נולדתי ביישוב קטן בשרון, ותמיד הרגשתי רגילה, בלי שום כישרון מיוחד שיבלוט בי. אמא שלי אף פעם לא בנתה עליי הרבה, ותמיד שמעה ממנה: “אחרי בית הספר, תלכי לעבוד כמוכרת במכולת או תעזרי בחליבה אצל אחד המשקים. זה כל מה שיש לילדה כמוך כאן.”
אבל בניגוד למה שחשבה אמא, אחרי שסיימתי כיתה ט’, מצאתי את עצמי בהריון מגיא, בחור שהיה גדול ממני בשנה. שתי המשפחות ישבו ביחד, והוחלט שהנכד שלנו יגור עם סבתא שלו מהצד של אביו. אני לא הרגשתי מוכנה בכלל לאמהות, וגם ההורים שלי לא יכלו לעזור, לא רגשית ולא כספית. מיד אחרי הלידה הכול השתנה. עזבתי את המושב ועברתי לתל אביב, והצלחתי להתקבל ללימודי אמנות משהו שתמיד נמשכתי אליו והאמנתי בו. העיר פתחה לי עולם אחר: בשישי בערב רקדתי עם חברות, ראיתי סרטים בקולנוע, עשיתי שופינג מדי פעם, וכל זה רחוק מעבודות הגינה, סחיבת מים לבוקר ולילה או הדלקת קמין בחורף. מהר מאוד הבנתי שאין לי רצון לחזור לכפר, במיוחד כשהתחלתי להרוויח משכורת הגונה בשקלים מהאמנות שלי.
בשנה האחרונה ללימודים שוב נכנסתי להריון, ולמרות שחשבתי לא להמשיך את ההריון, בסוף ילדתי את הבן השני שלי. הארוס שלי דניאל סידר לי חדר קטן בדירה של ההורים שלו, אבל היה מאוד קשה ללמוד ולטפל בתינוק בעת ובעונה אחת. שלחתי את הבן הקטן תקופה לסבתא שלו בכפר, כדי שאוכל לסיים את הלימודים. זמן קצר אחרי, אמא שלי נפטרה. נאלצתי להחזיר את הבן אליי לעיר.
ככל שחלפו השנים הבריאות שלי התדרדרה מהר, והתחלתי להיזכר בבני הבכור, שכבר גדל והצליח יפה בעבודה ברעננה. ביקשתי ממנו עזרה קצת כסף לתרופות ולאוכל, והוא תמיד שב ונתן, הרבה בזכות תחושות האשמה והחמלה שלו כלפיי. כשראה שאני לא מסתדרת, הציע שאעבור לגור אצלו, כדי שיוכל לטפל בי. הייתי מתוחה וציפיתי לשינוי, אבל אז האבא של הבן השני ביקש ממני להשאיר אצלו את הילד, הבטיח לי שהוא ידאג לו ויתן לו הכול. בהתחלה לא האמנתי שהוא יוכל לעמוד בזה, התקשיתי לסמוך עליו, אבל בסוף נתתי לו את ההזדמנות והרגשתי שזה הזמן שלי להתחיל לדאוג לעצמי, אחרי כל השנים האלה.
