יוֹנָה בת 37 ואף פעם לא הייתה נשואה. עד לא מזמן עבדה כרואת חשבון, אך עדיין לא הצליחה לפענח מה המשמעות של החיים האלה, ולא מצאה את הייעוד שלה.
היא הייתה עייפה נורא. התעוררה, התחנפה לקפה של הבוקר וגררה את עצמה לעבודה. שוב משמרת שלה. מאז שפוטרה, התחילה לעבוד כמלצרית. העבודה עכשיו בטראסה של בית קפה בתל אביב, ואם זו המשמרת שלה – היא הייתה צריכה לקום בחמש בבוקר, כי הישראלים יכולים להגיע כבר בשש וחצי.
מכיוון שהיא גרה בראשון לציון ויודעת שהרכבת לא תמיד דייקנית, היה לה חשוב להגיע אפילו מוקדם יותר. וכמובן, כל פעם מתקעת בתחנה בגלל איזה פיגוע על פסי הרכבת או פקק אבסורדי באיילון.
יוֹנָה, כמו תמיד, התחילה לנקות את השולחנות בטראסה לפני שהאורחים יגיעו, כי גם אם ניקית בלילה, אבק פה נדבק ב-120 קמ״ש. חייבים שירותי ניקיון האורחים רוצים להתיישב יפה ונקי. ומידי פעם שרה בשקט לעצמה איזה שיר מהרדיו בגלגלצ.
ויש מי ששרה אפילו יותר יפה מאמא שלי לפתע שמעה קול של ילדה קטנה מאחור.
יונה הופתעה מי בכלל מסתובב בחמש וחצי בבוקר? מולה עמדה ילדה, אולי בת חמש, אולי שש. לבד, עם קוקיות מצחיקות. גם הילדה הסתכלה סביב, לוודא שהיא לא חולמת.
מה את עושה פה? לבד? כזה מוקדם? יצאתי לטיול. וגם לחפש אוכל בשבילי ובשביל אח שלי. תגידי, יש לך חתיכת לחם? שאלה הילדה בהיסוס, עיניה מתחננות. היה ברור שהיא רעבה. בטח שיש. מתוקה, שבי, אני כבר מוצאת משהו במטבח. איפה אחיך?
הוא בבית, פה מעבר לפינה. עם סבתא.
יונה לא שאלה איפה אבא ואמא של הילדה, למה הילדה ככה לבד בבוקר מוקדם בתל אביב, והילדה הסבירה:
ההורים שלנו הלכו לעולמם מזמן, וסבתא כבר בקושי זוכרת מי היא לפעמים שוכחת אותנו, את הנכדים שלה.
יונה פשוט איבדה את המילים. היה רגע של שקט שהרגיש כמו נצח.
אני לא רוצה להטריד, רק חתיכת לחם, שאוכל לקחת לאחי ולסבתא. אמרה הילדה בשקט. תמתיני. אני באה איתך. חכי לי פה, אל תזוזי השיבה יונה.
יונה ביקשה מהשף שיעשה לה טובה ויכסה עליה לכמה דקות. היא יצאה עם הילדה לכיוון הדירה.
לילדה הייתה מפתח משלה. נכנסו, וראו תינוק, אולי בן שנה וחצי, מזדחל על הרצפה וצוחק כאילו גילה את אמריקה. סבתא שכבה על המיטה בהפתעה מוחלטת ובקושי מצמצה נראית כאילו חצי ישנה חצי בעולם אחר.
מה הולך פה? מלמלה יונה.
היא התקשרה למד״א, שהגיעו ולקחו את הסבתא. היה ברור שזה עניין של ימים עד שתעזוב את העולם הזה. יונה לקחה גם את הילדה וגם את התינוק אליה הביתה. בנה בן ה-13, שהיה רגיל לזה שאצלם הכל אפשרי, רק גיחך אבל השתלב מיד. אחרי שהסבירה לו, הוא חיבק את האחיות הקטנות החדשות שלו ואמר: “אז את עכשיו אחות, מה דעתך?”
אף פעם לא הייתה שום מריבה ביניהם. היה ביניהם אמון מוחלט, דינמיקה ישראלית פשוטה אין אצלם דרמות משפחתיות. הוא תמיד עזר לה ומעולם לא היה ילד בעייתי. הוא הסכים להישאר עם הקטנים כל עוד יונה עובדת.
כעבור עשרה ימים, סבתא הלכה לעולמה. היה ברור שהילדים אמורים להגיע לבית ילדים, אבל הלב של יונה לא יכול היה לעמוד בזה הם כבר נכנסו לה ללב. היא דמיינה אותם לבד בין זרים ולא יכלה לסבול את הרעיון. אז היא החליטה לקחת אחריות, לאמץ אותם ולשמש להם כאפוטרופוסית.
לא היה לה ברירה אלא לוותר על המלצרות ולחזור לעבוד כרואת חשבון אצל חבר מהצבא כזה שהכריח אותה מזמן ללמוד אקסל כמו שצריך והוא אפילו טיפל לה בכל הבירוקרטיה. אחרי שבועות ספורים היא הצליחה לסדר לעצמה אפוטרופסות כחוק, והילדים נשארו איתה.
אה, אז בגלל זה רצית להיות מלצרית? צחקה חברה שלה. נכון, עניתי, זה היה תכנית מגירה שתפסה אותי מופתעת!
מי היה מאמין שככה החיים יתגלגלו? פתאום, שלושה ילדים חדשים, בחירה בין שתי מקצועות ועולם שלם של אפשרויות. יונה אף פעם לא נחשבה לאישה חזקה אבל הנה, קיבלה את האתגר שנשלח אליה מהיקום, ובסוף, מסתבר שבחיים האלה, גם אם אין לך ייעוד ברור הגורל פשוט ימצא אותך בפלייליסט של גלגלצ באחת לפנות בוקר.
