
ב-14 לחודש קמתי בחמש וחצי. יוסי עוד ישן. הכנתי קפה, סנדוויץ’ לדרך, בדקתי פעם אחרונה מסמכים. שמתי שמלה כחולה כבר בבוקר, סתם כי התחשק לי וכי בגיל חמישים אפשר.
עמדתי בכניסה, מביטה על הבית שלושה חדרים, קומה תשע, זית בחלון, כתם בתקרה, מגבת עם תרנגולות דהויות. הכל מוכר ורגיל, אבל עכשיו אני יוצאת לגמרי אחרת.
צליל מכיוון המטבח יוסי, במכנסיים ואתלטיקה, שער פרוע, הסתכל עלי עם המזוודה.
כבר הולכת? כן, המונית כבר מחכה.
הנהן, קצת התעכב. אז אמר: יום הולדת שמח, דבי. לא אמרתי ביום.
הבטתי בו. חמישים וארבע, פנים עייפות, שער כסף. עשרים ושבע שנים יחד אני לא יודעת מה יהיה איתנו. אולי נחזור, אולי לא. זה לא סדרה שטיול משנה הכל.
תודה, יוסי, עניתי.
פתחתי דלת. יצאתי.
המונית חיכתה. נטעתי מזוודה בתא, נכנסתי. הנהג, בחור צעיר: לרכבת?
לרכבת.
פתח תקווה התעוררה. רחובות שקטים עדיין. בוקר הלבן של מאי, מעט מכוניות, עצים בולטים בירוק רענן. הסתכלתי מהחלון לא זכור מתי שמתי לב ליופי של יום רגיל. עצים, שמיים, שמש חיוורת.
בתחנה היה כמו תמיד ריח מאפה, הודעות רמקול, אנשים עם תיקים. הרעש האנושי. מצאתי את הרציף שלי, עמדה נכונה.
הרכבת הגיעה בזמן.
מזוודה במדף, חלון, קרון מול אישה מבוגרת מחייכת. טרמוס תה, מציעה בנימוס, עניתי: “אחר כך, תודה”.
הרכבת יצאה.
פתח תקווה התרחקה בתים, עצים, חניונים, שוב בניינים. ואז נפתחו שדות ויערות, יותר שמיים. לא חשבתי על כלום. פשוט הבטתי. נתתי לעצמי זמן הזה, בלי לתכנן קניות, הוצאות, למי חסר מה.
טלפון בכיס. שקט. או לא פשוט לא הסתכלתי.
חשבתי שמעולם לא ראיתי את צפת. שבעכו אומרים, יש מבצרים שאי אפשר להאמין אמיתיים. שבגליל עליון יש מעיינות וכפרים, ותמיד רציתי לראות.
נוסעת רחוק? שאלה האישה מולי.
חייכתי.
סיור בגליל, אמרתי.
יפה מאוד, הנהנה. לבד?
לבד.
אמיץ, היא החמיאה.
לא חושבת, עניתי, פשוט התבקש מה שנקרא.
הרכבת דהרה. שדות ירוקים, שמיים פתוחים, עננים. נשענתי לאחור, עצמתי עיניים דקה. לא עייפות, רק להירגע. פשוט להיות.
טלפון רטט. הודעה “אמא, הכל בסדר? כבר ברכבת?” מנעמי.
השבתי: “ברכבת. הכל טוב. אל תדאגי.”
הודעה ממספר לא מוכר: “שלום, אני קטיה, מדריכת הקבוצה שלך, מחכה לך ברכבת ראש פינה עם שלט. דרך טובה!”
תודה, עניתי. כבר בדרך.
שוב בחוץ הלבן, השדות, השמיים. הרכבת נסעה קדימה מאחורה נשאר פתח תקווה, דירה בקומה תשע, תרנגולות דהויות על מגבת, כתם בתקרה, שולחן אפור ומפה מגוהצת מיום לפני החג. קדימה צפת, עכו, גליל, אנשים זרים בסיור, ארבעה ימים שמוקדשים אך ורק לי.
אני לא יודעת מה יהיה כשאחזור האם יוסי ואני נדבר באמת, או שוב נשתוק. אם עם נעמי משהו ישתנה. אם אי פעם דודה סילבי תדבר איתי, או זה נגמר. אין לי מושג, ושלא כמו פעם זה לא מפחיד. פעם כל אי ודאות הפחידה, משהו שלא שלטתי עליו.
עכשיו זו פשוט חיים.
החיים נמשכים. לא ידועים, אבל שלי.
הרכבת נוסעת, מתקדמת. מחלון נפרשת ישראל הירוקה של מאי, הרים, בקעת חולה נפרשת רחב, שדות וכפרים לבנים.
אני מביטה בחלון ויודעת: בפעם הבאה שמישהו יבקש ממני “תביאי שמנת”, בטון כזה כנראה אחייך, באדיבות, ואומר פשוט: “לא”.
מילה קטנה.
שלוש אותיות.
אבל הפעם אמיתית.
אפשר להתחיל ללמוד.
לעולם לא מאוחר.
