יוכבד הייתה בת 37 ומעולם לא התחתנה. עבדה כרואת חשבון, אך עדיין לא הצליחה למצוא את משמעות החיים שלה. לא הרגישה שהיא מממשת את ייעודה.
היא הייתה עייפה מאוד. קמה בקושי ודרבנה את עצמה ללכת לעבודה. השוב הגיעה המשמרת שלה. יוכבד עבדה כמלצרית. היה עליה לשרת את האורחים במרפסת הקיץ של בית הקפה, וכאשר הייתה זו משמרתה, התחילה לעבוד כבר בשש בבוקר. הרי כבר משבע אנשים היו יושבים לשתות קפה.
בגלל שגרה בשכונת מגורים מחוץ לתל אביב, הייתה חייבת לצאת מוקדם במיוחד כבר בחמש כדי לא לאחר. התחבורה הציבורית לא ממש אמינה, והיו פעמים שהאוטובוס התעכב או נתקע בפקקים.
עם בוא הבוקר, החלה יוכבד כמנהגה לנגב את השולחנות, שכן כל לילה מצטבר עליהם אבק חדש. רצתה להעניק לאורחים חוויה נעימה של שולחנות וכסאות נקיים. תוך כדי ניגון מנגינה מוכרת תחת נשימתה, שמעה לפתע קול עדין מאחוריה.
“גם אמא שלי שרה יפה,” הופתעה לשמוע קול של ילדה קטנה, שכנראה בסביבות גיל חמש או שש, עומדת מולה לבדה בשעה כזו מוקדמת.
“מה את עושה פה כל כך מוקדם, ילדה? את לבד?” שאלה יוכבד בפליאה.
“יצאתי לטייל וגם להביא אוכל לי ולאח שלי. דודה, יש לך חתיכת לחם?” שאלה הילדה בחשש, וניכר היה עליה שהיא רעבה.
“בטח שיש,” ענתה יוכבד. “שבי כאן. אלך לחפש משהו במטבח. איפה אח שלך?”
“בבית, מעבר לפינה. עם סבתא.”
יוכבד לא שאלה עוד מדוע הילדה לבד, או איפה אמה ואביה. הילדה מיהרה להסביר:
“ההורים שלנו מתו כבר מזמן, והסבתא מאוד זקנה, לפעמים כבר שוכחת הכול אפילו אותנו, הנכדים, לפעמים לא מזהה אותנו.”
הדבר הימם את יוכבד, שהתקשתה למצוא מילים.
“אני לא רוצה להפריע, רק מבקשת קצת לחם. אחר כך אחזור הביתה, לאח שלי ולסבתא. אבל אם אפשר… תבואי איתי?”
יוכבד ביקשה מחברתה להחליף אותה לרגע, לקחה מעט אוכל, יצאה עם הילדה והלכה יחד עמה לדירתם.
לילדה הייתה מפתח. בפנים מצאו את אחיה, בן כשנה וחצי, זוחל על הרצפה ומשחק. כשחייך אליהן, נגלה לעיניהן סבתא, שוכבת במיטה, אדישה לסביבתה קפואה במין נמנומות עמוקה, כמעט חסרת הכרה.
“מה קורה כאן?” נדהמה יוכבד.
הזעיקה מגן דוד אדום. הפראמדיקים שהגיעו לקחו את הסבתא, שברור היה שנותרו לה ימים מועטים. יוכבד אספה את שני הילדים ולקחה אותם לדירתה. שם המתין לה בנה, בן ה-13, שהופתע מאוד, אך כשיוכבד הסבירה לו את שקרה, הבין ותמך בה מייד.
מעולם לא רב עם אמו, תמיד שררה ביניהם הבנה ואמון. לא הייתה ביניהם תרבות של ויכוחים. תמיד עזר לה, היה חכם וצייתן, והסכים לשמור על הילדים בזמן שיוכבד יצאה לעבוד.
כעבור עשרה ימים נפטרה הסבתא. עמד להיות שלח את הילדים לבית ילדים. אך ליבה של יוכבד התכווץ הם היו כה טובים, צייתנים, כבר התרגלו אליהם, ולא יכלה להיפרד מהם. ידעה איך זה להיות עזוב בבית זר, והחליטה לקחת אחריות, לאמץ אותם להיות האפוטרופוסית שלהם.
הייתה חייבת לעזוב את עבודתה כמלצרית, וקיבלה משרת ראיית חשבון אצל חבר שהציע לה מזמן את העבודה. הוא גם עזר לה לסדר את כל המסמכים. וכך, רק אחרי כמה שבועות, הצליחה יוכבד להפוך את שני הילדים למשפחתה הקבועה באופן חוקי.
“אז זו הסיבה שבעצם הפכת למלצרית!” צחקה חברתה. “נכון, היה לי תכנון לעתיד שרק עכשיו נחשף לכולם,” חייכה יוכבד.
מי היה מאמין שחייה יתהפכו כך? שיהיו לה שלושה ילדים ושתצטרך לבחור בין מקצועות. היא לא הייתה רגילה להיות חזקה, אך קיבלה עליה את האתגר ששלחה לה המציאות באותם ימים והצליחה למצוא את ייעודה שכה חיפשה.
