היי, קחי רגע, אני חייבת לספר לך מה שעבר עלי לפני כמה שנים, כאילו הוא מדבר אלינו ממש עכשיו. אני, רבקה, בת 72, ואני חיה בתל אביב. לפני כ-15 שנה נפל עלינו מצב שלא יכולנו להתכחש לו. בן זוגי, יעקב, הלך לפני הרבה זמן, ואני נשארת עם הבן דוד, דוד, ובת זוגו, יעל, ובננו נעם.
לא מזמן, אביה של יעל משה, שהיה מורה למתמטיקה במקצועות היהודיים, חלה בחלה קשה. הוא לא היה רק אביה של יעל, הוא היה כמעט זר בשבילי. אבל אחרי שהתגלה המחלה, אנחנו כולם נאלצנו להציל אותו.
השתמשנו בכסף רב כמה אלפי שקלים בטיפולים, והייתי גם בתור תומכת כלכלית, משקיעה כמה חסכונות שהיו לי. אחרי כמה חודשים, משה נאלץ להישאר במיטה, קשור למיטה, וללא מישהו שיתקין לו את האוכל או שיבדוק את מצבו. דוד היה עסוק בעסק, הרבה נסיעות, נעם עדיין בוגר ראשון באוניברסיטה, ויעל הייתה בעבודה במרכז שירות לקוחות, שלא הייתה יכולה לקחת חופשה היא קיבלה אזהרה שמא אם תתפנה היא תפסול אותה.
בסוף, היא בחרה להמשיך לעבוד, והקפיצה את המטלה אליי. בתחילה ביקשה ממני להגיע לפחות פעמיים ביום, להכין לו אוכל ולוודא שהוא אוכל. קיבלתי, כי חשבתי שזה יהיה רק כמה שעות. אבל עם הזמן, היא העבירה לי עוד ועוד משימות הייתי שם כל היום, רק משאירה משמרת בערב, והייתי הולכת ברגל חזרה הבוקר.
דוד, הבן שלי, ראה כמה אני מתמודדת והיה מרגיש חסר אונים. הוא אמר לי לשקול להפסיק, אבל הוא לא רצה להפריע ליעל, כי הוא גר איתה בדירה.
לאורך הדרך, האחות הבכורה של יעל תמר הייתה מתקשרת לי בלי הפסקה, נותנת לי הוראות בדיוק איך ללבוש, מתי לשנות עיסוי, איך להרים אותו. זה הפך לי למלחמה יומיומית, והייתי מרגישה שהיא אף פעם לא מרוצה. באחת הפעמים היא אפילו קראה: “אם זה לא נוח לך, קח איתך את דוד ואל תלכי! אני אסדר משרת טיפול”.
כל זה נמשך שמונה שנים של ממש. ובסוף, משה הלך לעולמו. אף אחת מהבנות יעל, תמר ולאחרים לא אמרו לי תודה. תמר אפילו טענה שהפעמים שאני טיפלתי בו היו מבחירה שלי ולא כי הוא נאלץ עלי.
זה מצחיק איך אנשים יכולים להיות קרים כל כך, כשאתה עושה מה שבאמת טוב בשביל אחרים ולא מקבל אפילו מילה של תודה. מצד אחד, אני מרגישה שהשקפתי על החיים, והצד השני זה באמת מכה. תודה שהקשבת, נמאס לי לשתף, ותזכירי לי לשתף עוד אם תרצי.
