דודה ריטה
בן 47, אישה רגילה, הרבה יותר קרה משחורה. אינני יפה, לא מחזיקה בגוף מושלם, רווקה ולא מתכננת נישואין, כי מבחינתי רוב הגברים הם רק חיות שמחפשות למלא בטנן ולשכב על הספה. בנוסף, אף אחד אף פעם לא הציע לי נישואין או אפילו פגישה. ההורים שלי, קשישים, גרים בקיבוץ נווה אבות. אני הילדה היחידה במשפחה, אין לי אחים ולא רודפת קשרים עם בני דודים.
מאוחזת בתל אביב כבר חמישה עשר שנה, עובדת במשרד, בוקר עד ערב רק בית ועבודה. גרה בבניין רב קומות בשכונה שקטה. אני קשוחה, צינית, אינני אוהבת אף אחד, כולל ילדים. בחג החנוכה נסעתי לביקור בקיבוץ, מגיעה לשם פעם בשנה. השנה חזרתי, החלתי לנקות את המקרר, להוציא קפיצים ישנות של קוביות של פילה ומוסטים שלא אכלתי. אספתי הכל וקפצתי למעלית.
במעלית היה ילד בן שבע, שהייתי רואה אותו כמה פעמים עם אמו ותינוקת בחושה. הוא הסתכל על הקופסה שהבאתי לשפכטה, ואז בקול חרישי שאל: “אפשר לקחת?” עניתי שהדברים ישנים, אבל לאחר מחשבה קיבלתי עליו. הוא לקח אותם, ריסק אותם בזהירות וחיבק אותם אל חזהו. כששאלתי היכן אמו, הוא אמר שהיא חולה וגם אחותו חולה, לא יכולים לקום. חזרתי לדירה והכנתי ארוחת ערב.
בזמן שהייתי יושבת, המחשבות שלי לא היו רגועות; הילד הקטן המשיך להדהים אותי. אף פעם לא הרגשתי רחמים, אך משהו בתוכי נבעט וגרם לי לקחת כמה דברים לאכילה מהבית נקניק, גבינה, חלב, עוגיות, תפוחי אדמה, בצל, אפילו חתיכת בשר קפוא. כשיצאתי מהבניין, מצאתי את המעלית פתוחה והילד הלך אחרי. לא ידעתי באיזה קומה הם גרים, רק שהיו למעלה ממני. עליתי קומה אחרי קומה, ובקשתיים מצאתי את דלתו של הילד הפתוחה. הוא נבאם, אך נרתע ופתח לי את הפתח.
בתוך הדירה היה קר, רמת חום נמוכה, והילד מונח על המיטה, מקומח. על השולחן קערת מים ובד. האישה, נשארת עם הבת הקטנה, נראתה חולה, עיניים חמות. שאלתי אם יש תרופות, היא הראתה לי כמה גלולות שפג תוקפן. נגעתי בטפיל חם שלה, היא פקפה למבט מבולבל ואז קראה בקול: “איפה אנטון?” הסברתי שאני שכנה. קראתי לעזרה, ובדרך לשדה חיכיתי להציע לה קפה עם נקניק, היא אכלה בלי הפסקה, נראתה רעבה מאוד.
הרופאים הגיעו, בדקו, רשמו תרופות והזרקות רבות לתינוקת. הלכתי לבית מרקחת, קניתי הכול, כולל חלב, מזון תינוקות, ואפילו צעצוע קוף צהוב מסורבל. אף פעם לא קניתי מתנות לילדים לפני כן.
שמה של האישה הייתה נעמה, בת 26, גרה בפרדס חנה, באיזור הצפון של העיר, על קצה השכונה. בתוכה הייתה אמו וסבתה ממוצא תל אביבי, האמא נישאה לאיש מעמקי חולה. כשהיא נולדה, אביה נפל מהעבודה ונפטר. האמא נשארה ללא משכורת, ובמשך שלוש שנים קיבלה סיוע מחברים. השכנים מצאו סבתא בתל אביב, היא קיבלה את נעמה ואימנה. בגיל 15 היא חוותה מוות של אמה מטב טוברקולוז, וסבתה הייתה קפדנית, חיסכנית ומעושנת.
בגיל 16 היא החלה לעבוד במכולת קרובה, ראשית קופסה, אחר כך קופות. אחרי שנה סבתה נפטרה, ונשארה לבדה. בגיל 18 נפגשה עם בחור שהבטיח נישואין, אך אחרי הלידה נעלם. היא המשיכה לעבוד, לחסוך כסף כי לא היה מי שיעזור. כאשר היא ילדה בנו, החלה להותיר אותו לבד בדירה ולשטוף מדרגות. בעל המכולת שבו עבדה, אחרי שזיהה שהיא בהריון, ניסה לנצל אותה מינית ולאיים שהיא תאבד את העבודה. הוא קיבל ממנה 3,000 ש״ח והבטיח שלא יחזור.
זה היה הסיפור שהיא סיפרה לי באותו ערב, והודתה על כל העזרה, והבטיחה להחזיר לי בתרומה של ניקיון ובישול. חזרתי הביתה, הלילה עובר עלי ללא שינה, תוהה למה אני כאן ולמה אני מתנהגת כך. אני לא מתקשרת להורים, אינני אוהבת אף אחד, חוסכת כסף ולא מוצאת למי להשקיע אותו. פתאום פגשתי גורל של אחרים שאין להם מה לאכול ולאן לפנות לטיפול.
בבוקר הגיע אנטון, זרק לי צלחת של פנקייק והלך. עמדתי במרפסת עם הפנקייק החמים, והחום שלהם גרם לי להרגיש שאני מתפרקת ונמסה באותו רגע. רציתי לצחוק, לבכות, ולאכול בו זמנית.
קצת ממזרח לתל אביב יש קניון קטן. בעלת חנות צעצועים לילדים, שלא ידעה בדיוק איזה מידה אני צריכה, הציעה לבוא איתי. לא ידעתי אם היא ראתה במחשבה רווח או פשוט נגעה בלבי. אחרי שעה קיבלתי ארבעה שקיות גדולות עם בגדים לבנות ולבנים, בנוסף לשמיכה, כריות, מצעים, ותרופות. קניתי גם מזון וויטמינים, הרגשתי שאני חשובה למישהו.
עשר ימים עברו, הם קוראים לי דודה ריטה, ונעמה הייתה מלאת יצירתיות. הדירה שלי הפכה נעימה יותר, התחלת להתקשר להורים ולשלוח הודעות עם מילים של חסד לילדים חולים. לא מבינה איך חייתי לפני כן. כל ערב אחרי העבודה אני רצה הביתה, יודעת שמישהו מחכה לי. באביב נסענו כולנו יחד לקיבוץ נווה אבות, כבר קנינו כרטיסי רכבת.
הסיפור הזה לימד אותי שלפעמים ההזדמנות לשנות היא פתאומית כמו פנקייק חם שמחמם את הלב ושהחמלה והעזרה לאחרים משנות את חיינו יותר משכל החיסכון. כל מעשה קטן של חסד יכול להאיר עולם שלם.
