אחרי ריב עם הילה, יעקב הרגיש שמעט אשמה עומדת עליו. אחרי גירושיו מהאישה, הוא התחיל למגרש עם הילה, עמיתתו לעבודה, אבל לומר שהכל נרגע זה היה רק חלום. הילה הייתה קפצנית ותמיד מצאה נושא למריבה.
בטח יכולתי לא להתעסק עם הנעל הזאת, אבל כבר נמאס לי מהציק של הילה, חשב יעקב בזמן שחזר מהמשרד בנסיעה שלו, רכב קומי שנקנה ב200000. היה טוב אם היינו מתווכחים בפרטיות, במקום שהכל קורה במשרד והקולגות מתלוצצים. הם כולם תוהים איך מצאתי אותה. טוב שהסתרתי את מספר הטלפון שלה
בערב, יעקב החליט להירגע, הזמין פיצה, נחת על הספה והטביע את מבטו בטלפון, מזדקר מדי פעם אל המסך של הטלוויזיה. הוא הרגיש קצת שבור.
אורית, שכבר הייתה בעיצומה של השינה, קראה בטלפון שמצא באיזור השולחן. המספר היה לא מוכר, אבל היא השיבה בקול רדוד של חצי-שינה.
כן
היי, שמע קול גבר זר, עדיין מתווכחים?
לא, ענתה אורית, חצי מתעוררת, אבל הבינה שהקול אינו שלה.
סליחה, נזגשתי. אבל תביני, להתווכח בפומבי זה לא יפה, ואני גם נפגעתי. מחקתי את הטלפון שלך, אבל פתאום נזכרתי, אני יודע את המספר בעל פה. בואי אגיע אלייך.
עכשיו? נזכרה היא בשעון, היה חצות וחצי.
אורית רצתה לישון ולא לבזבז זמן להסביר לו שטעיו במספר. היא קראה בקצרה: «בוא», והיסגר הקו.
אורית לא חשבה יותר עליו, חייכה לעצמה במחשבה שאולי הוא רק ניסה להגיע לחברה שלו והיא נפלנה לשינה עמוקה.
בבוקר, כשגמרה את הקפה, שטפה את הספל והניחה אותו בארון, צלצל הטלפון.
מה קורה, מי שם מוקדם כל כך? עבודה… אה, המספר הזה לא מוכר, הוא מהשיחה הלילית, היא ענתה.
היי, נשמע אותו קול שוב.
היי.
את הלילה נגמר לי החדר וסגרתי את הדלת לפני הפנים, הכריז בחיוך.
אז אפילו לא רעבת, השיבו, והם עברו מיד לשםתיקון.
נכון אבל את, בתור בחורה מכובדת, חייבת לפצות אותי על נזק נפשי.
אורית צחקה בקול, ואז נרתעה.
אני? מה אני עושה כאן? צריך היה לזכור את המספר טוב יותר.
למה לא אמרת מיד שזה טעות?
כי רציתי לישון. אנשים מנומסים לא מציקים לבנותיהם בלילה.
אולי אני אסכים, אבל את חייבת לקבוע לי פגישה
זה יותר מדי, תחלום לי על קפה
למה שלא? אם כבר הכירנו בלילה, למה לא?
אנחנו בכלל לא הכרנו.
טוב, אני יעקב. איך קוראים לך?
אורית, ענתה במרוץ.
מצוין, שם שלך חמוד, צחק יעקב, ניפגש בערב בבית קפה “המזל” סביב השעה שש.
אלוהים, מעולם לא ראית אותי והצעת פגישה אולי אני כבר זקנה ומפחידה כמו בבתיה קוסמת.
מהקול שלך, נראית צעירה ויפה, חייך יעקב, אני בגיל של זהב. אני אף פעם לא מתחרט, אני אפילו קוסם כבר מת עליך.
אורית חייכה.
למה אז שאלת על השם?
קוסמים גם טועים, אז מה לגבי הפגישה? מחכה לך בקפה “המזל”.
לא, אני לא מתכוונת לפגוש אותך, אתה יותר מדי בטוח בעצמך, ענתה.
לא מנסה לשכנע, אבל ממליץ בחום, יש לך זמן עד הערב, ניתק יעקב.
אורית נסעה במכונית לעבודה במצב של חוסר הבנה.
מה זה היה? מי היה זה?
יום שלם חזרה אורית עם תיקים, כמו סוכנת של סיבוב, במשרד בתל אביב, כולם מתכוננים לביקורת שקרית, צריך לארגן הכל.
אורית בת 33, גרמה לגירושיה לפני כשנתיים. לא הייתה לה ילדה, הבעל לא רצה, למרות שהיא לחצה עליו. הוא פשוט לא סבל ילדים. כאשר ביקרה האחות הצעירה עם שני הילדים התאומים, הבעל יצא הביתה מיד, חזר בערב והקיש קפיצי:
אינני סובל מזעירים שרועשים, צעקות, מתערבים בכל מקום תגיד לאחות שלך שלא תבוא כשאני בבית.
לאחר מכן הם התגרשו ללא צער. במשרד לא היה זמן לחשוב על יעקב או על השיחה שלו בבוקר. היא לא לקחה את ההכרויות ברצינות, במיוחד לא פגישה עיוורת.
המנהל, מאיר, קרא לה: «קחי לי את התיק עם המסמכים שהראית לי אתמול», הוא נעצר בפתאומיות, «משהו לא מובן לי»
אורית נחשבה לעובדת אמינה, המנהל העמיד אותה בעבודה משמעותית, והיא ידעה שהבוס תמיד יעניק לה בונוס יפה. החברות במשרד, במיוחד נשים, קנאוה בה וידברו ביניהן:
מה היא עושה, שׁומרת על העבודה של הבוס שלנו, קראו לבוס בשם “בוסון”. גם נותן לה בונוס.
הריטה הייתה הקול הכי מתלונן, ותומר תמיד השיב:
כן, קנאה זה עניין שחור, ריטה, אפילו את לא יכולה לחשב בלי טעויות. לבוס שלנו עיניים חדות, הוא רואה מי לשם מתאים.
אה, גם אתה שם מה קרה כאן?
תומר מעולם לא התווכח עם נשים, רק הסביר בקפידה.
אחרי יום עבודה ארוך, אורית נשפה ברווחה. היא נחתה בחנייה, עלתה למכוניה ונסעה לדרך. פתאום, בלי תכנון, נוהלה לה קוורק לקפה “המזל” ועצרה ברכב מבלי לצאת.
מתבוננת באנשים שנכנסים וקוראים, ראתה ליד הכניסה גבר צעיר עם זר פרחים לבנים, עומד בחצי סיבוב, מביט על המדרכה, כנראה מצפה שהיא תצא משם.
הוא הפנה אליה ופנה אליה בחיוך רחב.
זה יעקב, אהבת ראשונה שלי! קראה אהבה של אורית.
מאז לא פגשו זה את זה שוב.
בבית הספר, יעקב היה אהוב על תלמידי תיכון. הוא היה בכיתה י”א, והיא בכיתה ט”ו. הרבה תלמידות חמדו אותו, והוא היה מוקף חברות וידידים. הוא לא שם לב לאורית כי הייתה יותר קטנה. הוא היה חבר של ליזה, בחורה יפה ויוקרתית, בת משפחת ראש העיר, שתמיד הקניסה אחרים.
מעניין אם יעקב מחכה לי או למישהו אחר, לא זוכר קולו, לא דיברתי איתו. הוא סיים תיכון ועזב למקום אחר, למד באוניברסיטה. מאז לא ראיתי אותו עוד, חשבה אורית. טוב, אבדוק מה הוא מחכה.
יעקב הסתכל סביב, נראה שהוא מחכה למישהו, נלחץ במעט. אורית יצאה לאט מהרכב לכיוון הקפה. ברגע שהיא נראתה, הוא חייך בחיוך רחב.
לא טעיתי, חשב, זה בטוח היא. בדיוק כך דמיינתי אותה.
הוא ניגש אליה והגיש לה פרחים לבנים.
אורית, זה בשבילך.
מאיפה אתה יודע שמדובר בי? ומה מצאת שצורכים פרחים לבנים?
התארתי אותך כך, וקצת מזל, בחרתי לבן.
אתה לא מזכיר לי, אני בטוח שאתה יעקב ואנחנו למדים באותו תיכון, רק שאני הצעירה יותר. אז אז לא ראית אותי אז.
אורית, את הווליבוליסטית הטובה ביותר שלנו, זוכרת איך הכנסנו נקודות קשות, והנה אתה מתאר את הרגליים שלי ארוכות וחתוכות, הוא הוסיף, אולי בזכרונו מהמשחקים בכיתה.
ב”קפה “המזל” הם נשארו עד מאוחר, לחצו על רכביהם והסכימו להיפגש בערב הבא. הם הפכו לחברים קבועים, מצאו זמן לצחוק ולבכות על השנים שאבדו.
חצי שנה לאחר מכן, יעקב ואורית נישאו, והשנה לאחר מכן נולדה להם בת חביבה ובנה. הם חיו באושר, תמיד מזכירים את הלילה שבו נוצרה ההיכרות העיוורת למרות שידעו אחד את השני מאז הימים האלה בבית הספר. החיים הפיצו אותם לשכבות שונות, אבל הגורל תמיד מוצא דרך.
