אייל התעורר למשמע פעמון הדלת. בצד השני של המיטה, אשתו רונית התעוררה גם היא. הוא ליטף בעדינות את כתפה ואמר:
רוני, תשארי במיטה, אני אפתח.
הוא הלך לעבר הדלת ולחש בקול שקט:
מי זה, ככה מאוחר בלילה?
כאשר פתח את הדלת, ראה את דודתו שולמית עומדת בפתח, מזוודה כבדה בידה. לצידה עמד בעלה, הדוד גבריאל, משקשק בעצבנות את רגליו.
איילי שלי! קראה הדודה בחום. לא שמח לראות אותי? בוא חיבוק לדודה שלך!
היא משכה אותו בזרועו, כמעט מחבקת אותו עד חנק.
שלום ושלווה שלום ולא להתראות… חשב אייל בנוסטלגיה בעודו גורר את המזוודות לתוך המסדרון.
שאר הלילה עבר בסערה. שולמית סירבה לישון על הספה, כי “ממש לא נוח לה שם”. היא רמזה לאייל שיצטרך לחשוב על פתרון אחר.
רונית, אשתו של אייל, הביטה המומה על הכל. לא עבר אפילו שעה מאז שנכנסה הדודה שלהם, וכבר כל הדירה הייתה הפוכה. לבסוף, כולם הלכו לישון שולמית וגבריאל במיטה הזוגית, אייל ורונית על הספה הסוררת.
בבוקר, בזמן שרונית הכינה לאייל חביתה, היא שאלה בלחש מיואש:
כמה זמן את חושב שהם יישארו כאן?
אני לא יודע, ננסה לברר אחרי העבודה, ענה בחוסר בטחון.
רונית נאנחה בכעס, מקשיבה לנחירות מהחדר הסגור, ואמרה:
אייל… אני מפחדת מהם, תחזור מוקדם היום?
אשתדל, ענה ויצא את הדירה לרחוב השקט של גבעתיים.
כשחזר מהעבודה, חיכתה לו ארוחה ערוכה למהדרין.
יאללה, תיכנס, נחגוג את האיחוד, קראה שולמית מהמטבח, חיוך רחב על פניה.
רונית לחשה לו:
סוף סוף חזרת, התגעגעתי!
הם התיישבו כולם לשולחן.
שולמית, כמה זמן אתן מתכננים להישאר? שאל אותה בזהירות.
מה, כבר רוצה להעיף אותנו? שמעת, גבריאל?התלוננה לשולחן כולו.
מה פתאום, את ובעלי תמיד רצויים פה! אמר מהר, מעט מבולבל.
אז תדע, אייל, אנחנו נשארים, לנצח. מכרנו את הדירה ברמת גן, אין לנו אף אחד חוץ מכם. לא תזרוק את הדודה שלך לרחוב, נכון? כמה שנשאר לנו, תסבול, בסדר? ומשכה בניגוב דמעה מדומה.
אייל פער את עיניו בהפתעה, בזמן שרונית התפרצה בבכי ויצאה מהחדר. דממה כבדה נפלה על הסלון. הדוד המשיך לאכול סלט כאילו כלום.
ולא תאמר כלום? התפרצה שולמית על בעלה. תמיד ככה אני מחליטה, אתה מסכים, איזה מין גבר אתה? פנתה לאייל. אתה מאושר, איילי?
תישארי כמה שתרצי, באמת, גמגם בקושי, בזמן ששמע את בכי אשתו שבקע מהמסדרון.
אייל חבט במזלגו בצלחת בחוסר חשק. הדודים זללו בקצב שכמעט חירש את אוזניו.
כשסיימה שולמית לאכול הכל, נשענה לאחור ואמרה:
שבעתי. אייל, צחקתי עליך קצת. אנחנו כאן סך הכל לבדיקות בבית החולים איכילוב, יומיים-שלושה. אבל ראיתי אתה יודע לדאוג למשפחה. אחרי שאלך, הדירה שלי בשדרות רוטשילד תהיה שלך. אתה הירושה היחידה שלי.
מעולם לא הרגיש כה הקלה, וכמעט חייך:
שתזכי ל-120, שולמית!
אבל בימים האלה, רונית אשתו הלכה ודעכה רק בכתה, לא הצליחה לרצות את הדודה: החמין לא תובל נכון, הקציצות קשות מדי, הכביסה נעשתה לא כמו שצריך, והרצפה לא נקייה בכלל.
כשהדודים התכוננו לעזוב, שולמית רכנה ללחוש באוזן לאייל:
איך התחתנת עם בוכה כזו? אולי היא בהריון? כל הזמן עם דמעות.
ברגע שנסגרה הדלת, רונית התחילה לרקוד בשקט מסביב לשולחן:
אולי באמת הם לא יחזרו, לחשה בתקווה,
אין לי מושג, נראה לי דווקא שהם נהנו כאן…
אני פשוט לא מסוגלת יותר! גנחה.
לפתע צלצל פעמון חזק.
די, שוב פעם? אייל נבהל.
אה, זה רק השעון המעורר… צחק. הרי יום חדש מחכה לו.
