דודה סוניה, סליחה על ההפרעה, אפשר לשמור קצת על הילד שלי? — בפתח הדלת עמדה בחורה צעירה עם הבעת מבוכה. – מה? – בעלת הדירה עשתה עצמה לא מבינה. – השכנים אמרו לי שלפעמים את משגיחה על ילדים של אחרים כשצריך להתפנות. – ניסתה הבחורה לחייך. – תזכרי, מתוקה, אין דבר כזה “ילדים של אחרים”. כולם הילדים שלנו, – ענתה דודה סוניה ברוממות רוח. – נכון, – חייכה האם בשמחה. – אז תשמרי עליו? – לכמה זמן? – לשעתיים. – שעתיים בדיוק? – אולי לשלוש… – התחמקה האם. – אי אפשר ככה, מתוקה, – אמרה האישה בתקיפות. – אני לוקחת אחריות רק לזמן מדויק, ובחתימה. – בחתימה? למה זה? – כי על כל דקה של איחור תשלמי לי מאה שקל. – מה, מאה שקל לדקה? את רצינית?! – בול. שש-אלף על שעה נוספת. – וואו… וכמה לשלוש שעות? – מה המין של הילד? – זה משנה? – בטח. ילדה – אלף, ילד – אלפיים לשלוש שעות. – למה כזה הפרש? – מה זאת אומרת? את לא רואה את ההבדלים? – לא, חוץ מקצת… – בדיוק! בנקודות הקטנות האלו הכול חבוי. אם זה בן… – זה בן. – יפה. אני אצטרך להתארגן במיוחד: לגהץ את החלוק, מניקור, איפור, צלליות, שפתון… הכל יקר היום. – אבל, מה הטעם? הילד רק בן חמש! – זה עניין של חינוך לטעם מגיל צעיר. – ולבת? – לבת זה יבוא לבד. בן צריך ללמוד להבדיל מי יפה ומי לא. או שאת רוצה שיביא לך כלה מוזנחת? את לא הולכת לידו עם טייץ קרוע וחלוק מלוכלך, נכון? – אני… רגע, אסור? – מתוקה! תדעי: הבן בוחר אישה כמו אימא שלו. אם את לא רוצה כלה מוזנחת… – לא רוצה! אז… אפשר להביא אותו? – מתי? – עכשיו. אני צריכה לזוז לשעתיים. – בלי איחורים? – טוב… שלוש שעות. – בסדר. עוד רבע שעה תביאי אותו. מה הוא אוהב? – מה זאת אומרת? – מעניין טכנולוגיה, מדע, אומנות? – יודעת – ילד בן חמש… – דווקא! עכשיו מתעצבים החיים שלו. בני פענח אופניים בגיל חמש. – בגיל חמש?! – כי אבא שלו היה מכונאי רכב מוביל. השני ניגן כינור מגיל חמש. – שמעתי שהשלישי שלך ספורטאי… – נכון! יש אצלנו קיר טיפוס אם מִתְיָה ירצה. ובית – מלא ספרים, פסנתר, כינור… רק תגידי מה יעניין אותו. – הוא לא מתלהב מכלום, – הודתה בצער. – ומה החלום שלו? – נראה לי כלום… – מה? בגיל חמש צריך לחלום: שרביט קסמים, להיות ציפור, חייזר, להיכנס למכונת כביסה… לפרק טלוויזיה, ללטף טיגריס. שום דבר לא? – רק טלפון כמו של גדולים, – ענתה באנחה. – מובן, – נדה דודה סוניה בראש. – אז תביאי אותו, אחת אלף. כמו לבת. – למה? הוא בן. – ומה זה משנה? לא כל זכר זה גבר. אבל אני אעשה ממנו גבר אמיתי, מבטיחה. – איך זה? – נבהלה. – אל תדאגי, פשוט תזכרי: בפעם הבאה זה כבר מחיר של בן. מסכימה? – אין לי ברירה… – יפה. רוצי להביא אותו, ואני אלך לדאוג לאיפור. למחרת בבוקר, מתיה בקושי התעורר ושאל: – אימא, אפשר ללכת היום לדודה סוניה? – למה? – שאלה אמא בקנאה. – כי אצלה – פשוט מעניין! – ענה בלהט.

Amigos que llegan con las manos vacías a una mesa puesta: cerré el frigorífico y se acabó la fiesta — La historia de Irene, el arte de ser buena anfitriona, la cara dura de los invitados y cómo proteger tu hogar (y tu comida) cuando el abuso supera la generosidad

Diario de Domingo, 12 de marzo Hoy, lo confieso, he

00

התביישתי כל כך מהשמן שהתיישב מתחת לציפורניים של בן הזוג שלי באמצע בראנץ’ יוקרתי בתל אביב… עד שקלטתי שהגבר עם החליפה המושלמת ממול אפילו לא יכול לשלם על הטוסט אבוקדו של עצמו. המקום? אחד מאותם בתי קפה מעוצבים עם יותר צמחים על הקירות מכיסאות – כאילו שהמקום נושם. יום ראשון, הזמן שכולם עושים כאילו שהחיים קלים. התארגנתי שעתיים. איפור, שיער, שמלה שלא מתאימה לא לי ולא לארנק שלי. רק כדי לא להיראות מחוץ למקום. במיוחד מול מרים והארוס החדש שלה. בוריס היה בדיוק הטיפוס שמוכרים לנו ברשתות בתור “הצלחה” – חליפה מחויטת, בושם יקר, חיוך בטוח בעצמו. עבד ב”הייטק ופיננסים”, ודיבר כאילו זה מסביר הכול. תפס את השולחן עוד לפני שהקפה הגיע. ואז הגיע יואב. יואב איחר עשרים דקות – הגיע ישר מתיקון. לא הריח בושם, אלא שמן, מתכת קרה ויום עבודה ארוך. עם נעלי העבודה שלו, הג’ינס מוכתם, והג’קט הזוהר חלק ממנו. כשהתיישב לידי, שמתי לב לשמן השחור עמוק מתחת לציפורניים – לא משהו שיורד בשטיפה אחת. שהוא משך את הכיסא, הצליל חרך את השקט במקום. ראיתי את המבטים – ננעצו בנעליים המלוכלכות של יואב, ואז בחליפה של בוריס, וחזרה אליי – עם חיוך חמוץ על הפנים של מרים. שאלתי בלחש: “לא יכולת לפחות לשטוף ידיים?” יואב הביט בי – עייף, אבל לא פגוע. העייפות הזו לא רק מהשכמה מוקדמת אלא בגוף. “לחץ, מתוקה,” לחש. “נפלה מערכת חשמל מרכזית בעיר. הייתי חייב להחזיק עד שיגיע צוות נוסף. בקושי הספקתי להתרענן.” הוא הזמין רק קפה ושתי מנות בייקון. בלי קוקטיילים, בלי טוסטים. רק מה שמחזיק בן אדם עומד. שעה שלמה בוריס דיבר כאילו הוא על במה. “חופש”, “הכנסה פסיבית”, “מי שעוד מוכר את הזמן שלו בכסף כי הוא לא מבין את השיטה”. זלזל באלה שעובדים קשה, כאילו זו אשמתם האישית. ואז פנה ליואב, בנימה מקטינה שמתחפשת לטוב לב: “תשמע, יואב, אני יכול לסדר אותך – להוציא אותך מהמפתחות. אנשים כמוך לא אמורים לשבור את הגב בגיל שלושים. תעבוד עם הראש, לא עם הידיים.” עצרתי נשימה. יואב לגם מהקפה, רגוע. “אני אוהב את העבודה שלי,” אמר. “העיר צריכה חשמל. כשיש תקלות, זה לא מסתדר מדיבורים – מישהו צריך לתקן.” בוריס חייך – שוב באותו עליונות. “כן, עבודה אמיתית וזה, אבל אתה לא רוצה ‘יותר’? חופשות, שופינג בלי לבדוק מחירים, חיים אמיתיים?” וזה פגע גם בי – כי גם אני רציתי “יותר”: ימי ראשון חלקים, ידיים חלקות, חיים שלא מריחים מעייפות. שנאתי את עצמי שחשבתי ככה, אבל זה היה שם. למה לי החיים כבדים ושל מרים נראים קלילים? ואז הגיעה החשבונית – סכום חסר בושה שמוריד אותך לקרקע. “אני מזמין!” התפאר בוריס, שלף כרטיס יוקרתי בהצגת תיאטרון. “בואו נחגוג.” המתנו. המלצרית חזרה נבוכה: “סליחה, אדוני… הכרטיס לא אושר.” שקט. בוריס צחק מהר מדי: “אין מצב. נסי שוב.” ניסו. “באמת, סליחה… אין שם מספיק כסף.” הוא האדים ואז החוויר. התחיל להקליד בנייד, מלמל “טעות” ו”העברה”. ראיתי את המסך – אין טעות, רק הודעה יבשה: חשבון כמעט מרוקן, תשלום מעוכב. “אין עליי מזומן…” מלמל. “מישהו יכול לחרוג? אחזיר מיד.” מרים בחנה את הצלחות. אני ידעתי שגם לי אין סיכוי. יואב לא חייך, לא התנצח, לא הרגיש עליונות. שלף מהכיס המלוכלך קליפס עם שטרות אמיתיים – כאלו שהרוויח בשעות ארוכות. ספר, הניח והזיז לעבר המלצרית: “תשאירי טיפ,” אמר בשקט. כשקם, הגב שלו חרק. הגוף שלו זכר את היום. הוא הניח יד על כתפו של בוריס – לא להשפיל, אלא להחזיק: “הכול בסדר,” אמר. “לכל אחד יש חודש קשה.” יצאנו החוצה. בחנייה, בוריס ומרים פנו לטסלה המבריקה שלהם – שקטה, מושלמת. משך את הידית. כלום. עוד פעם. נעולה. הביט בנייד והתמוסס. “נחסמה… לא שילמתי את ההחזר…” יואב הוביל אותי לטנדר הישן שלו. פגוש עקום, בוץ על הצמיגים, כלים, קסדה, שרטוטים וקבלות. לא מרשים – עובד. הניע. מנוע נדלק מיד. בלי הצגה. שייך לו באמת. הבטתי בידיים שלו על ההגה. בשמן מתחת לציפורניים. בחתך החדש על האגודל. פתאום הם כבר לא נראו לי מלוכלכות – הם נראו אמיתיות. “את בסדר?” שאל יואב. “אני יודע שבאתי ככה… אתקלח ישר כשנגיע.” חיבקתי את היד שלו. גסה, חמה, בטוחה. “אל תתנצל,” אמרתי. “אתה הדבר הכי אמיתי בעיר הזו.” התרגלנו להעריץ את הסמל של ההצלחה ולזלזל במי שמחזיק את כל זה באמת. לימדו אותנו שחליפה זה ביטחון ושבגדי עבודה זה בעיה. אבל ביום ראשון ההוא הבנתי משהו פשוט: ערך אמיתי לא רואים על השולחן – הוא מתגלה כשהחשבון מגיע. כשהמסכות יורדות. כשמישהו משלם, יוצא, ולא מקטין אף אחד. ואם יש לך אדם שחוזר עייף עם ידיים שמחזיקות עיר – אין שם חוסר זוהר. יש הוכחה שלמישהו עדיין אכפת… בזכותו. מה בשבילך הוא הצלחה אמיתית – ראווה או עבודה?

היום אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הבושה ששטפה אותי

01

Papá de los domingos. Relato. ¿Dónde está mi hija? — repitió Olesia, sintiendo cómo le castañeaban los dientes, sin saber si del miedo o del frío. Había dejado a Zlata en una fiesta infantil, en la ludoteca del centro comercial. Apenas conocía a los padres de la cumpleañera, sólo de vista, pero había dejado a su hija tranquila — no era la primera vez en una fiesta así, era lo habitual. Pero aquel día se había retrasado — el autobús no llegaba. El centro comercial estaba en un sitio incómodo, todos venían en coche, pero Olesia no tenía. Por eso, llevó a su hija en autobús, volvió a casa por sus clases particulares — no podía cancelarlas — y después volvió a recogerla. Sólo llegó quince minutos tarde, corrió por el aparcamiento helado, jadeando. Y ahora, la madre de la cumpleañera, una chica bajita de ojos azulados, la miraba sorprendida y repetía: — Pero si se la ha llevado su padre. Pero Zlata no tenía padre. Bueno, sí lo tenía, pero nunca había conocido a su hija. A Olesia su encuentro con Andrés le pilló por sorpresa — paseaba por el paseo marítimo con una amiga, ésta se torció el tobillo y unos chicos les ofrecieron ayuda. Justo como en una peli famosa, ellos mintieron diciendo que estudiaban en la Universidad Complutense, que uno era hija de general y otra de catedrático. ¿Por qué lo harían? Tonterías de juventud. Pero cuando Olesia quedó embarazada y Andrés supo que estudiaba magisterio y que su padre era conductor de autobus, le metió unos billetes en la mano para un aborto y desapareció. Olesia decidió no abortar y jamás se arrepintió — Zlata era su compañera, sensata y fiable como nadie. Siempre estaban felices las dos, mientras Olesia daba clase, Zlata jugaba con sus muñecas, luego preparaban un cocido de leche o huevo poche, tomaban té con galletas untadas en mantequilla. Dinero, el justo — todo se iba en alquiler — pero ni Olesia ni Zlata se quejaban nunca. — ¿Cómo han podido entregar a mi hija a un extraño? La voz de Olesia temblaba, las lágrimas asomaban a sus ojos. — ¿A un extraño? — se irritó la mujer de los ojos redondos y azules. — ¡Pero si era su padre! Olesia podría haberle dicho que no existía tal padre, pero no servía de nada. Tenía que buscar a los vigilantes, pedir las grabaciones de las cámaras y… — ¿Cuándo ha sido? — Hace diez minutos… Olesia dio media vuelta y corrió. Cuántas veces advertido a Zlata ¡no te vayas con extraños! El pánico la paralizaba, todo se le nublaba, varias veces chocó con alguien, pero ni se disculpó, siguió corriendo. Por puro instinto, gritó: — ¡Zlata! ¡Zlataaaa! En el gran área de restauración reinaba el bullicio, casi nadie notó sus gritos; unos pocos se giraron. Aspirando aire a bocanadas, Olesia intentaba decidir adónde debía ir primero. ¿Quizás aún no se habían ido? ¿Quizás…? — ¡Mamá! Al principio no se lo creyó. Su hija, con la chaqueta abierta y la cara pringada de helado, corría hacia ella. Olesia la abrazó con tal fuerza que si la soltaba, se caía al suelo (quizás era así). Fijó la vista en el hombre. Correcto, pelo corto, suéter tonto con muñeco de nieve y un helado en la mano. Parecía leer en los ojos de Olesia lo que iba a soltarle, porque empezó a balbucear: — ¡Perdón! ¡Ha sido culpa mía! Tenía que haberla esperado aquí, pero quise darle su merecido a esos mocosos. ¿Sabe usted?, se burlaban de ella. Le decían que no tenía padre, que nunca iría a buscarla porque era fea. Quise defenderla: le dije “hija, vamos a por un helado mientras viene mamá”. No pensé que se asustaría tanto… Olesia temblaba. No pensaba confiar en el desconocido. ¿De verdad se burlaban de Zlata? Miró a su hija, la niña captó al instante la pregunta. Se sonó la naricilla, alzó la barbilla. — ¡Da igual! ¡Ahora yo también tengo papá! El hombre se encogió de hombros, Olesia no logró articular palabra. — Vámonos, — por fin suspiró ella. — Se nos hace tarde, perdemos el bus. — ¡Espere! — el hombre avanzó, se detuvo, saludó incierto con la mano. — Si quiere, les acerco en coche. Ya que estamos… No se preocupe, no soy un pirado. Me llamo Arturo. ¡Lo juro, soy buena gente! Mire, ahí está mi madre, puede preguntarle. Señaló a una mujer de pelo violeta ocupada en leer en una mesa. — Si quiere, vamos y ella le da referencias. — No lo dudo, — masculló Olesia, que aún se moría de ganas de sacudirle. — Gracias, nos apañamos. — Mamá… — Zlata le giró el abrigo. — ¡Que vean que el papá nos lleva! En la ludoteca seguían la cumpleañera, su madre y otra niña, cuyo nombre Olesia no recordaba. En los ojos de su hija había tanta súplica, y cruzar el hielo así sería un calvario. Así que no se lo pensó más. — Vale, — soltó. — ¡Genial! ¡Un minuto, aviso a mi madre! “Un niño de mamá”, pensó Olesia sarcástica. En ese instante la señora de los violetas les saludó sonriente y Olesia se giró deprisa. ¡Menuda situación! Por el camino evitó mirar a Arturo, pero notó lo delicado que era hablando con Zlata. La niña no paraba de charlar — Olesia nunca la había visto así. Pero al llegar al portal, a Zlata le cambió la cara. — ¿Ya no nos veremos? — susurró al hombre, mirando de reojo a su madre. Olesia se vio bajo el escrutinio de Arturo, pidiendo permiso. Iba a decirle “no, Zlata, no seas impertinente”, pero al verle la carita triste, no pudo. Buscó la mirada de Arturo, asintió. — Si tu madre lo permite, puedo invitarte a ver una peli de dibujos el finde. ¿Has ido al cine alguna vez? — ¿De verdad? ¡No, no he ido! Mamá, ¿puedo ir con papá al cine? A Olesia le invadió la vergüenza, así que aceleró. — Zlata, sólo si cumples dos condiciones. Uno: no debes llamar papá a un desconocido, dile tío Arturo, ¿vale? Dos: al cine voy con vosotros, ¡recuerda lo que te he dicho! Nunca te vayas con extraños aunque parezcan simpáticos. — Yo también se lo he dicho, — intervino Arturo. — Que no hay que ir con desconocidos… — ¿Entonces puedo ir? — Te he dicho que sí. — ¡Biennn! Olesia sabía que debería cortar esas tonterías, pero no podía. No tenía a nadie en el mundo salvo Zlata. ¡Si pudiera pedir consejo! Por ejemplo, a su madre. Apenas la recordaba — murió cuando Olesia tenía cinco años, como Zlata ahora. Un niño cayó en el río helado y nadie se atrevía, ella sí. Salvó al niño pero… el resfriado se llevó a su madre en una semana — era diabética, con mala salud. Y Zlata tenía diabetes: eso preocupaba mucho a Olesia — los genes eran cosa suya. Hasta el siguiente fin de semana, Olesia lo pensó mucho pero, al final, todo salió diferente: Arturo apareció en el cine con su madre. — Para que no pienses que soy raro, mama puede recomendarme bien, — sonrió. — Pues claro que es raro, — dijo la madre, riéndose: se notaba lo mucho que quería a su hijo. Claro que cuando Arturo llevó a Zlata por palomitas, su madre habló con Olesia de verdad. — ¿Puedo tutearte? Mi hijo también creció sin padre. Estuve casada cuatro veces, el último marido era ideal, Arturo es igual que él. Pero el destino quiso que no llegase a sostener a su hijo antes de morir. Infarto. Cuando nació Arturo, no sé cómo sobreviví. Los otros maridos ayudaron… ¿Qué cara pones? Aún me llevo bien con ellos, el primero me sigue queriendo, el segundo no era de nuestro sexo, el tercero demasiado mujeriego para conformarse. Ellos intentaron suplir la figura paterna, pero un padre es un padre. Por eso se ha volcado tanto con Zlata — a él también le acosaban en clase. ¡Cuánto protesté a los profesores! No sirvió de nada, hacían retos absurdos por demostrar a los chicos que era un hombre. Una vez casi se mata… Desde luego, era una mujer interesante. Bajita, delgadísima, pelo violeta, vestida de Chanel y un libro de Donatella en mano. A Olesia le encantó. — No te preocupes, no hay malas intenciones, sólo bondad, — le guiñó el ojo y añadió: — Y tú también le has gustado, ¿eh? Olesia se sonrojó. ¡Solo faltaba eso! Sabía que no debía dejarse llevar, pero daba pena por Zlata… A la salida Olesia intentó pagar las entradas de cine, pero Arturo negó con la cabeza. — Cuando invito a una chica al cine, pago yo. A Olesia tampoco le gustaba eso — ella estaba acostumbrada a pagar lo suyo, a no depender de nadie. Y ese rollo de gustarse, una tontería, eso no pasa. Al llegar a casa, Zlata preguntó: — Papá, ¿a dónde vamos la próxima vez? — ¡Zlata! — la regañó Olesia. La niña se tapó la boca con las manos. — Podemos ir al Museo de Ciencias Naturales, — respondió Arturo, como si no notara nada — ¿qué os parece? — ¡Genial! Mamá, ¿vamos? — Id vosotros, — contestó Olesia seca. — Llevad a doña Catalina, que le encantan las mariposas. Bajó del coche la primera, deseando acabar con esto. De soslayo oyó a Arturo decirle a Zlata: — Cuando tu madre no escuche, puedes llamarme papá. Así fue como Zlata tuvo un “papá de los domingos”. A veces Olesia iba con ellos, otras dejaba a Zlata si iba con doña Catalina — no acababa de fiarse de Arturo, aunque Zlata siempre volvía hablando maravillas de lo divertido que era. Involuntariamente, Olesia se contagiaba del entusiasmo, pero no se dejaba llevar: no creía que existieran príncipes de cuento. Además, la madre de Arturo siempre la recomendaba tanto que ella pensaba: ¿qué le pasa? ¿Por qué iba a emparejar a su hijo con una chica normalucha? Pero poco a poco, el corazón de Olesia empezó a derretirse. Arturo lo hacía todo con mucha delicadeza — le dejaba una chocolatina en la estantería, siempre le pedía permiso al invitar a Zlata, buscaba su mirada en el coche. Pero sobre todo le gustaba doña Catalina — ¡era encantadora! Si Arturo no fuera su hijo, a ella seguro que le pediría consejo. Un día, él llamó para proponerle ir al cine. Zlata enseguida apareció — susurró: — ¿Es Arturo? Y se sentó feliz a su lado. — Sí, claro, Zlata estará encantada, — respondió por rutina Olesia. — Espere… Pero invito a Zlata y a ti… O sea, que vayamos los dos juntos. Solos. Y de fondo sonó la voz de doña Catalina: — ¡Por fin! — ¡Mamá, deja de escuchar! Ay, Olesia, disculpa. Siempre cotilleando. En ese momento, Zlata susurró: — ¿Te ha invitado al cine? Olesia se rió. — Yo también tengo orejas… Escucha, Arturo… — ¡Por favor, no me digas que no! Dame una oportunidad, prometo ser un caballero. — ¡Lo de los ojos, Temo! — interrumpió doña Catalina. — ¡Dile lo de los ojos, lo que dijiste, que tiene los ojos iguales a su madre…! Como si le echara agua helada por la cara. Olesia no comprendía: ¿su madre? Arturo le gritó algo a la madre, luego dijo: — Olesia, ahora voy y te lo explico todo. ¿Puedo? Una explicación le venía bien. Olesia paseó de un lado a otro hasta que él llegó, y Zlata, como si supiera, se puso a dibujar en su mesa. — Tenía que haberte lo contado antes, — dijo Arturo — y quería hacerlo, pero me gustaste tanto… No quería que pensaras que era por tu madre. Por tu madre, digo… Además, temía que me odiaras. Porque ella murió por mi culpa… Hablaba atropelladamente, saltando de tema, mirada suplicante. Olesia temblaba, como en la ocasión que creyó que Zlata desaparecía. — ¿Me perdonas? Olesia no dijo ni palabra durante ese monólogo, logró responder: — Tengo que pensarlo. — Mamá, por favor, perdona a papá… Arturo abrió mucho los ojos a Zlata recordando el trato. Y volvió a mirar a Olesia. Ella repitió: — Necesito tiempo. ¿Lo entiendes? Quería preguntarle mil cosas, pero no le salían las palabras. Cuando llamó doña Catalina, la cosa fue distinta: ella se lo aclaró todo. — Él no sabía que ella había muerto, yo le protegía siendo niño. Luego, por error, le conté lo que pasó y Temo quiso encontrarte. Aquella tarde quería conocerte para ayudarte, pero primero lo de Zlata, y luego tú… Se enamoró a primera vista, temía que lo malinterpretaras. No lo culpes: él era el que intentó demostrar a los chicos que era hombre de verdad, aunque no tuviera padre. Todos tenían miedo de cruzar el hielo, pero él se atrevió y… Doña Catalina no presionaba a Olesia, pero defendía mucho a su hijo. Mientras, Zlata sí insistía: — Mamá, ¡él es bueno! ¡Te quiere, me lo ha dicho! Y puede ser mi padre de verdad, ¿lo entiendes? Olesia lo entendía. Pero era…¿incorrecto? Pasó casi un mes, sin poder hablar con él. No respondía al teléfono, ni leía sus mensajes. Cuanto más demoraba, más ganas tenía de llamar. Pero cada vez era más imposible. Zlata la despertó una noche. Lloraba, le dolía la tripa. Ya se quejó la noche anterior, Olesia pensó que sería el kéfir. Ahora ardía de fiebre — no hacía falta tomar la temperatura. Manos temblorosas llamó a urgencias, y después — sin saber por qué — a Arturo. Él llegó junto con los médicos: con pantalón de casa, despeinado y medio dormido. Y fue con ella al hospital, tranquilizándola y prometiendo que todo iría bien. Aunque él mismo temblaba de miedo. — Peritonitis tampoco es tan grave, — repetía — ¡todo irá bien! Olesia le agarró la mano — quizá para calmarle a él, quizá para calmarse ella. En la sala de espera hacía frío, ninguno traía ropa abrigada, se sentaron pegados, dándose su calor. Ante el médico, Arturo preguntó primero cómo fue la operación. Olesia se quedó quieta, sin atreverse a moverse. Si a Zlata le pasaba algo, ella no sobreviviría. Pero todo fue bien. Los médicos hicieron su trabajo perfecto y Zlata fue valiente — luchó por vivir aunque, según el doctor, estuvo al límite. — Parece que la protege un ángel bueno, — dijo el médico. Olesia susurró: gracias, mamá. Arturo dio las gracias al médico, y éste les mandó a casa — a Zlata no se la podía ver, estaba en la UCI, los padres necesitaban descansar. Él la llevó a casa y Olesia pensó que pediría entrar, pero se mantuvo callado. Así que ella dijo: — Ya está amaneciendo. ¿Quieres subir, te preparo café? Y, de repente, se dio cuenta de que sí quería que subiera. Que se quedara. Para siempre. Zlata se recuperó rapidísimo — todo el hospital lo notó. — Es porque tengo mamá y papá, — decía la niña feliz. Y nadie, salvo Olesia y Arturo, entendía tanto entusiasmo…

¿Dónde está mi hija? repetí, sintiendo cómo me castañeaban

00

דודה סוניה, סליחה על ההטרדה, אפשר שתשבי רגע עם הילד שלי? – בפתח הדלת עמדה צעירה עם מבט מתנצל. – מה? – בעלת הדירה עשתה כאילו לא מבינה. – השכנים אמרו שלפעמים את מסכימה לשמור קצת על ילדים כשצריך לצאת לסידורים, – ניסתה הצעירה לחייך. – תזכרי, מתוקה, אין דבר כזה “ילדים של אחרים”. כולם הילדים שלנו, – ענתה דודה סוניה ברגש. – נכון! – חייכה האם הצעירה. – אז תישארי איתו? – ולכמה זמן את משאירה אותו אצלי? – לשעתיים בערך. – בוודאות – שעתיים? – אולי שלוש… – אמרה האם בחשש. – לא, מתוקה, זה לא עובד ככה, – אמרה האישה המבוגרת בנוקשות. – אני לוקחת אחריות רק לפי זמן מדויק, ועם חתימה. – חתימה? למה? – כי על כל דקה של איחור את משלמת מאה שקל. – כמה?! את לא רצינית! – מאוד רצינית. אז שעת איחור תעלה לך ששת אלפים. – וואו. וכמה לשלוש שעות? – אגב, בן או בת? – משנה? – בטח. שלוש שעות של שמירה על בת – אלף שקל, בן – אלפיים. – למה הבדל כזה? – מה, את לא רואה לבד את ההבדל בין בן לבת? – לא… הם כמעט אותו דבר. – בדיוק! ההבדלים הקטנים האלה הם כל הסיפור. לבן אני צריכה להתארגן יותר: לגהץ חלוק, לעשות מניקור, עיניים, צלליות, שפתיים… איפור זה יקר בימינו. – אבל הבן שלי בן חמש! מה זה משנה לו איך את נראית? – איך לא משנה?! חייבים לפתח לו טעם אסתטי מגיל צעיר. – ולבת? – בנות מסתדרות לבד. ילד צריך להבין מהי אישה מטופחת. אחרת תתפלאי מה הוא יביא בעתיד… את לא מסתובבת לידו בפיג’מה קרועה, נכון? – אני?… האמת, קורה לי. אסור? – יקירה! תזכרי – הילד בוחר אישה לפי איך שאמא נראית. אם לא תרצי כלה מוזנחת… – לא רוצה! אני יכולה להביא אותו כבר עכשיו? – מתי? – עכשיו. צריכה לצאת לשעתיים-שלוש. – בלי איחורים? – אני מבטיחה – מקסימום שלוש שעות. – אז בסדר, תביאי. עוד רבע שעה. דרך אגב, במה הילד שלך מתעניין? – איך הכוונה? – נמשך לטכניקה, מדע, אומנות? – הוא רק בן חמש. – דווקא בגיל הזה מגלים עניין. הבן שלי בגיל חמש כבר ידע לפרק אופניים… השני ניגן בכינור… כל אחד ומה שמניע אותו. העיקר – הרצון. השלישי ספורטאי – לכן בחדר יש עדיין קיר טיפוס. אם מעניין את מיתיי, אלמד אותו כמה תרגילים. – באמת? – למה לא? יש אצלי גם פסנתר, כינור, ספרים על הכול – טכנולוגיה, מוסיקה, דייג… רק תגידי במה הילד מתעניין, אני אדאג שיעבור לו הזמן בכיף. – הוא לא מתעניין בכלום, – הודתה האמא בצער. – במה הוא חולם? – נדמה לי שבכלום. – לא ייתכן! בן חמש צריך לרצות שרביט קסמים, להיות ציפור, חייזר, להיכנס למכונת כביסה… אולי לפרק טלוויזיה, ללטף טיגריס בגן החיות. שום דבר? – רק דבר אחד – הוא רוצה סמארטפון כמו של מבוגרים, – נאנחה האם. – הבנתי, – הנהנה דודה סוניה. – תביאי אותו אלי, רק עוד רבע שעה. ובמחיר של בת – אלף שקל. – למה? אבל הוא בן! – ומה זה משנה? איבר מין לא הופך אותו לבן אמיתי. אבל אני מבטיחה – אעשה ממנו ילד אמיתי. – איך בדיוק? – עזבי, זה הסוד שלי. פעם הבאה, כשירצה לבוא – ואני מבטיחה שירצה – אקח מחיר של בן. – טוב, – הסכימה האם בעצב. – אין ברירה. – יופי. אלך להתארגן, ואת תלכי להביא אותו. למחרת בבוקר, מיתיי התעורר ושאל: – אמא, היום אני הולך לדודה סוניה? – למה? – שאלה האם בקנאה. – כל כך כיף אצלה! – קרא הילד.

דודה שושי, סליחה על ההפרעה… תוכלי לשמור קצת על הילד שלי?

00

דודה סוניה, סליחה על ההפרעה, את יכולה לשמור קצת על הילד שלי? – על מפתן הדלת עמדה צעירה עם מבט נבוך. – מה? – בעלת הדירה עשתה עצמה כלא מבינה את הבקשה. – השכנים אמרו לי שאת לפעמים יושבת עם ילדים לכמה שעות כשההורים עסוקים. – הבחורה ניסתה לחייך. – תזכרי, ילדה, אין דבר כזה “ילדים של אחרים”. כולם – שלנו, – השיבה דודה סוניה בטון חגיגי. – נכון, – חייכה האם בשמחה. – אז תשמרי עליו? – לכמה זמן את משאירה לי אותו? – לשעתיים בערך. – בטוח – לשעתיים? – אולי שלוש… – ענתה האם בחוסר ביטחון. – לא, ילדה, זה לא ילך, – אמרה המבוגרת בתקיפות. – אני מוכנה לקבל את הילד רק לפרק זמן מדויק, ורק בחתימה על דף. – לחתום? למה זה? – כי על כל דקה של איחור תצטרכי לשלם לי 100 שקל. – כמה? את לא רצינית! – ועוד איך רצינית. אז אם תאחרי בשעה, תשלמי 6,000 שקל. – וואו, וכמה לשלוש שעות? – הילד שלך בן או בת? – זה משנה? – בוודאי. לשמור על בת לשלוש שעות – 1,000 שקל. על בן – 2,000. – למה ההבדל? – איך מה? את לא רואה את ההבדל בין בנים לבנות? – לא ממש. חוץ מכמה הבדלים קטנים, הם די אותו דבר. – זהו בדיוק! ההבדלים הקטנים האלו – כל הסיפור. עם בן צריך להתכונן במיוחד: לסדר את החלוק, לעשות מניקור, איפור ועיצוב – קוסמטיקה יקרה היום. – אבל למה? – תהתה האם. – הבן שלי מתן בן חמש, מה אכפת לו מהמראה שלך? – איך מה? את לא מבינה? צריך לפתח לו טעם מגיל צעיר. – ולבת? – לבת יהיה טעם גם ככה. אבל לבן חייבים להראות מהי אישה מטופחת ומה לא. או שאת רוצה שיגדל ויביא הביתה בלגניסטית? את לא הולכת בבית מולו בטרנינג מאולתר וגרביים קרועות, נכון? – אממ… – התבלבלה האם. – זה לא בסדר? – יקירה שלי! – קראה דודה סוניה. – תזכרי: הילד בוחר אישה לפי איך שאמא שלו נראית! אם לא בא לך כלה מבולגנת… – לא רוצה! אז אפשר להביא אותו כבר? – מתי? – עכשיו, רק לשעתיים-שלוש. – בלי איחורים? – טוב… אני מבטיחה – שלוש שעות בדיוק. – אז תביאי, אבל עוד רבע שעה. דרך אגב, במה הילד מתעניין? – איך מתענין? – מה הוא אוהב? טכנולוגיה, מדע, אומנות? – הוא רק בן חמש… – אז מה, הכי חשוב לדעת עכשיו! – למה? – כי עכשיו מתעצבות כל התשוקות. הבן שלי בגיל חמש כבר ידע לפרק אופניים, ולפעמים גם מנוע של רכב. – בגיל חמש?! – כמובן. אבא שלו היה המכונאי הכי טוב בעיר. והבן השני שלי ניגן בכינור. אמרנו לו שיעבור לגיטרה – אבל הוא התעקש, ועכשיו מרצה באקדמיה למוזיקה. רואים – אם אדם רוצה, הוא משיג הכול. השלישי שלי… – שמעתי שהוא ספורטאי, – קפצה האם. – נכון! בגלל זה עדיין יש לנו קיר טיפוס בבית. אם מתן ירצה – אראה לו תרגילים מדהימים. – את? תראי? – למה לא? יש לי גם פסנתר, כינור, ספרים על מדע, מוסיקה ודייג. תגידי במה מתענין, ואעסיק אותו כך שישכח מהעולם. – הוא לא מתעניין בכלום, – אמרה האם בעצב. – על מה הוא חולם? – אני חושבת, על כלום. – מה? – נדהמה דודה סוניה. – ילד בן חמש אמור לחלום להיות קוסם, לעוף כמו ציפור, לחקור חייזרים, לטפס למכונת כביסה (שתעבוד!), לפרק טלוויזיה, ללטף טיגריס בגן חיות. כלום? – רק דבר אחד – שיהיה לו פלאפון כמו למבוגרים, – אמרה האם במבט מסכן. – הבנתי, – הנהנה דודה סוניה. – תביאי אותו מיד! לא, בעוד רבע שעה. ואקח ממך אלף שקל, כמו לבת. – למה? הוא בן! – אז מה? יש לו, בינתיים, רק איבר ממין זכר, שום דבר מעבר. אני אעשה ממנו גבר אמיתי! – באמת? איך? – אל תדאגי, זה שלי. רק זכרי, בפעם הבאה שהוא ירצה לבוא – ובטוח שירצה – אקח מחיר של בן. מקובל? – אין לי ברירה… – יופי. לכי להביא את הילד. אני הולכת לסדר פנים. למחרת בבוקר, מתן התעורר ושאל: – אמא, היום אני יכול ללכת אל סבתא סוניה? – למה? – שאלה האם בחשש קל. – כל כך כיף אצלה! – קרא הילד בהתרגשות.

רבקה, סליחה על ההפרעה, את יכולה לשמור קצת על הבן שלי?

00

אני בן 67. כל חיי היו מסודרים בשגרה: 42 שנים עבדתי בבנק, אותו שולחן, אותו כיסא. יצאתי לפנסיה. אף פעם לא התחתנתי, אין לי ילדים, גר לבד באותה דירה ששכרתי כשהייתי בן 28. תמיד שאלו אותי: “מתי כבר תתחתן?”, “אתה לא מרגיש בודד?”, “מה תעשה כשיזדקן?” תמיד עניתי: “יום אחד, כשאמצא את האדם המתאים”, “כשיהיה לי יותר זמן”, “כשחסוך עוד קצת”. תמיד “כש…”. אחרי שיצאתי לפנסיה חשבתי שאטייל, אלמד, אחיה. אבל כלום לא השתנה. שלוש חודשים אחורה עברתי חוויה בריאותית מלחיצה. הרופא אמר: “תצא, תזוז, תדאג לעצמך”. אבל לאן? עם מי? שבוע שעבר ראיתי גבר בגילי מצייר בפארק ליד הבית. הוא התחיל לצייר בגיל 68. “איבדתי 68 שנים ב’יום אחד'”, הוא אמר. “את זו שנשארה לא אאבד”. כל השבוע חשבתי על זה. אתמול קניתי גיטרה. תמיד חלמתי לנגן. נרשמתי לקורס איטלקית. קניתי כרטיס טיסה לרומא – לבד, וזה בסדר. תרגלתי גיטרה, הייתי רע – וצחקתי. 67 שנים חיכיתי לרשות להתחיל לחיות, לחכות לרגע הנכון, לפרטנר הנכון. אבל אף אחד לא יבוא לתת את האישור הזה. אולי נשארו לי עוד 10 שנים, אולי 20, אולי פחות – אבל אחיה אותן. אנגן גיטרה גרוע, אדבר איטלקית עילגת, אצייר ציורים מכוערים, ואטייל לבד – וזה יהיה נהדר. בסוף לא ארצה לזכור את כל מה שלא עשיתי בגלל ש”חיכיתי לרגע הנכון”. ארצה לזכור שניסיתי. שחייתי. שהייתי מאושר בדרכי. לא צריך חברה כדי להתחיל לחיות. לא צריך להיות צעיר. לא צריך להיות טוב במשהו כדי ליהנות ממנו. צריך רק להחליט שהיום הוא היום.

אני בן 67. כל חיי התנהלו לפי שגרה קבועה. עבדתי 42 שנה

02

Dos rayas en el test fueron su pasaporte a una vida nueva y el inicio del infierno para su mejor amiga. Celebró su boda entre los aplausos de los traidores, pero el desenlace de esta historia lo escribió aquel a quien todos consideraban una simple pieza tonta del tablero.

Dos líneas en el test fueron su pasaporte hacia una

00

אני בן 67. כל חיי היו שגרה אחת ארוכה: עבדתי 42 שנה בבנק, אותו שולחן, אותו כיסא. יצאתי לפנסיה; אף פעם לא התחתנתי, אין לי ילדים, גר לבד בדירה ששכרתי כשמלאו לי 28. כולם תמיד שאלו – “מתי תתחתן?” “אתה לא מרגיש לבד?” “מה תעשה כשתזדקן?” ותמיד עניתי: “יום אחד, כשאגיע לאדם הנכון”, “כשיהיה לי זמן”, “כשאחסוך מספיק כסף”. תמיד “כש”. כשהגעתי לפנסיה הבטחתי לעצמי שאתחיל לטייל, ללמוד, לחיות – אבל היום נראה אותו דבר: מתעורר, אוכל, עיתון, קניות, טלוויזיה, שינה. לפני שלושה חודשים קיבלתי הפחדה בריאותית — לא רצינית, אבל הרופא אמר: “אתה בן 67, תדאג לעצמך, תצא יותר מהבית.” לאן? עם מי? שבוע שעבר עברתי ליד פארק ליד הבית, שמעתי גבר בגילי מצייר. ניגשתי, הסתכלתי — והוא סיפר: “התחלתי לצייר בגיל 68, תמיד אמרתי ‘ביום מן הימים’, ואז הבנתי – למה לא עכשיו? הפסדתי 68 שנים ב’יום אחד’ ולא אפסיד עוד.” כל השבוע חשבתי על זה. אתמול קמתי, הסתכלתי במראה, בן 67 שמחכה – שיקרה משהו. חיכיתי לחברה, לרגע המושלם. אתמול קניתי גיטרה שתמיד חלמתי לנגן, נרשמתי לקורס איטלקית שתמיד רציתי ללמוד, קניתי כרטיס לרומא בעוד ארבעה חודשים – לבד, וזה בסדר. אחר הצהריים תרגלתי גיטרה, נשמע נורא – אבל צחקתי, ופתאום הבנתי: 67 שנים חיכיתי לאישור, לתנאים הנכונים, והבנתי – אף אחד לא ייתן לי את הרשות הזו. בין אם נשארו לי 10 שנים, 20, או פחות – אצייר ציורים לא יפים, אדבר איטלקית קלוקלת, אנגן גרוע בגיטרה; אטייל לבד ואלך לאיבוד – וזה יהיה נהדר. כי בסוף, לא אזכור מה לא עשיתי כשחיכיתי לרגע הנכון – אזכור שניסיתי, שחייתי, שהייתי מאושר בדרך שלי. לא צריך זוגיות כדי להתחיל לחיות. לא צריך להיות צעיר. לא מוכרחים להיות טובים במשהו כדי ליהנות ממנו. רק צריך להחליט: היום – זה היום להתחיל.

אני בן 67. כל חיי הלכתי לפי שגרה קבועה. עבדתי 42 שנה

08