דוד, דוד, בקש, תמר שוב בוכה!
דוד מרגיש איך הקטן אלי מושך לו על שרוול החולצה, אבל הוא פשוט לא מצליח לפתוח את העיניים. הוא רוצה לישון כל כך שהייתי רוצה לצעוק על האח ואז לשים את הראש בצלחת הכרית ולשקוע בחשכה החמה. והכי רע שלא יהיה שום חלום, כי שוב היום חלם לי אבא, שיושב על המדרכה של הבית של סבתא, מלטף אותי על הראש ושואל:
איך אתה, ילד? קשה? סליחה על הכול לא רציתי תמר שוב בוכה מה איתך?
דוד מתפרק מהשינה חצי-חלום וכנראה נפל מהמיטה. צעקות תמר היו חזקות עד כדי כך שגם הוא קם. אלי יושב במיטה שלו ומתבונן איך האח הגדול מתפזר מכוסות השמיכה.
כבר זמן רב צועקת? דוד מסרק את שערו שלא תועד חמש פעמים, מתקרב למיטת האחות. את קולך חזק! למה את צועקת ככה? אמא עדיין לא חזרה. עוד מוקדם, היא תבוא רק בבוקר. בואי כאן!
תמר כבר כמעט אדומה מצעקות. דוד מושיט את האחות ממיטה, מהנהן לאלי שכבר מחזיק חיתול נקי ומחבק את הילדה.
וואו, הריח שלך מדהים! מצאת את הדרך לצעוק! רק תוריד את הקול קצת! אפילו השכנים לא שמעו? חכה רגע, אני אסדר הכל, תמתיני כמה שניות.
הילדה, כששמעה את קולו המוכר, נרגעה מעט, ובכמה דקות כבר מחזיקה בקבוקון עם חלב שמוכנה לאחי.
תולעת! דוד נוגע במצח של תמר במגע שמזכיר שגרה, ובלי לחשוב שני פעמים לוקח מדחום כדי לבדוק אם יש לה חום. לא יכלה לחכות לאמא? נכון, היא תבוא עייפה, אנחנו כאן. תמשיכי לשתות ונמשיך לישון כשיש זמן. סנה! הוא מסתכל על אלי ומחייך. תראה, הוא כבר ישן! לא כמונו, אה?
תמר בת חצי שנה מביטה בו בחיוך ונותנת לידה. דוד בעדינות מניח אותה על כתפו וממשיך ללכת בחדר, משפשף את גביה.
יפה! אפשר עכשיו להכניס למיטה! הוא מניח אותה בעדינות, מביט בשעון.
להתעורר או לא? עוד שעה לפני שיעור, אבל הוא קיבל חמש בביולוגיה ושתי בפיזיקה. הוא יודע שזה האשמה שלו, שלא שיחק במשחקי ים עם ואלריק בשיעור הפיזיקה, אלא הקשיב למורה. הוא מתכנן לחזור על הפסקאות של הפיזיקה כדי שלא יקבל יותר בעיות. הפגישה עם ההורים תקרוב, הוא לא רוצה שמאמא תתבייש ממנו.
דוד! זה לא מקובל! אתה תמיד מאחר! עוד פעם ותיאלץ ללכת למזכירות!
הוא מנסה להסביר שזה לא בא לשם, שהאמא מאחרת לעתים בעבודה, ולכן הוא נשאר עם תמר ואז רץ להביא את אלי לגן. הוא לא יכול לעזוב את הילדים לבד בבית. אם הוא יעזוב, האמא תסתבך. אם היה אבא בחיים, הבעיות לא היו כאן.
הסבתא שלו, לא רוצה לחשוב על זה, לא יודע מדוע הם נלחמים עם האמא, אבל הוא יודע שהיא תמיד רועשת ולא מתכירה במילים רכות. אחרי ההלוויה היא באה לבקר, מחכה שהאמא תוציא את הילדים מהחדר, ואז תוקפת אותו בביקורת.
את כל האשמה! הבאת לנו גורים כמו ארנבת, מה עושים?
דוד מתמתן, יוצא מהחדר בלי לשים לב לאמא הבוכה שמנסה לעצור אותו, ורץ אל הסבתא.
אל תדברי כך! את לא יודעת! אל תפגעי באמא! אבא שלנו אהב אותנו, גם את תמר וגם אלי! הוא רצה לעזור, לא האמא! היא רק מתלוננת!
הסבתא מביטה בו באיזו משקפת כבדה, פותחת וסוגרת פיה כמה פעמים, ואז אומרת:
אתה עדיין קטן כדי להרים את הקול עליי…
דוד מביט לשעון, קופץ מהמקום.
אל תזעזי, היום אמא תבוא עם הפתעות.
השעון מצלצל ברכות, הוא מכבה אותו. הגיע זמן לצאת. צריך ללכת לבית הספר, אלי לגן, האמא תגיע בעוד דקות ותצטרך להכין ארוחת בוקר לכולם.
דוד מסיים להכין כריכים, כשפתאום דלת הכניסה נפתחת והאמא נכנסת, מוסרת מעיל ישן. היא מחבקת אותו, מושיטה יד על לחיו ומביטה בעיניים:
בוקר טוב, גיבור שלי!
בוקר טוב, מלכה שלי!
זה היה הברכה הסודית שלהם מאז שמצא רומנים של וולטר סקוט על המדף.
מה קורה?
תמר צעקה את הלילה שוב. נתתי לה בקבוק וחילצתי לה את החניכיים. נרגעה.
נוודע?
עדיין לא יצאה שן חדשה, אבל החניכיים נפוחות. אין חום.
טוב, דוד-דוד, מה הייתי עושה בלעדיך?
אמא ראיתי את הסבתא אתמול.
אמא קפאה, מזיזה אצבעות על השולחן.
היא משהו אמרה? דיברתם?
לא. היא עמדה מול הדלת שלנו והביטה בחלונות. כשהתקרבתי, היא הסתובבה והלכה.
אמא חייכה, משאירה את המבט שלה.
דוד, אל תכעס על הסבתא, בסדר? היא קושי, אבל היא סבתא שלנו. גם אם היא לא אוהבת אותנו, אנחנו עדיין נכדים שלה אתה, אלי ותמר.
למה היא מתלוננת על כך שיש לנו הרבה?
בני האמא נחתה על כיסא והמשיכה. אנשים מסוימים חושבים שצריך לחיות לפי מה שהם מחשבים נכון.
למה? למה הם חושבים שהם יודעים מה טוב?
אולי בגלל שהגיל והניסיון נותנים להם תחושה של זכות. אולי זה נכון בחלקו, אבל איך נלמד ונקבל ניסיון שלנו?
זה לא הוגן!
בדיוק!
האמא חייכה, מביטה בילדיה. הזמן רץ! היא רק לפני כמה חודשים הייתה בת חמש, עכשיו היא בכיתה ז’, כמעט בוגרת.
היא נגעה בכתפו של דוד ואמרה:
אם תראה את הסבתא שוב, אל תווכח איתה. אם היא רוצה לדבר, תקשיב ואז תחליט מה לעשות. ושכח מה שמעת היום כשאדם מתאבל, הוא משתנה. הוא עלול לומר דברים קשים כי הכאב. זה לא רוע, זה כאב.
דוד לא הבין הכול, אבל ידע שהיא תמיד חביבה. הוא חשב כמה היא מדברת בחיוביות על הסבתא למרות כל האשמות.
הוא הביט בשעון וקפץ במקום.
אמא! היום מריה מיכאלובה תביא לי ארוחת בוקר! כבר פשתי לשיעור הראשון!
תמשיך לשני! האמא תפסה אותו בחולצה ואלף אותו לשבת לאכול. לא אכלת עדיין!
אין זמן, אמא!
לא נושא! בית הספר לא יברח! תראה איך אתה מזדקן!
היא משכה צלחת כריכים קרוב אליו, יצאה מהמטבח להעיר את אלי.
חצי שעה אחר כך דוד רץ לבית הספר, מחזיק חזק את ידו של אלי הקופץ.
דוד, דוד, תשחק איתי בערב?
בטח.
תלמד אותי איך לצייר אופנוע?
אצלי.
ורכב?
גם רכב.
…
אלי! אל תדאג, רק תסגור פה את הפה כי קר בחוץ והולך מהר, סיכמת?
כן!
אלי נרגש מהמחשבה שלבנות את דוד לשלם לו את כל היום, והמשך הדרך הוא שקט, רק מפעם לפעם מביט בדוד שהוא נדיר ברצינות.
דוד, אתה כועס?
דוד קם מהמחשבות והביט באלי.
לא, למה אתה חושב?
לא יודע, אתה שקט ועיניים כמו שחורות כזיתים.
רק חולמתי. בסדר, רוץ ואל תתפזר, הבנתי? לא אגיד לאמא. אדאג בעצמי.
תשים אותו בפינה? שאל אלי בהתלהבות, דוד גרד לו את הלשון.
לא אלמד אותך לצייר רכב!
לא! אלי חייך. דוד, אני אהיה טוב אם נאתר שוב מים במיטה, אז אני נותן לך, ונצייר מחר רכב, בסדר?
אלי, אי אפשר לפגוע בבנות.
נטע היא לא בת! היא רועשת!
עדיין אסור. אנחנו לא יודעים איך תגדל תמר. אם היא תהיה רועשת, אולי אחד מהחברים בגן יפגע בה? מה נעשה?
נלחם? שאל אלי במבט מבולבל.
מי? דוד לא הבין.
לא תמר! התרגז אלי. בחורים!
אה! זה מצב אחר. אבל טוב לא להשתמש באגרוף. אבא אמר שמאבקים רק אנשים משוגעים. אנשים רגילים שוקלים פתרונות אחרים.
דוד שלף חולצה, שם חזה חולצה, דחף את אלי אל הקבוצה.
לך! אחזור בערב!
למה אם לא אמא?
אמא יוצאת מוקדם היום. חגים קרבים והחנות עומדת מלאה.
מובן! אלי הנהן ברצינות. הוא ידע שאמא עובדת בחנות הסופרמרקט הגדולה 24 שעות. הם הלכו יחד לשם פעם, אלי פחד להיאבד שם ולכן תפס חזק את דוד. תמר עדיין לא הייתה, אמא חיכתה שהיא תבוא, והאבא עדיין חי כשחושב על האבא, אלי מרגיש כאב ויורד מבטו, מחפש נטע. הוא רוצה לשכוח, אחרת הוא יתבצע.
מריה מיכאלובה שמרה על מילתה. דוד נאלץ ללכת למשרד של המנהל באותו יום. הוא קיבל את פני המנהל, מריה מיכאלובה, והחלה למנות את “המעשים” שלו, האמתיים והדמיוניים. רובם היו יותר, והוא החליט לא לוותר.
בחור קשה! מאוד! אתם רואים, מרינה סרג’ייבנה. צריך לעשות משהו, אחרת הוא ייכנס למרכז של הפיקוח או משהו גרוע יותר, ונהיה בבעיה.
מרינה הסתכלה עליו בתשומת לב. אחרי שסיימה, היא הזמנה לדוד לשבת לבד.
רוצה תה?
שאלתה, והדבר היה כל כך מוזר שדוד פתח פה בפה.
נניח שהשתיקה שלך היא סימן להסכמה. מרינה לחצה על כפתור קיטור החשמל על השולחן והוציאה מארגז קופיות של סוכריות. אוהב “חלב הציפור”?
דוד קיבל את ראשו, לא מצא מילה אחרת.
אתה מאחר לא בגלל שאתה רוצה?
דוד הסתכל סביב, ואז ענה בחולשה:
לא.
עוזר לאמא?
דוד הנהן.
תמר עדיין קטנה וקשה לה. ואני כבר מבוגר.
אתה לא רק מבוגר, דוד, אתה כבר גבר! זה משמח אותי. אם תמשיך, אמא תהיה גאה בך. אתה כבר אדם טוב שחושב על אחרים. אני לא אגיד לך יותר על האיחורים, אבל בבקשה תשתדל להגיע בזמן. לגבי מריה מיכאלובה, אל תדאג, אדבר איתה. נראה לי שאתה לא מתאים למרכז של בעיות או פקודות. נכון?
דוד הנהן בדממה, חיטט סוכרייה. הוא זוכר שהאבא אומר “אם אינך יודע מה לומר, שמור על השקט”.
רעב?
לא, אכלנו כבר.
זה נכון בגיל זה, אתם מתרוצצים כל היום! חחח, הייתי רוצה קצת מהאנרגיה שלכם!
מרינה צחקה, דוד נחלץ.
התלמידים שהמתינו ליד דלת המנהל שואליו, הוא רק נגח.
אמרה לי שלא תדאג, לא אומר לך לאמא.
בחוץ, אחרי חצי שעה, דוד קיבל את אלי לגן והלך לבית הספר, מחזיק חזק על החולצה של אלי, מקפץ על המדרכה.
דוד, דוד, שחק איתי בערב?
בטח.
תלמד אותי לצייר אופנוע?
אשתי.
רכב?
גם רכב.
…
אלי! תפסיק, קר בחוץ, תלך מהר!
אלי חייך, דוד ממשיך ללכת.
בדרך, הוא שומע ריח חזק, מבטיח שהדבר לא רגיל. הוא רץ לחדר, אך התנור כבוי. הריח חזק יותר. הוא מבין שמשהו לא בסדר, רץ חזרה למיטה של תמר, מתלבט.
אלי, תתלבש! למה אתה מתלבש?
דוד משליך בגדים חמים על אלי, מחזיק חפצים: תעודות של אמא, חיבורים של תמר, חצאית חמה.
הוא מושיט את תמר מהקולב, מצווה:
מהר, לצאת!
אלי, מבולבל, מתרוצץ למעלה, דוד אומר:
אחוז על ידיי, טוב? תפסי חזק!
בבניין הדלתות נסגרות, השכנים צועקים, דוד רץ במדרגות, שם מביא לכובע של תמר, היא מתעוררת וקוראת בקול כמו אזעקה. אם מישהו היה חושב שיש משהו לא בסדר, עכשיו הוא בטוח.
ברחוב הוא מתרחק מהבניין, יושב על ספסל ליד מגרש ילדים. הריח הגיע מהדירה של פולינקה, אם האמא שלה הלכה באש. תמר יושבת על זרועותיו, מביטה במכונית האש שמגיעה, מכונית שהשירה לא נשמעה בזמן. אלי נועז מתקרב לדוד, הוא מנסה להרגיע אותו:
מה קורה? אנחנו בטוחים, אמא תבוא בקרוב. שכחתי את הטלפון בדירה, אבל לא צריך לחזור, נחכה.
זוהי נפתחה במראה, לבוש נעלי קרח, ללא מעיל.
דוד! צעקה אמא ממעל. היא חיבקה את בתה, קראה לילדיה, חיפתה את האבא.
אמא של דוד, חנה, נראתה משועשעת, קיבלה את תמר, חיבקה את שני הילדים. דוד ראה את הסבתא רק כאשר אמא נרגעה מעט.
חן
מה, יקירי? חנה נעטפה במעיל של שכן, לא ראתה עדיין לאן דוד מצביע.
הסבתא של חנה הייתה ערומה, נראתה כאילו יצאה מהבית בלי נעליים, כאילו לא הספיקה לרוץ.
חנה קולה של זינאידה מיכאלובה השתנה, היא ישבה על הספסל, מביטה בנכדה.
טוב הכל בסדר. הילדים בטוחים, זינאידה מיכאלובה. אל תדאגי.
סליחה על הטעות לא נורא.
היא הסתכלה על האש, על הצוות שמסתובב, ואז אמרה:
נלך הביתה! קר בחוץ! אתה ערום! למה לא שומרת על עצמך? חשבי על הילדים!
זינאידה קיבלה את תהדוד חייך, אחז את בתו קרוב אל חיקו, והבטיח לעצמו שלמרות כל הסערות, המשפחה שלו תמיד תישאר יחד, בטוחה ואוהבת.
