דודתי השאירה לי את הבית בירושלים, אך הוריי לא קיבלו זאת. הם דרשו למכור את הבית, לתת לי את חלקי, ולהחזיר להם את הכסף. כולם הסכימו שמזכותי על הנכס איננה קיימת.
לפעמים האנשים הקרובים ביותר הופכים לאויבים.
זה קשה להאמין, אבל הוריי מתייחסים אלי בכעס ובקור. אני מרגישה שלעתים הם אינם מהווים לי משפחה אמיתית. מנגד, זאת לא חלה על האחות הצעירה שלי, נגה. היא שונה לחלוטין ממני, ואינני רואה בה מודל לחיקוי, אף על פי שהוריי הציגו אותה כדמות שעליה אסור להעריך.
נגה, שהגיעה רק לכיתות ח’ בתיכון, מתנהגת בחוסר נימוסים כלפי מבוגרים, ואינה דואגת לעצמה כלל. לא ברור לי על מי אוכל לשאוף. למרות שהייתי הבכורה במשפחה, נגה קנתה בגדים חדשים בעוד שאני משאירה בגדים משומשים שהיא כבר לא רוצה ללבוש.
אף אחד לא האמין שאנחנו באמת אחיות. אני מסודרת, מנומסת, ונקייה, בעוד היא חיה בחופשיות ובחוסר גבולות. אהבה קיבלתי רק מדודתי, האחות של אבא. מאחר שהייתה לה ילדים משלה, היא טיפלה בי והייתה לי קרובה יותר מהוריי ומהאחות. בילינו יחד רבות, והיא העבירה לי את כל מה שלמדתי על תפירה.
היום אני מבינה שהייתי נולדת על ידי דודתי. היא הייתה תופרת מקצועית והעבירה לי את אהבתה לתפירה. דודתי חלתה במחלה שאין לה מרפא, ולכן לא חפזה להקים משפחה. כשסיימתי את הלימודים היא נפטרה ושמה לי את ביתה הקטן בירושלים בירושה.
אבל הירושה לא הקלה על כאבי האובדן. היא הייתה עבורי מתנה של גורל, שהייתה לי הזדמנות לצאת ממעגל של קונפליקטים ולבנות חיים שלווים. דבר אחד הדאיג אותי אבא חשב שהוא היורש הישיר של הבית. תחזיתי משבר גדול.
החששות התגשמו כאשר הוריי ונגה שמעו על הירושה. הם דרשו ממני למכור את הבית, להעביר להם את הכסף, ולשמור לעצמי רק חלק קטן. הם טענו באחידות שאין לי זכות על הנכס.
כאשר נחרדו שהטיעונים שלהם לא משכנעים אותי, הם התחילו להתפקס על רחמים, והזכירו שמדובר במשפחה. פתאום זכרו את הקשרים המשפחתיים.
הדעה שלי ברורה: אני מוכרת את הבית, אבל רק כדי לקנות בית חדש רחוק ככל האפשר מהם. אפילו אם הם ינסו לאיים, לא אספר להם על כתובת החדשה. מגיע לי חיים של אושר בלי תלות בהם.
אני רוצה לסיים את המצב הזה במהירות ולפתוח דף חדש.
החיים לימדו אותי שהשקט והביטחון הפנימי הם הרכוש האמיתי, ולא כל בית או הון חומרי.
