די להיות נוחה
אז קבענו, מיכללה! צהלה דודה רותי, תוך שהיא מנגבת את שפתיה במפית נייר. המפית הייתה מהעוגה שהכנתי לכבוד ביקורה, ועליה נמרח כתם שמנוני של קרם. בחמישה במאי, אצלך בבית. אני אביא את הקבנוס שלי, כבוש לפי המתכון הסודי שלי, ואת כבר תדאגי למנה העיקרית, טוב? בכל זאת, יום הולדת! ויגיעו אורחים חשובים החברים של גדי מהעבודה, אנשים רציניים. צריך לארח כמו שצריך.
ישבתי מולה, מחזיקה כוס תה שכבר מזמן התקררה. הנהנתי וחייכתי בנימוס. הראש שלי היה בכלל במקום אחר מחר אני צריכה להגיש דוח רבעוני, במקרר נגמר השמן, לדניאל שוב כואב הגב וצריך לזכור לקנות פלסטר חדש. חשבתי על הכול, חוץ ממה שדודה רותי אמרה. והיא המשיכה לדבר ולסדר את הצעיף הסגול שלה, מביטה החוצה מהחלון כאילו כבר מדמיינת איך היא מסדרת צלחות על שולחן שלא שלה.
עשרים איש לפחות, המשיכה. תתאמצי, מיכללה. הרי את אלופה, תמיד הצלחת. זוכרת את החתונה של יערה? לא נשאר כלום מהאוכל! תעשי שוב כזה ואני אעזור לך, בטח. אנהל.
צחקה. הצחוק שלה קצר וחד, ממש כמו נביחת כלב קטן.
חייכתי גם. כי צריך. כי דודה רותי היא משפחה אחותו של גדי, בעלה של יערה, הבת היחידה שלנו. בתוך המשפחה, לא מתחילים ריבים וסכסוכים. ככה תמיד עשיתי חייכתי והסכמתי.
בסדר, אמרתי. קבענו.
דודה רותי עזבה בשמונה וחצי, שבעה ומרוצה. נעלתי אחריה את הדלת, הסתמכתי עליה דקה. נשאר ריח של בושם מתוק וכבד מדי במסדרון. מהסלון הדהד קול הטלוויזיה דניאל ראה עוד תכנית דייג, אפילו לא טרח לברך לשלום את האורחת.
הלכה? קרא, בעיניים למסך.
הלכה.
מה רצתה?
עברתי למטבח, התחלתי לשטוף כלים. המים רותחים, כמעט שורפים, ולא הסרתי את הידיים.
יהיה אירוע אצלנו, אמרתי. חמישה במאי, כאן.
אצלנו? איזה חג?
יום ההולדת שלי. וגם משהו של גדי מהעבודה.
מהסלון בקע איזה גניחה. אחריה שקט. ואז שוב דייג.
ייבשתי ידיים במגבת ישנה, עליה מודפסים תרנגולים דהויים. קניתי אותה בשוק לפני חמש עשרה שנה, אף פעם לא הצלחתי לזרוק. הסתכלתי והרגשתי שאני בדיוק כמוה. דהויה, על הקצה, תלויה ומחכה שמישהו ינגב בה ידיים.
סילקתי את המחשבה הזאת, פתחתי את המקרר.
בעוד עשרה ימים אהיה בת חמישים. מספר עגול. יובל. חצי מאה שלושים וחמש שנים שאני זוכרת בבירור. ומכל השנים, לא מצאתי אפילו יום אחד שעשיתי בו משהו רק בשבילי: לא בשביל בעל, לא בשביל בת, לא בשביל אמא שנפטרה לפני חמש שנים והייתי מבשלת לה קוסקוס כל סוף שבוע, לא בשביל חמות שגרה בבני ברק ודורשת תשומת לב כשל ילד קטן. רק בשבילי? שום יום.
אני עובדת כסגנית חשבת בחברת בנייה. עשרים ושתיים שנים באותו משרד. מעריכים אותי, סומכים עליי, אבל קידום? אין צורך מיכל תסתדר תמיד, מיכל לא מתלוננת, מיכל מסודרת.
גם בבית אותו הדבר. דניאל בן חמישים וארבע, עובד כמהנדס במפעל. את העבודה לא אוהב, נשאר כי עוד מעט פנסיה. בבית נח. הטלוויזיה, הטלפון, הספה. לפעמים לגינה. אני מבשלת, אני מסדרת, אני משלמת, אני קונה, אני מארחת. דניאל כבר מזמן לא משתתף. זה לא נושא לריב זה הרעש הלבן של חיי היום יום.
הבת, יערה, התחתנה לפני ארבע שנים. גדי בחור טוב, חרוץ, אבל עם משפחה לא פשוטה. אמא שלו נפטרה מזמן, אבא אי שם בצפון, ודודה רותי אחת לכולם. תקיפה, רועשת, רגילה ששומעים לה. לא אהבה אותי מהרגע הראשון הייתי שקטה מדי, מתחשבת מדי, אנשים כאלה עושים לה חשק לשלוט בהם, לא לכבד.
יערה אוהבת אותי, אבל את גדי יותר. זה נורמלי. וכשמבחינים בין הנוחות של אמא לשלווה של גדי תמיד בחרה בשני, בשקט, בלי דרמות.
כך עברו השנים. דירה שלושה חדרים, קומה תשיעית, בניין בלב רמת-גן, כל הרחובות דומים, רק העצים שונים אותם לא גוזמים. חייתי בשלווה. למי אתלונן? למה?
אחרי שדודה רותי הלכה ישבתי שעה במטבח, כותבת רשימה למה שצריך לקנות ולבשל לעשרים איש. הרשימה אינסופית. ההוצאות מאיימות סכומים שהלב שלי מתהדק כשאני רואה אותם כתובים על גבי חשבונית ישנה. לא כאב משקולת כבדה בעמק החזה.
כיביתי את האור, הלכתי לישון.
תשעת הימים הבאים עברו מבחינתי בקדם-חג טירוף. ניסיתי לשכנע את עצמי שהכול בסדר, שאני רק עוזרת למשפחה, שיהיה חג נהדר, פשוט לא לוותר. אבל כבר ביום השלישי לא נשאר מזה דבר.
קמתי בשש בבוקר, חייבת להפשיר בשר, לערוך קניות, להתקשר לסופר להזמנה. מסיימת לעבוד בשש או אחר כך; הדו”ח לא חיכה. חוזרת עם תיקים כבדים: קופסאות, בקבוקים, שימורי תירס, עופות. עולה תשע קומות והמעלית לא תמיד עובדת. בבית לבשל, לנקות, להכין. לישון? אולי באחת, שתיים בלילה. שוב שש בבוקר.
דניאל ראה, אבל לא באמת. פעם שאל אם לעזור, אמרתי: אסתדר. נרגע, חזר לטלפון.
יערה התקשרה ברביעי שאלה אם הכול מוכן, דודה רותי ביקשה להזכיר על המנות. ביקשתי: יערה, תוכלי לדאוג לפחות לסלטים? לי קשה. שתיקה קצרה, ואז: אמא, תביני, אצלנו עבודה, גדי עסוק, אבל נבוא לעזור לסדר. לעזור כלומר להוציא אוכל מצלחות לסלטים.
יומיים לפני האירוע ניקיתי חלונות בדודה רותי העיר פעם האחרונה שפיזור אבק לא מחמיא לבית. עמדתי על שרפרף, חשבתי מתי בפעם האחרונה ניקיתי חלון בשביל עצמי. שמונה שנים כשאמא שלי באה. גם אז זה לא היה בשבילי. קודם לחמות. תמיד למען אחרים.
הרגל החליקה, כמעט נפלתי, תפסתי את המסגרת והלב שלי דפק בעוז. נשמתי ישבתי כמה דקות על הרצפה, נשענת לקיר, עם כאב בכל הגוף.
חשבתי מה יקרה אם איפול וישבר לי משהו. בטוח היו דואגים לדבר אחד: מה נעשה עם האירוע?
זה הצחיק אותי, צחוק עייף, בליווי שיעול.
קמתי ושפשפתי את החלון.
בלילה שבין הרביעי לחמישי במאי ישנתי שלוש שעות. כל הלילה בישלתי, טיגנתי, קצצתי, סידרתי עוף ביין, שני סוגי סלט, דגים כבושים (שלא סבלתי אבל רותי דרשה), פשטידות עם כרוב כי דוד אורי לא אוכל אירוע בלי פשטידה כזו, עוגת ספוג עם דובדבנים לפחות את זו עשיתי בשביל עצמי.
בשבע בבוקר התקלחתי, לבשתי את השמלה הכחולה ששמרתי לשעת כושר. הסתכלתי במראה: עיגולים בעיניים, שפתיים יבשות, ידיים אדומות מחומץ ומים חמים אבל השמלה יפה.
אה, התלבשת יפה העיר דניאל, חולף במסדרון. כל הכבוד.
וזהו. בלי את נראית נפלא, בלי יום הולדת שמח, בלי מה שלומך. פשוט כל הכבוד והלך.
הראשונה הגיעה דודה רותי בחצי לפני שתים עשרה, סוחבת שקית עם הקבנוס, צנצנת מלפפונים חמוצים, קופסת שוקולדים. השוקולדים קישטו שולחן, גם השאר. בחנה את הבית, הציצה למטבח, הנהנה.
כל הכבוד, מיכללה, אמרה כמו דניאל. יפה מאד.
הוציאה את הטלפון והתפנתה לשיחה.
עד שעה אחת עשרה הגיעו כל האורחים. עשרים ושלושה אנשים ספרתי כשישבו סביב שולחן הורכב משני שולחנות עם מפה, אותה גיהצתי עד חצות.
הסתכלתי עליהם אמתית הכרתי אולי שישה. השאר חברים של גדי ואנשי דודה רותי. זרים אוכלים את האוכל שלי, יושבים על כיסאות ששאלתי מתמרה, השכנה כי לא היה מספיק.
הטוסט הראשון היה של דוד אורי ארוך, מבולבל, זיכרון מהשנות שמונים. כולם צחקו. אחר כך גדי, החתן: מזל טוב למיכל אישה מדהימה. שתו, הרימו כוסית. מיד אחרי דיבר גדי על חבר שלו, אבי, שישב בצד והצליח בתפקיד חדש; סיפר נתונים ומספרים שלא הבנתי.
דודה רותי דיברה על אבי. ועל הדרך שלו, הקשיים, ההישגים בסוף קצת מזכירה אותי: נזכור את מיכל, בעלת הבית בזכותה אנחנו כאן. כולם מחאו כפיים וצחקו.
חייכתי. ישבתי ראש שולחן, כמו שמצופה מגיבורת הערב, חייכתי, הרמתי כוסית, הודיתי קצרות. אבל בפנים, משהו בתוכי החל לבעבע איטי, שקט, כמו מים רותחים לאט.
מיכלי, חסר מלח! קראה מישהי.
הלכתי להביא.
הלחם נגמר ביקש אורי.
הבאתי.
מיכל, אין מזלגות אמרה אישה שאיני מכירה.
הלכתי בשקט, הבנתי את מקומי.
אחד רצה צלחת נוספת, אחד ביקש עוד שתייה, דודה רותי שלחה אותי להביא מים מינרליים כי יערה שכחה.
רק ריחפתי הלוך וחזור, לא הצלחתי לשבת יותר מדקה. הצלחת שלי נשארה מלאה לא היה מתי לאכול.
פעם אחת ניסיתי לומר טוסט עמדתי, הרמתי כוס, יערה קמה יחד, אבל בדיוק באותה שנייה דודה רותי פתחה בסיפור על אבי בקול רם, וכולם הסתובבו אליה. יערה הורידה את הכוס. אני חזרתי לשבת.
החמיאו לי על האוכל הדג נמס בפה, הפשטידות אליפות, העוף מושלם, איך עשית? לאפר היה טעם מריר לא אותי הם שיבחו, אלא אוכל שיצא מידי. אשת מטבח, לא גיבורת היום.
השמש של מאי קרנה על פניהם האורחים צחקו והתחילו להסתחרר. בחדר, דודות עוד דיברו על עבודה, דניאל התפנה לשיחה על קרפיון עם אורי.
יצאתי למטבח להביא עוד ראש עוף. הידיים רעדו. שלוש שעות שינה בלבד. טישטוש מוחלט. כשהנחתי את התבנית השטופה מול העיניים.
מהסלון בקעה קריאה חדה:
מיכל, את מביאה? תביאי גם שמנת, נגמרה לנו!
לא מיכלי, לא בבקשה. כמו פנייה לשפחת מטבח.
עמדתי רגע. הלכתי, בלי לרעוד. הנחתי את הכף, תליתי כפפות המטבח במקום הרגיל, לקחתי את התבנית, את השמנת מהמקרר וחזרתי לסלון.
הנחתי הכל על השולחן.
התיישרתי.
תקשיבו בבקשה, אמרתי. בקול לא חזק, אבל משהו גרם לכמה להסתכל.
דודה רותי המשיכה לספר משהו לאבי.
תקשיבו רגע, חזרתי, הפעם ברור יותר.
גם דודה רותי הסתכלה, עם מבט של מי הפריעה לי עכשיו?
קרה משהו? שאלה.
הסתכלתי סביב: בעלי, ביתי, דודה רותי עם הצעיף, האורחים הזרים.
אני רוצה לומר כמה מילים, אמרתי. היום זה יום הולדת חמישים שלי.
בטח, מזל טוב! קרא מישהו.
רגע, עצרתי. חכו.
השקט חזר. פלא.
העברתי עשרה ימים כמו מכונה. קמתי, בישלתי, ניקיתי, סחבתי סלים, ייבשתי דמעות עייפות, לא אכלתי, לא ישנתי. כלום. עשיתי הכול לבד כי כולם רגילים שמיכל תסתדר. היום הזה שייך לי, אבל יושב אצלי אורחים על חשבוני, מדברים על אחרים, לא הסתכלו לי בעיניים, שלחו אותי להביא שמנת, בלי בבקשה. ולא היה לי קול. הייתי השקופה שעליה מניחים עוד ועוד.
השתררה דממה. מישהו לחש, יערה הביטה בי המומה, דניאל היסס במבטו.
אני רוצה לבקש את כולכם, המשכתי, רגועה להפליא, תקחו את מה שהבאתם ותמשיכו את הערב במקום אחר. ממול יש קפה נועם, לא יקר, אני מוכנה לשלם. אבל כאן הסעודה הסתיימה.
רגע של תדהמה. ואז קולות, ממלמולים של הבנה ועד לחש של נעלבות. דודה רותי נאספה, הביטה בי במבט מנצח, אספה חמוצים. יערה לחשה לי: אמא, מה את עושה? זה לא דודה רותי
יערה, אני אוהבת אותך, אמרתי לה, אבל עכשיו תלכי. בבקשה.
היא הביטה בי, כמו בזרה. וזה הרגיש נכון אני כבר אישה אחרת.
דניאל עמד אחרון. השתגעת?
לא. עניתי לו. כנראה חזרתי לשפיות.
לא ענה. הלך.
סגרתי את הדלת, סובבתי מנעול. השתיקה הייתה אמיתית לא בלילה ולא באור ראשון, פשוט אני לבד בדירה, ותוך כדי, נשמתי עמוקה כאילו שוחררתי.
הסתכלתי על השולחן. אוכל, סלטים, לחם. אפילו לא טעמתי הכל. לקחתי את הצלחת, העוף, נתתי לעצמי שתיתי תה חם מהקומקום החדש שקניתי.
ישבתי ואכלתי לאט. אף אחד לא ביקש ממני להביא מלח, או לחם. זה רק אני, ועוגת הדובדבנים שאפיתי לעצמי. לראשונה.
לא בכיתי. חשבתי שאבכה בסרט היו מקרינים מוזיקה עצובה ובוכים אך לא. במקום זה, יציבות נהדרת התפשטה בי, כמו אדמה מתחת לרגליים. אמת פשוטה.
לא פתחתי את הנייד שעתיים. בסוף, נכנעתי. שלוש הודעות מיערה: אמא תתקשר, אמא אני לא מבינה, את בסדר לפחות?. דניאל כתב: זה לא היה יפה. דודה רותי כלום. אורחים מספרים, כנראה שלחו להודות. תמרה: מתי מחזירים את הכיסאות?
עניתי רק לתמרה: מחר, סליחה על ההפרעה.
יערה אני בסדר. נדבר מחר.
לדניאל כלום.
ניקיתי, לאט, ללא כעס. ארזתי מה שנשאר, הכנסתי למקרר, השריתי כלים. החזרתי לתמרה את הכיסאות. הביטה בי, בלי לשאול.
חזרתי, מילאתי אמבט. שכבתי בפנים, מביטה בתקרת הגבס שעליה כתם קטן שלוש שנים אומרים לתקן, אף פעם לא עושים. חשבתי: לדחות צביעת תקרה ושלוש שנים לדחות חיים זה די דומה.
דניאל הגיע ב-22:00. פתח את הדלת, חלץ נעליים, עמד בפתח החדר. שכבתי במיטה עם ספר.
את קולטת מה עשית?
כן.
ו?
ודי, אני מבינה.
דודה רותי גדי את מבינה שבלאגן?
כן, דניאל. אני עייפה מאוד. נדבר מחר.
הלך לישון בסלון, כרגיל כשיש ריב. לא הלכתי להזמין אותו חזרה.
כיביתי מנורה. שקעתי בשינה של עשר שעות. לראשונה.
בוקר שישי למאי היה רגיל שמש בוקעת מתחת לווילון, יונתן שר אצל אטיאס, ניחוח קפה שהכינותי בלילה. שתיתי קפה, אכלתי כריך, דניאל ישן שרוע על הספה.
פתחתי את המחשב.
נכנסתי לצפות במזג האוויר לשבוע. בטעות נפתחה לשונית אתר טיולים. טיול מאורגן שביל התנ”ך שמונה ימים, קבוצת בנות קטנה, אוטובוס ונופים. שמעתי על הערים: טבריה, צפת, עכו, חיפה. רציתי להיות שם ממזמן ודניאל תמיד אמר בשביל מה לטרטר? עדיף לצימר. כל קיץ נסענו לצימר. עשרים שנה בריכה, מנגל, חדשות.
התקשרתי לסוכנות בדיוק ב-9:00.
שלום. הסתכלתי על הטיול שביל התנך. יש מקום ליציאה הקרובה?
כן, ל-14 במאי, מקום אחד אחרון.
מצוין. אחד זה בדיוק טוב לי.
שילמתי עם כרטיס אשראי. נשארתי על הספה ובראש שלי שלווה. רגועה. כשמקבלים סוף סוף החלטה נכונה.
יערה התקשרה. קול זהיר, מהסס.
אמא, הכל בסדר?
כן, מצוין, יערה.
אמא, דודה רותי מאוד נעלבה. גדי כועס. זה פשוט אל תהיי קיצונית, טוב?
אני מבינה.
אולי תתקשרי, תתנצלי? זה היה מעצבן, זה יסדר הכול
לא, יערה.
מה לא?
אני לא מתנצלת על זה שביקשתי מאנשים לעזוב את הבית שלי ביום הולדתי.
אבל אמא
יערה, תגידי לי, בבקשה, תקשיבי רגע. לא כאמאבת, אלא כאשהאשה.
היא שתקה.
אתמול מלאו לי חמישים שנה. ביליתי כנערת שירות של אירוע של מישהו אחר. הרגשתי כמו שקופה. ומה שכואב שאני זו שאפשרה את זה. שנים שזה אסור להיות בעיה שלי אני תמיד “נוחה”. מגיעים, אוכלים, אף אחד לא רואה אותי. ואני פשוט סיימתי. לא מסכימה יותר.
באוטובוס מתחת יונה, אוטובוס חולף. שקט.
אמא, לחשה יערה, מתוך הבנה מתחדשת. את בטח צודקת. אבל זה מפתיע
גם לי.
ועכשיו תמיד תעשי מה שאת רוצה?
חייכתי.
לא יודעת אם תמיד, אבל קניתי חבילת טיול. שמונה ימים. יציאה עוד שבוע.
לבד?
לבד.
אמא, אמרה בשקט.
זו הפעם הראשונה שאני מתכננת לעצמי משהו. אולי הגיע הזמן.
לא היה לה מה להגיד. אמרה: נדבר. נתקה.
דניאל שמע על זה בצהריים. נכנס למטבח, בזמן שבישלתי מרק. סיפרתי קניתי טיול, נוסעת לשמונה ימים, שביל התנ”ך.
הסתכל עלי. אמר:
לא שאלת אותי.
נכון.
מה את חושבת בזה?
מה שתבין, דניאל.
אולי צריך רופא?
הוספתי למרק עוד קצת מלח.
אני בסדר, עניתי בשקט. המרק עוד עשרים דקות.
הלך לסלון. חזר. שתק. פתח טלוויזיה.
השבוע הבא עבר טלטלות. דניאל שתק או כעס. אמר שהשתניתי, שאנשים נורמליים לא עושים ככה. הקשבתי, לא הצדקתי, לא התנצחתי. פעם הייתי מתנצלת על הכול, הפעם לא הרגשתי עניין.
יערה התקשרה בהמשך, עדכנה שדודה רותי “לא תדרוך פה יותר”. אמרתי טוב. יערה חיכתה שארגיש אשמה, התאכזבה.
אמא, אין לך עצוב?
לא.
בכל זאת, משפחה
לא, יערה. דודה רותי היא משפחה של גדי. לא שלי. אצלך את, דניאל ואני. ואיתכם אני בונה מחדש, לא עם רותי.
יערה נאנחה. שאלה עוד קצת על המסלול. זה כבר שינוי.
ב-13 במאי ארזתי מזוודה קטנה, קלה, רק בשבילי. אפילו את השמלה הכחולה שמתי בפנים למה לא?
דניאל קלט, התיישב בצד המיטה, עייף.
את באמת נוסעת.
באמת.
שמונה ימים?
שמונה.
שפשף מצח, נאנח.
יש מה לאכול במקרר?
דניאל, אתה גבר. יש אוכל לשלושה ימים השאר תזמין, תכין, תתמודד.
הביט בי. רצה לומר משהו, נבלם. אולי בגללי. יש שינוי, גם בו.
טוב. סעִי.
לא “תהני”, לא “שמרי על עצמך” אבל גם בלי כעס. כבר שיפור.
סגרתי את המזוודה.
בערב התקשרה החברה גלית. שמעה מתמרה שנפוצצה המסיבה.
כבוד! צחקה גלית.
באמת?
אני מכירה אותך מגיל עשרים את פעם ראשונה אומרת די. אני גאה.
די עם הפאתוס, צחקתי.
אז לאן?
שביל התנ”ך. לבד.
לבד! נדהמה. תמיד חלמתי.
אז תסעי.
בעלי לא ייתן.
גלית, לא ייתן מתאים כשאת ילדה. בגיל חמישים זו החלטה שלך.
גלית חייכה. שתקה. אמרה: השתנית, מיכל.
אולי, עניתי. פשוט נמאס להיות נוחה.
כולנו מתעייפות. את הראשונה שעשתה.
אולי. פשוט אנחנו לא מדברות על זה. בושה.
ומה איתך, התביישת?
לא.
ב-14 במאי קמתי לפנות בוקר. דניאל ישן עוד. הכנתי קפה, כריך, תיק. לבשתי את השמלה הכחולה, למה לא. בגיל חמישים מותר כל דבר.
עמדתי בכניסה, הסתכלתי על הדירה. מגבת התרנגולים, תקרה מנוקדת, ספה ישנה. הכול עולם מוכר ועם זאת, הרגשתי חדשה.
דניאל נכנס מהמטבח.
את כבר יוצאת?
כן, המונית מחכה.
הנהן, גירד בראש, אמר: יום הולדת שמח, מיכל. לא אמרתי אז.
הבטתי בו בן חמישים וארבע, שיער כסוף, עייף. לא ידעתי לאן נלך כשאחזור. החיים אינם טלוויזיה. לא מסיימים תוך שבוע.
תודה, דניאל, אמרתי.
יצאתי.
חיכתה לי המונית. הנהג שאל: תחנת רכבת? כן.
רמת-גן עוד ישנה. שבילי העצים מלאי עלים ירוקים. פתאום שמתי לב ליופי הפשוט הזה. שנים לא שמתי לב.
ברציף הייתה המולה, כמו תמיד. ריח בורקס, צעקות, מזוודות.
עליתי על הרכבת, מצאתי את הקרון התיישבתי, ליד החלון. אישה נאה מולי הציעה תה מהתרמוס, הודיתי אבל לא שתיתי.
הרכבת התחילה לנסוע. רמת-גן התרחקה בתים, עצים, גגות ואז שדות, יערות, שמיים נפתחים. רק התבוננתי.
הטלפון שתק. או שלא לא התייחסתי.
חשבתי: יפו, צפת, נצרת, חיפה. מעולם לא ראיתי אותם באמת. עשרים שנים רציתי. עכשיו, נוסעת.
הגברת ממול שואלת: לבד?
כן. לשביל התנ”ך.
אמיצה, אמרה.
לא. רק מזמן הייתי צריכה.
הרכבת האיצה. שדות חלפו. השמיים פתוחים, לבנים מתקבצים. עצמתי עיניים. לא כדי לישון. פשוט להיות.
רטט מהטלפון יערה: אמא הגעת? הכול טוב?
כן, הכל טוב. אני בדרך, עניתי.
הודעה נוספת, ממספר לא מוכר: שלום, אני עינת, מדריכת הטיול. מחכה עם שלט ברכבת. תודה, בדרך.
הבטתי שוב מהחלון.
הרכבת רצה. מאחור דירה על קצה רמת גן, מגבת תרנגולים, כתם בתקרה, שולחן ענק. לפניי שמיים חדשים, נופים, שמונה ימים רק שלי.
לא ידעתי מה יחזור כשאשוב: שיחה עם דניאל, חיבוק מיערה, אולי לא כלום. האם דודה רותי תשוב? העולם תמיד לא נודע פעם זה הפחיד אותי כי אי הידיעה תמיד איימה.
עכשיו מהות החיים. לא מוכר, אבל שלי.
הרכבת מתקדמת, ישראל ירוקה, גבעות, שדות חיטה, שמים כחולים. אני מתבוננת ואם מישהו יאמר לי עוד פעם “תביאי שמנת” בלי פנייה, כנראה רק אניד בראש ואומר לא.
שלוש אותיות. מילה קטנה.
פעם ראשונה בחיי שאמרתי אותה באמת אתמול.
אפשר להתחיל ללמוד.
אף פעם לא מאוחר.
