יומן אישי, תל אביב, 1991
בן שלי, אם אתה לא תפסיק עם השובבה הזו, תדע לך שאין לך אמא! כמה פעמים כבר שמעתי את זה מאמא שלי. הדס הזו היא גדולה ממך לפחות בחמש עשרה שנה! אמא ניסתה שוב ושוב להחזיר אותי לשפיות.
אמא, זה פשוט לא הולך. באמת שניסיתי… הסברתי לה.
הייתי בן 18 כשפגשתי את נועה ברחבת הריקודים בנוער העובד והלומד. נועה הייתה בת 14 תמימה, צנועה וכל כך עדינה שלפעמים קשה היה לי להסתכל עליה מבלי שיחרקו לי הלב והעיניים.
דרך חברה שלה תימור, הצלחתי לגרום לנועה להסכים להיפגש איתי. חשבתי שתבוא? ממש לא. התחלתי לעקוב אחריה כמו איזה בלש חובב, השגתי את המספר שלה, חייגתי שוב ושוב, שכנעתי אותה לדבר איתי. בסוף היא התרצתה, אבל התנתה אתה בא אלי, אבל קודם תבקש רשות מאמא שלי. עמדתי מול דלת דירתם בשכונת הדר יוסף, כולו מזיע ומרוגש.
האמא שלה נורית חייכה ופרגנה, רק שתחזיר אותה בדיוק בעוד שעתיים! יצאנו לפארק הירקון, דיברנו, טיילנו. הנגיעות היחידות שהיו שם היו של מבטים וחיוכים נבוכים. ואז נועה פוסקת: תשמע, עומר, יש לי חבר אחר. אני כביכול אוהבת אותו, אבל הוא בוגד בי כל הזמן עייף לי להיות מטומטמת כזו. יש לי כבוד. אז… רוצה שננסה להתקרב? השתוממתי, כן, ברור! נמשכתי אליה עוד יותר.
כך עברו לנו השבועות. נועה הפכה לחלק מהמשפחה. אמא שלי התאהבה גם בנועה, לימדה אותה סודות קטנים של נשים, ולפעמים שכחה בכלל שאני קיים.
כשהגיעה לגיל 18 התחלנו לדבר על חתונה. לא היה שמץ של ספק שנינשא, לא אצל יורם ואני, לא אצל שתי האימהות, לא אצל אף אחד.
החתונה נקבעה לסתיו.
הקיץ הגיע. נועה נסעה למושב בערבה, לסבתא שלה. אני נשארתי בתל אביב, עוזר לאמא בבית, בעיקר בגינה של הדירה.
באחד הימים, בזמן שהשקיתי את השתילים, פתאום מישהי צועקת מעבר לגדר: בחורציק, תוכל להביא לי קצת מים בבקשה? הסתובבתי וראיתי אישה בערך בת 35, קצת מוזנחת, שיערה פרוע אבל עיניה בוערות. לא זכרתי אותה מהשכונה, אבל איך אפשר לא לתת מים?
מזגתי לה מים מהברז של הגינה והגשתי לה בגביע חד פעמי: תשתה בכיף. היא חייכה, לגמה, ואז שלפה בקבוק: לי יש פה לימונצלו שאני מכינה בעצמי! קח, שתה לבריאות! לא יכולתי לסרב תודה, קראתי לה כשנעלמה מעבר לגדר.
בערב לבד בבית (אמא הייתה אצל הדודה ברמת גן), שתיתי את הלימונצלו. לא היה לי מושג איזה ערב משנה חיים מחכה לי.
למחרת חזרה שוב הגברת, הציגה את עצמה אני הדס, גרה לא רחוק, במושב שעוטף את השכונה. התחלנו לדבר, התגלגלנו לסלט, כמה כריכים, ולימונצלו נוסף. ואז משהו בי התפרק. מצאתי את עצמי מוטה אליה, חדל שליטה, כמו ילד שאבד לו הכיוון.
התעוררתי הדס כבר נעלמה, אמא עומדת מעלי וכל הבית הפוך: עומר, מה הלך פה?! מי הייתה איתך? למה הכל הפוך? לא ידעתי לענות, ראשי הלם וגופי רעד.
בערב התאוששתי. הבושה בפני נועה, שהתארסה לי הייתה קשה מנשוא.
לא עברה שבוע, הדס שוב הופיעה. אפילו שמחתי לראות אותה. הפעם אמא סירבה להכניס אותה: גברת, מה את מחפשת כאן? גררתי את אמא פנימה, מנסה להרגיע: היא בסדר אמא, רק ביקשה מים! אמא זעמה: הדס הזאת מהמושב כולם יודעים עליה! רצה בין הבתים, גונבת גברים מנשים! תגרש אותה, עומר, תברח כל עוד אתה יכול!
אבל לי כבר לא היה כוח, כאילו נפל עלי כישוף. לא נמשכתי אליה, אבל לא יכולתי להרפות ממנה. על נועה כבר שכחתי.
החתונה התבטלה. אמא שלי קראה לנועה, סיפרה לה הכל סליחה, ילדה. עומר נפל חזק. תבני את החיים שלך בלי לחכות לו.
נועה נישאה לאחר, המשיכה את חייה.
אמא שלי, מתוך יאוש, פנתה ללשכת הגיוס. “קחו אותו כבר, לפחות תצילו אותו מהדס!” וכך קיבלתי זימון ושירתתי בלבנון. כל אחד בארץ יודע מה זה אומר. חזרתי עם שלושה אצבעות פחות ביד ימין פציעה קלה. אבל בעצם חזרתי אחר לגמרי. אדיש, פגוע, מנותק.
הדס חיכתה לי. בינתיים כבר היה לנו בן משותף. עזבתי לכיוון הצפון, הגענו לקריית שמונה. נולדו לנו עוד שלושה ילדים. חלמתי שתהיה לי משפחה ענקית ולכמה שנים באמת היה לי.
אבל כעבור שנתיים בת הצעירה מתה מדלקת ריאות קשה. מזג האוויר בצפון כנראה עשה את שלו. חזרנו דרומה, לתל אביב.
עם הזמן המחשבות על נועה רק התחזקו. ביקשתי מאמא את המספר שלה אפילו את הכתובת נתנה לי, אבל הזהירה: אל תתקרב, אל תפרק לה את המשפחה.
אבל לא עמדתי בפיתוי התקשרתי. נועה ענתה, וכבר אחרי יומיים ישבנו אצלה בבית ברמת אביב. הכירה אותי לבעלה: זה עומר, חבר ילדות. אפילו לא חשד, עבד בלילה. על השולחן שמפניה ופירות, בית ריק, הבת אצל סבתא.
טוב ששוב נפגשנו, עומר. שמעתי הכול מאמא שלך, ספר לי בעצמך איך עובר עליך? שאלה והביטה ישר לעיניי.
ביקשתי סליחה, הושבתי חיוך עייף. יש לי ארבעה ילדים מלמלתי.
לא צריך לשנות שום דבר, עומר. נפגשנו, נזכרנו בנעורים וזהו. רק אמא שלך, שמסכנה כל השנים דואגת תהיה איתה עדין, היא צריכה אותך. נועה ביקשה, ואני הרגשתי את עצמי מתפרק עליה.
הבטתי בה כלום לא השתנה, אותו מבט, אותן תנועות, אותה תשוקה. החזקתי בידה, נישקתי אותה כמו פעם.
נועה, אני אוהב אותך, כמו אז בנעורים. אבל שום דבר אי אפשר להחזיר.
היא נאנחה: עומר, כבר מאוחר. לך הביתה. אבל לא הצלחתי לשחרר. חזרתי שוב ושוב. שלוש שנים זה נמשך סוד קטן של שנינו. ואחר כך עברה הרחק, לקיבוץ בעמק יזרעאל, ולא ראיתי אותה יותר.
הדס התגרשנו כשהילדים גדלו. אמא שלי כל הזמן צדקה. היא באמת הייתה כמו אחת שעוברת בקלות מאדם לאדם ומשאירה אחריה שברים.
איך שלא מרתיחים מים הם תמיד נשארים מים.
ורק ילד אחד, הבן הבכור, נשאר הכי שלי באמת.
