דֵזַ’ווּ היא תמיד חיכתה למכתבים. מאז ילדותה, כל חייה. הכתובות השתנו. העצים בחצר נהיו נמוכים יותר, האנשים רחוקים יותר, הציפייה שקטה יותר. הוא לא האמין באף אחד ולא חיכה לדבר. גבר ישראלי רגיל – חזק, שקוע בעבודה. בבית חיכה כלב. נסיעות סולו או עם הידיד על ארבע. היא – בחורה מקסימה עם עיניים גדולות ועצובות. פעם שאלו אותה: – בלי מה את לא יוצאת מהבית? – בלי חיוך! – ענתה, עם שני גומות חן משובבות בלחיים. מאז שהתזכרה את עצמה, היה לה קל יותר עם בנים מאשר עם בנות. בחצר קראו לה “שודדת ים עם חצאית”. אבל היה לה משחק אחד שתמיד שמרה לעצמה: אמא עם הרבה ילדים, בעל חם, בית גדול מוקף גן פורח. הוא לא דמיין את חייו ללא ספורט. גביעיו, מדליות ותעודות שמרו בארגז במקלט. לא הבין למה שומר. לכבוד ההורים, שכה גאווה בהם!… תמיד אמר שייקח להם הכל. לא התחרה בשביל מקום ראשון – אהב את הדרך, את המאמץ: עד כל טיפה אחרונה של זיעה, עד שחולשה מתחלפת בגל כוח חדש. הוריה של ילדותה נהרגו בתאונה. היא הייתה בת שבע. שלחו אותה ואת אחיה למשפחות אומנה נפרדות. כך גדלו – עם הקרבות, העצב והשמחה שלהם. הימים בבית – מאחוריהם. עכשיו גרים אחד מול השנייה, בין בניינים נמוכים, רחובות חמימים, חצרות פורחות, שוקי איכרים. החברים הכי טובים – המשפחה של אחיה. יום מתוח אחד… סיימה משמרת, חצתה את החניון. וסילי’ץ, כמו אבא, חיבק אותה והודה על הסמבוסק. – לכי לישון בבית הלילה, שמעת? – אספיק. – היא חייכה, נישקה אותו ולמכונית מיהרה. – אוי… – נהג האמבולנס נאנח אחריה. בחגים שוב פעם שובצו יחד – לא הרבה רצו לעבוד בחגים, אפילו לא רופאים. שני גברים נוספים בצוות. שאר הרופאים לא אהבו אותה. היא הקפידה להיראות מטופחת ומושכת – ידעה שכשדוקטור נראה טוב, גם למטופלים יש יותר כוח. הוא דהר במכוניתו. גביעים קפצו בארגז מאחור, כלבו הסתכל עליו מודאג. אביו הציע השנה לחגוג יחד את הסילבסטר. ישר באותו יום ארז לאוטו את הארגז. התרגש מהאפשרות שלא יעבוד בחג – למרות שהוא מתגעגע למתאמנים שלו, ואוהב את האימון וההדרכה. אבל הפגישות עם ההורים, שכבר מזמן התמעטו, תמיד צרבו לו בלב… כמה ימים לפני החג העיר אותו צלצול טלפון לפנות בוקר. – אמא לא מרגישה טוב. – קולו של האב רעד. קצין במיל’ שלא רגיל להתרגש. הוריו יחד מגיל תיכון. גם כעת, לבשו עיניים בורקות אחד לשנייה. כאילו שותפים לסוד. היא חייכה בעייפות. כל שנה בחג אפתה עשרות עוגות אישיות, חילקה בסיום משמרתה ברחבי העיר. היום אפילו הצליחה לישון קצת במנוחה, אחרת וסיליץ’ לא היה נותן לה לנהוג בעצמה. עשרה ק”מ עד בית ההורים. פתאום התחילה סופה. נזכרה בכמה שעות לפני-כן, הכלב סירב להיכנס למכונית, רעש מהארגז, משימות אין-סופיות, דרכים, דרכים… – אמא, אבא, תחזיקו מעמד… אתם העולם שלי… הכלב ליקק לה את העורף, כאילו קרה מחשבות. – סליחה, חבר, וגם לך!… היא שתקה. הסופה פשוט לא הפסיקה. נשארה לה עוד עוגה למסור. שניים-שלושה ק”מ לכביש, אחרי הסיבוב – שכונת וילות קטנה בה חיה מטופלת אהובה, סבתא עליזה אמיצה – לא נעים לקרוא לה ‘סבתא’, בעצם, אפילו עם השיבה בעיניים יש לה ניצוץ של ילדה. גם לבעלה. זוג הרפתקנים שלא מתלוננים. כאלה היו ההורים שלה, אולי… כתם שחור. פתאום, לפני הגלגלים. בתוך סופת השלג. – מאיפה באת, כלבה, מהיער? כל כך יפות לך העיניים!… למה הצוואר שלך דביק!? מזוית הסוודר הרטוב… כמה עייפה אני… ג’ק, דינה, חברים… למה כואב לי?!… ואז – חושך, אמא, אבא – אני באה… וסיליץ’ לא מצליח להשיג אותה. לקח את הנכדים. לא, אמבולנס לא יוכל להיכנס פה. פשוט חסום מדי. – חכה, גבר…, אני כבר מוציא אותך. אלוהים!… גם כלב שם… היא כבר הניעה – כשראתה רכב כסוף טס לידה. – מישהו ממהר הביתה, חשבה. כמה דקות אחר-כך המכונית הכסופה התהפכה והמהרה ירדה לתעלה. ליד – כלבה שחורה. נראית חיה. – מה השעה בכלל? – היא אף פעם לא אהבה מים רותחים, אבל דווקא המקלחת הצילה אותה. רעד עבר בגופה. התיישבה על הרצפה, עצממה עיניים, נשפה עמוק. אולי עוד רגע לישון… – איך הצלחת להוציא אותו, בחור כזה חזק?! – בראש שמעה את אחיה. והכאב התמלא בכל הגוף. היא הסיעה לבית החולים את הגבר ושני כלבים. באמצע הדרך אחיה פגש אותם ועזר. באותו יום חזרה אל שכונת הווילות – העוגה עדיין בידה. ברגע האחרון – הרימה את הארגז שנפל מהמכונית הכסופה. – אולי האוצר של ההוא. העיקר שכולם ניצלו. יתעשת – אחזיר. בעלה של האישה הזקנה פתח בדאגה את הדלת. – קרה משהו? – שאלה. – אשתי בבית חולים. אני בדרך אליה. לא מצליח להשיג את הבן… היא לא ענתה. הרכינה מבטה. – הכל טוב אצלך? – הוא אחז בידה. – אפשר להסיע אותך? – הציעה. נסעו בדממה. הסופה פסקה. – הארגז… שמתי לב, מהיכן הוא? – לא התאפק הקצין. – הייתה תאונה. הבחור ניסה לחמוק מכלבה שזינקה מהיער, הרכב התהפך, הארגז נפל… – מכונית כסופה, בפנים היה כלב לבן, הכלבה השחורה ברחה מהיער? – שאל כמעט בלחש. היא עצרה בצד, פנתה אליו. הקצין הידק אגרופיו, הביט בדרך. – הוא בחיים! ואשתך תבריא! – חיבקה אותו. – את יודעת, ביתי… מותר לי לקרוא לך ככה? – ברור! – דמעות נקוו בעיניה. – כבר כמה לילות אשתי חלמה על כלבה שחורה… לבן שלנו יש כלב לבן. מאיפה הופיעה השחורה!?… – עיניים יפות. לא מהעולם הזה. עצובות… – זה היה המחשבה הראשונה, כשפקח עיניו. אבא נמנם על כיסא ליד מיטה בבית החולים. – אמא. תאונה. – הזיכרון חזר. ועיניה של הבחורה… את הסילבסטר חגגו בסוף ינואר. האם התאוששה. האב היה מאושר. ג’ק רק מעט צולע, עוד מעט יעבור. עבודה חיכתה. צריך להחזיר את החבר’ה לכושר לקראת תחרויות. נשאר שוב בבית ההורים – אבל המחשבות על הבחורה לא נשכחו… כבר היה בשער, כשקרא אביו מחלון הגג. – אבא, במה לעזור? האב חייך. הוא סקר את עליית הגג, וראה על המדפים את כל הגביעים והמדליות שלו. – תגיד… מאיפה, אדון קצין?! – חייך הבן. – תנחש!… אלך להוציא את ג’ק לטיול לפני שתיסע. היא מיהרה הביתה מוקדם מהרגיל. דינה חיכתה לה. לא יכלה להשאיר אותה אצל הווטרינר המוכר, כשהתעוררה. אחרת – תגיע לכלביה. דינה לא הייתה לגמרי שחורה – על החזה כתם לבן בצורת לב. בכניסה, כמעט מבלי לחשוב, פתחה את תיבת הדואר. כבר עמדה לסגור, כשראתה מעטפה לבנה בזווית העין. בתוך המכתב היה כתוב: אני אגיע הערב. תודה לך, אהובה! אהבה, כמו מצפן, עוזרת למצוא את הדרך

Life Lessons

דֶּזָ׳ה ווּ

היא חיכתה למכתבים. תמיד. מאז ומתמיד, מאז הייתה ילדה קטנה. כל חייה.
הכתובות השתנו. העצים התכווצו, האנשים התרחקו, הציפיות הפכו שקטות.
הוא לא האמין לאיש, לא חיכה לכלום. הוא היה גבר רגיל מבחוץ איתן וחזק. עבודה. ובבית כלב. נסיעות לבד או עם החבר בעל ארבע הרגליים.
היא בחורה כובשת עם עיניים גדולות ועצובות. יום אחד שאל אותה מישהו:
בלעדי מה את לא יוצאת מהבית?
בלעדי חיוך! ענתה, וגומות חן חמודות האירו את לחייה, מאשרות את דבריה.
מאז ומתמיד, חברותה העיקרית הייתה עם בנים. בחצר קראו לה שודדת ים בחצאית. אך הייתה לה גם משחק אחר, כשנשארה לבד: היא שיחקה באמא, שיש לה הרבה ילדים, בעל טוב, חיים בבית גדול ונעים, ובחצר גן מלבלב מלא פרחים.
הוא לא דמיין את חייו ללא ספורט. בקופסה במחסן נמו בשקט גביעים, מדליות ותעודות. הוא לא ידע למה הוא שומר אולי מהערכה להוריו, כל כך התגאו… תמיד זמם להביא להם אותם. המקומות הראשונים לא היו המטרה, הוא אהב את הדרך. עד לקצה, עד טיפת הזיעה האחרונה, ואחר-כך, אחרי עייפות, מגיעה פריצה, גל חדש של כוחות. נשימה חדשה.
הוריה של עדי נספו. היא הייתה בת שבע. ואחיה הקטן מיכאל נשלח לבית-ילדים אחר. כך גדלו. עם הקרבות, העצב והשמחות שלהם. החיים במוסד נותרו מאחור. עכשיו היא ואחיה גרו מול זה, בשכונת דירות נמוכות, סמטאות חמות וחצרות צבעוניות, שוק איכרים קרוב. החברים הכי טובים שלה משפחת אחיה.
היה יום מתוח… המשמרת שלה הסתיימה. היא חצתה את חצר מגרש הרכבים. פגש אותה וסילי כמו אבא, חיבק אותה ואמר תודה על הבורקסים.
לכי לישון בבית, שמעת?
אספיק, נופפה לו, נשקה על לחיו ומיהרה לרכבה.
אוי… נאנח אחריה נהג האמבולנס.
בחגים הרבה העדיפו לא לעבוד, ולא רק רופאים. לכן הם שוב שובצו יחד.
בחוליית האמבולנס עוד שני גברים. רובם לא חיבבו את עדי. היא אהבה להיראות מטופחת ונאה כשדוקטור במצב רוח טוב ומסודר, זה משנה את הסביבה.
הוא נסע מהר ככל שיכול היה. גביעי הספורט קפצו בקופסה בתא המטען, הכלב מאחור ייבב באי-שקט. אביו הציע לחגוג את ראש השנה יחד. כבר באותו יום העביר את הקופסה לאוטו. התרגש שאינו בתורנות החג, למרות שתמיד געגוע לילדים בקבוצת הספורט שלו, אהב לעבוד כמאמן. אך המפגשים הנדירים עם ההורים תמיד הכאיבו לו. כמה ימים לפני החג העיר אותו טלפון מוקדם בבוקר.
לאמא קשה, קול האב רעד. אדם תקיף, אלוף משנה במילואים, התקשה להסתיר התרגשותו. הוריו היו יחד מאז התיכון. גם בגיל מבוגר החזיקו זה בזרועות זו, מלאים אהבה. הניצוץ בעיניהם ריגש אותו תמיד, כמו אם שמרו סוד.
עדי חייכה בעייפות. תמיד בערב ראש השנה אפתה מאפים שונים, לאחר המשמרת חילקה אותם ברחבי העיר. הערב אפילו הצליחה לישון קצת במשמרת. אחרת וסילי לא היה נותן לה לנהוג.
עוד עשרה קילומטר עד בית הוריו. פתאום פרצה סופת גשם. הוא נזכר איך הכלב התנגד להיכנס לאוטו, הרעש מהקופסה, הנסיעות האינסופיות…
אמא, אבא, תחזיקו מעמד… אין לי אף אחד חוץ מכם…
הכלב מיד ליקק את עורפו. כאילו קרא את מחשבותיו.
סליחה, ידידי, וגם לך כמובן!…
היא כיבתה את המנוע. הסופה בזמן לא מתאים. נשאר עוד פאי אחד לחלק. שניים, שלושה קילומטרים, ודרך הכפר שם, מאחורי הסיבוב, המושב בו גרה פציינטית אהובה עליזה, אישה זקופה ושובבה לא היה נעים לקרוא לה “סבתא”, גם כאישה מבוגרת נשארה לה אש בעיניים. גם בעלה משדר אותן ניצוצות. זוג מקסים. אוהבים לטייל, לא מתלוננים. אולי כך היו הוריה…
הבזק כהה ופתאומי. בדיוק לגלגלים. על רקע שלג אינסופי מהשמיים.
מאיפה באת, כלבה? פרצת מהיער או ברחת ממשהו?… עיניים יפות!… מדוע הצוואר דביק?… סוודר רטוב לישון, רק לישון דינה, דינה, יקירה… למה כל כך כואב?… אמא, אני באה, אבא, כבר קרוב… חושך
אל וסילי אי אפשר להגיע, הלך להביא את הנכדים. לא, האמבולנס לא יוכל לעבור. הכול מכוסה שלג.
רגע, בחור תחזיק, אני עוזר. אלוהים יש פה גם כלבה
היא כבר החלה לנסוע כשראתה רכב אפור דוהר על הכביש הסמוך.
מישהו ממהר הביתה, חשבה. כעבור דקות מצאה אותו הפוך, מחליק לשול. הכלבה השחורה במרחק מה, נראית חיה.
מה השעה בכלל? מים חמים היא לא אהבה, אך רק מקלחת חמה חיממה אותה. רעדה פחתה. התיישבה על רצפת האמבטיה. עיניים עצומות. שאפה. רק לישון רגע
איך הצלחת לחלץ אותו בכלל? גבר כזה חזק?! קול אחיה הדהד בראשה. גופה כולו כאב, כאילו זכר הכול.
את האיש ושני הכלבים הסיעה לבית החולים ברכבה. בדרך פגשה את אחיה הוא עזר. באותו יום חזרה למושב, להביא את הפאי. הכניסה גם את הקופסה שנפלה מרכבו של ההוא.
אולי זה יקר לאיש, העיקר שכולם חיים. יתאושש אחזיר לו.
בעלה של עליזה פתח את הדלת במבוכה.
קרה משהו? שאלה.
עליזה בבית החולים. אני בדרך אליה. הבן לא עונה. לא מצליח להשיג
היא שתקה, הורידה מבט.
והכול אצלך בסדר? שאל, לקח את ידה.
אולי אסיע אותך? הציעה.
נסעו בשקט. הסערה שככה.
שמתי לב, יש לך קופסה מאחור, מאיפה זו? לבסוף שאל ברוך.
הייתה תאונה. גבר ניסה להתחמק מכלבה שחורה, איבד שליטה, הרכב התהפך, מהתא המטען נפלה
רכב אפור, כלב לבן בפנים, וכלבה שחורה מהיער? שאל בלחש.
עצרה, הביטה בו. קפץ אגרופיו, הביט בכביש.
הוא חי! וגם אשתך תבריא, חיבקה אותו.
ילדה… אפשר לקרוא לך ככה?
בטח! דמעות נצצו בעיניה.
כבר כמה לילות לאשתי אותו חלום כלבה שחורה. לבן שלנו כלב לבן. איך הופיעה הכלבה הזו…
עיניים יפות. לא רגילות. עצובות… זו המחשבה הראשונה שעלתה כשפקח עיניים. ליד המיטה אביו נשען על הכיסא.
אמא. תאונה. הכול חזר, וגם העיניים של הנערה…
את ראש השנה חגגו בסוף ינואר. אמא החלימה. אבא היה מאושר. דינה צלעה מעט, אבל גם זה יעבור. והוא, העבודה חיכתה. הילדים בקבוצת הכדורגל שלו חיכו שיחזור, התחרות קרובה. נשאר יותר מדי אצל ההורים זמן לשוב לעיר. אבל המשיך לחשוב על הבחורה…
כבר היה ליד השער כשתקרא אליו אביו מהחלון בעליית הגג.
אבא, צריך עזרה?
אביו חייך בחיוך ערמומי. הוא הביט לבוידעם וראה על המדף את כל הגביעים והתעודות.
מאיפה הם, אדון אלוף משנה?! צחק.
תנחש!… אני יוצא לסיבוב עם דינה לפני שתיסע.
היא חזרה לביתה מוקדם מהרגיל. דינה חיכתה לה. לא יכלה שלא לאסוף אותה מהווטרינר המוכר, ברגע שהתאוששה. אחרת הייתה מסיימת בכלבייה. דינה איננה כלבה שחורה באמת בחזה כתם לבן בצורת לב.
עדי נכנסה לבניין, פותחת מכתבייה כמעט באוטומט. רצתה לסגור, אך קלטה בעין מעטפה לבנה.
במכתב היה כתוב:
הערב אגיע. תודה לך, אהובה.
אהבה היא מצפן גם בסופה היא מראה את הדרך.

לעולם אל תפספסי את הרגע להאיר את הדרך למישהו אחר לפעמים זה משנה גם את גורלך.

Rate article
Add a comment

fifteen − two =