תדבר איתי, סופגניה
אל תפחדי, סופגניה! הכול בסדר! עוד מעט הם יפסיקו לצעוק ויירגעו אולי
אני עוטפת את סופגניה חזק חזק וסוגרת עיניים. אני לא אמורה לפחד. הרי כבר גדולה. ככה סבתא נעמי אומרת. אם כבר חמש, אז כבר גדולה. לכולם פתאום אני גדולה. אפילו לבכות הפסקתי במרפאה כשהאחות דקרה אותי. בושה! רק עם סופגניה הדובי שהביאו לי אמא ואבא כשנולדתי אני עדיין קטנה. הדובי הזה ראה אותי מכל הבחינות. סופגניה קצת עקום, לא הכי יפה, אבל הוא הכי טוב. אפשר לספר לו הכול והוא לא ירוץ לספר למחנכת, כמו רותם מהגן. רק מסתכל בעיניים הגדולות השקטות שלו ומבין. ואם פחדים כמו עכשיו אז בכלל מרגיע וחם איתו. הוא רך, והוא שלי. אבל אמא ואבא שלי גם. רק כשצועקים חזק, הם נהיים קוצים כאלה. כמו בגינה של השכנה שלנו, גלית, שיש שם קקטוסים עם קוצים שאי אפשר להתקרב אליהם. הבית מתמלא בשניות בשיחים עם קוצים חסרי רחמים ואף אחד לא מצליח לדבר. למה הם בכלל מתעצבנים ככה? הם הרי גדולים, לא? לגדולים אסור להעלב, נכון? סבתא נעמי תמיד אומרת שצריך לדבר בשפה משותפת. נדמה לי שהיא אמרה שפה. אבל אולי זה לא העלבות של ילדים, אלא עלבונות ממש, של מבוגרים. הם גדולים וכנראה יש להם עלבונות מפחידים. כי כשהייתי נעלבת מרותם, בכלל לא היה לי חשק לגלידה, רק לבכות. אז, אם העלבון של גדולים הוא בטח נורא הרבה יותר.
אני פותחת עיניים. דממה. זה סימן שאמא עברה לבכות באמבטיה, ואבא התיישב כעוס במטבח ועוד מעט צריך לגשת אליו. נעמדת בשקט מאחורי המיטה שלי, נושמת. איזו חדר יפה יש לי. אמא השקיעה לבחור איתי איזה טפטים לקנות, איזה מיטה להביא. מיטה לבנה עם שמיכת פיקה ורודה, ארון גדול לכל התחפושות והשמלות שלי. מדפים לכל הבובות, אפילו שאני כבר לא זוכרת את כל השמות של הבובות. פשוט טוב פה. שקט יותר מפעם.
סופגניה מסתכל עליי, ואני כמעט בוכה:
אני יודעת. עכשיו. תשב פה, אני הולכת.
מסדרת את הדובי על הכרית. קודם כל לאמא, תמיד יותר קשה. הדלת של האמבטיה סגורה. אני דופקת בעדינות:
אמא?
מה?
אפשר להיכנס אליך?
היא פותחת את הדלת. יושבת על האמבטיה, העיניים אדומות.
את רוצה שירותים?
לא. אלייך באתי. אני נושמת עמוק ונכנסת. לא אוהבת את זה, שצריך עכשיו. אמא בטוח תבכה, תחבק חזק, תגיד שיהיה בסדר. וגם אני אבכה. לא בגלל שממש מרחמת, אלא כי אני כבר יודעת שלא באמת יהיה טוב. כי ככה זה תמיד. “טוב קצת, אחר כך מסתדר” כמו שרותם אומרת. היא תמיד צודקת. טוב הרבה זמן לא מחזיק, שוב חוזר הקוצים בבית.
אני מנגבת עיניים ושואלת:
אמא, למה בעצם?
מה, חמודה?
למה אתם כל הזמן צועקים? אם אתם לא אוהבים, אולי יותר טוב להתרחק אחד מהשני? ככה סבתא נעמי אמרה. כשהיתי ברוגז עם רותם, היא אמרה שככל שבמרחק, פחות רבים.
אמא שלי, לימור, פתאום קפואה. עד היום אף פעם לא דיברתי על זה. היא כנראה חשבה שהריבים שלהם עם אבא דני עוברים לידי. מה כבר ילדה כמוני מבינה
ורד, למה את אומרת ככה? אני אוהבת את אבא.
את לא אומרת אמת, אמא.
ורד!
אם היית אוהבת באמת, לא היית צועקת עליו ככה. גם עליי את אף פעם לא צועקת.
לימור מתבלבלת. איך אפשר להסביר לילדה שיחסים הם כוללים גם מריבות, ולא תמיד זה שנאה
אני מלטפת לה את הפנים ומנגבת דמעות.
אולי תעשי הפסקה ותחשבי קצת, כמו שסבתא נעמי אומרת. אני עשיתי ככה עם רותם ועכשיו פחות רבנו. חוץ מפעם שהיא הלכה לספר לגננת שלומית עליי.
את כל כך גדולה אמא מחבקת אותי.
אני לא, אמא. עדיין קטנה. אם הייתי גדולה, אני לוחשת לא הייתי ככה פוחדת.
ממה? היא שואלת.
שאולי פעם תצעקו ותלכו ממני.
לאן נלך?
למקום שקט. אסור כל הזמן להיות במקום רע, נכון? גם לך רע, אמא?
לא טוב פתאום נעצרת את מפחדת שנעזוב אותך?
כן אני פורצת בבכי ואז אשאר עם סופגניה. ואם שוב אאבד אותו, כמו באוטו?
אני אשאר לבד. שאלתי את סבתא נעמי והיא אמרה שכבר קשה לה להיות אמא בגיל שלה.
ורד! אל תדאגי. לעולם לא אעזוב אותך. את הבת שלי!
ובכל זאת, כשאתם צועקים ככה, אתם שוכחים אותי בכלל.
לימור שותקת. אני רואה שהיא מהרהרת במשהו עמוק, אולי מבינה לראשונה מה אני מרגישה.
היא מנגבת דמעה ועיניה אבודות. ואז היא קמה ומחבקת אותי עוד פעם. אני נשארת. אבל יודעת, צריך עכשיו לגשת לאבא.
אני יוצאת מהמקלחת והולכת למטבח.
דני, אבא שלי, יושב עם הגב לחלון, מביט החוצה.
אבא?
ורד! למה את לא ישנה?
מוקדם. מתיישבת לו על הברכיים רבַתָם.
סליחה.
למה?
מה למה? שרבנו?
כן.
לא יודע. יצא.
גם אתה נעלב על אמא?
אני בוחנת אותו. הייתי צריכה לומר להם מזמן את מה שמציק לי, לא להתחבא עם סופגניה. בגן, כשאני ורותם רבות, הגננת שלומית שואלת למה ולמה ולא משחררת עד שאמרנו הכל. ואז שואלת אם טוב לנו ככה לבד, לא ביחד.
אמא אמרה לך שהיא נעלבה ממך?
לא. אני רואה.
איך?
כי כשאתם אוהבים, אתה מחבק ויש לה חיוך. כשרבים צעקות.
הוא מתבונן בי, מופתע.
גדלת כל-כך
גם אמא אמרה.
ומה עוד?
שהיא אוהבת אותך. וגם אותי.
חיוך קטן עולה אצלו בפנים. אני מחליטה לחזור לדובי שלי.
אני הולכת לסופגניה, טוב? הוא פוחד לבד.
תלכי, מותק.
דני נשאר יושב במטבח, חושב עמוקות. אני שומעת אותו פותח את המקרר. אולי יחפש את השוקולד ההוא שאמא קנתה לי בפורים.
אני שוכבת בחדרי, מחבקת חזק את סופגניה. גם אמא שוכבת לידי, ישנה עייפה מאוד והפנים שלה נפולות מהעייפות. אני מלטפת לה בעדינות את הקמט הזה שיש עכשיו בין הגבות. פעם לא היה.
“טוב, הלוואי שמחר יהיה יום טוב באמת,” אני לוחשת בלב לפני השינה ומאחלת שיהיה ככה.
בבוקר, בגלל שהשעון שלי, בצורת חתול, לא צלצל ואמא ישנה, אנחנו קמות מאוחר. מאחרות לגן וגם לעבודה של אמא. אני שומעת צליל של כפית בכוס במטבח. מוזר. דני עוד בבית. אני נכנסת למטבח בעיניים חצי עצומות והוא עומד ליד הגז עם קפה. על השיש עומד עוגה עגולה עם פרחים משוגעים וחסרי צורה, כנראה הכין בעצמו.
אני מסתכלת עליהם דני מתקרב לאמא, כמעט בוכה.
לימור, תסלחי לי. על הכול. אני אולי לא הבעל הכי טוב. פגעתי, לא הייתי שם. את ההכי טובה שקרה לי. את וגם ורד. וגם אם דברים לא ניתנים לתיקון, אולי תשקלי לתת לי עוד הזדמנות?
אמא מסתכלת עליו בחשש, ואז מחייכת. סוגרת לו את הפה ביד.
גם אתה תסלח לי. וגם אתה צדקת אני חייבת לחשוב טוב, על הרבה.
להרבה זמן?
בערך לשבעה חודשים.
דני בהלם, לא קולט על מה מדברת.
מה, מה?
הבנת נכון היא מחייכת אליו עם מבט קטן.
אני נכנסת, מחזיקה את סופגניה ועיניי עוד חצי ישנות.
אז אתם בשלום? למה יש עוגה? מותר בבוקר עוגה?
היום מותר הכול! דני מחבק את אמא ולוחש לה: אני אוהב אותך. תני לי הזדמנות.
תיתן גם אתה אמא נושקת לו בחיוך.
אבל, לילדות לא רחוצות לא נותנים עוגה.
אני רצה לרחוץ! אני מסדרת את סופגניה ליד השולחן לשנינו, בבקשה.
כמה שנים אחרי, אמא הולכת בשביל ליד גן הסובלנות תינוק בעגלה, והיא בדרך לקחת אותי לבית הספר. וֹעדֵי מתעורר, בוכה לה. אבא עובר, לוקח אותו בידיים, מגניב נשיקה לאמא.
לכי, אני איתו.
מחר חופש, המזוודות כבר מוכנות, בקרוב ובהצלחה עודי יראה ים לראשונה.
כמה דברים עברנו עד כאן; המריבות, ההתרחקות, חודשים אצל סבתא וסבא, פיוס בזכות סבתא נעמי.
הליכתו של אבא דני אחר-כך. עודי, ההריון, הלידה, הצעדים הראשונים והמילים הראשונות שאפילו לא הייתה “אמא” אלא דווקא “אבא”. דני הסתובב גאה וצחקה אמא וקרצה לו.
אני בטקס הראשון שלי בבית הספר, מתוחה ומבוהלת אבל הצלחת להירגע. אמא קולטת אותי, מחבקת.
איך היה?
הכי טוב! המורה רונית אמרה שאני ורותם הכי מסודרות.
כל הכבוד! ואיפה אבא ועודֵי?
הם בפארק, מחכים לנו.
ואיפה סופגניה?
בעגלה, ברור! צוחקת אמא.
הולכת מאחוריהם, דוחפת עגלה, לוחשת לסופגניה:
מה אתה חושב, עכשיו הכל באמת טוב?
סופגניה, בשקט, מביט בי עם עיניו הגדולות. לא אומר כלום. אבל אני יודעת, שאת התשובה קיבלתי בלב.
