גרושתי… זה קרה לפני שנתיים. תקופת השליחות שלי התקרבה לסיום, ועמדתי לשוב הביתה, לאלעד. רכשתי כרטיס, והחלטתי לשוטט קצת ברחובות תל אביב, כי היו לי עוד שלוש שעות פנויות. ברחוב פנתה אליי אישה שמייד זיהיתי — זו הייתה אשתי הראשונה, ממנה התגרשתי לפני 12 שנה. זינה (שם בדוי) כמעט לא השתנתה, רק פניה נראו חיוורות מהרגיל. כנראה המפגש ריגש אותה לא פחות ממני. אהבתי אותה עד כאב, ולכן נפרדנו. קנאה כירסמה בליבי לכל גבר, אפילו לאמה. כל איחור קטן שלה שהה ליבי בחזה וחשבתי שאני עומד למות. בסוף, זינה עזבה. לא יכלה לעמוד יותר בחקירות היומיומיות: איפה היית, עם מי, ולמה. יום אחד חזרתי מהעבודה עם גור כלבים קטן בכיס, כדי לשמח אותה, ומצאתי את הדירה ריקה ועל שולחן פתק. בפתק כתבה שהיא הולכת למרות שאוהבת אותי מאוד. הקנאה שלי שברה אותה, והיא החליטה לעזוב. היא ביקשה סליחה והתחננה שלא אחפש אחריה… ועכשיו, אחרי 12 שנות נתק, פגשתי אותה במקרה בעיר בה הייתי בשליחות. שוחחנו זמן רב, ולפתע נזכרתי שאסור לי לאחר לאוטובוס הבינעירוני שלי. סוף סוף אמרתי: – סליחה, אני חייב לרוץ, אני כבר מאחר לאוטובוס. ואז זינה ביקשה: – סשה, תעשה לי טובה, אני יודעת שאתה ממהר, אבל למען כל מה שהיה בינינו, אל תסרב לי. תלווה אותי רגע לאיזו לשכה, זה מאוד חשוב לי, אני לא מסוגלת להיכנס לבד. ברור שהסכמתי, אבל אמרתי: “רק מהר!” נכנסנו לבניין גדול, עברנו מקומה לקומה, עלינו וירדנו מדרגות, לי זה הרגיש כמו רבע שעה. עברו על פנינו אנשים — ילדים ועד קשישים — ולא חשבתי מה עושים כאן כל הגילאים. כל כולי הייתי עם זינה. פתאום נכנסה לחדר וסגרה אחריה את הדלת. רגע לפני שסגרה הסתכלה עליי במבט פרידה, ואמרה: – זה מוזר, לא יכולתי להיות איתך, אבל גם לא בלעדיך. עמדתי בדלת, מחכה שתצא. רציתי לשאול למה התכוונה, אבל היא לא חזרה. פתאום כאילו התעוררתי; אני מאחר וכרטיסי ביד! הסתכלתי סביבי בבהלה: הבניין היה נטוש, במקום חלונות היו רק חורים, לא היו מדרגות, רק קורות שהצלחתי בקושי רב לרדת בהן. לאוטובוס איחרתי בשעה שלמה, נאלצתי לקנות כרטיס חדש. כשקניתי את הכרטיס שמעת שהאוטובוס שאיחרתי אליו התהפך ונפל לנחל — לא נותרו ניצולים. שבועיים אחר כך עמדתי בפתח הדלת של גרושתי לשעבר, שמצאתי בעזרת מאגר מידע. אם זינה מתה שנה אחרי הגירושים, כך סיפרה לי, לא האמנתי. ביקשתי לראות את הקבר, ולהפתעתי הסכימה. שעתיים אחר כך עמדתי ליד מצבה, שעליה חייכה אליי האישה שאהבתי כל חיי

איך נפרדנו – או למה הפסקות קצרות בזוגיות עושות טוב: אשתי נסעה לשלושה ימים לאחותה, לקחה גם את הכלבה, ואני נשארתי בבית, ניקיתי את המקרר והאזנתי למוזיקה בקולי קולות, בלי השתוללויות מיותרות. כשהיא חזרה בערב, התחבקנו, טיילנו עם הכלבה (שאפילו איבדה מגף ולא שמנו לב), ודיברנו בלי סוף. לא צפינו בסרט ולא קראנו – פשוט הלכנו לישון מוקדם, והבנתי שוב עד כמה הפסקות קטנות עושות טוב לזוגיות, בלי דרמות מיותרות. לפעמים צריך חופשה קצרה אחד מהשני, פשוט בשביל להחמיץ ולהעריך. ואם לא בשביל האקשן, אז בשביל הרענון והמפגש המחודש – כי בסוף, אין כמו לשוב מוקדם למיטה, יחד.

איך נפרדנו, אשתי ואני טוב, החלטנו שזה הכי טוב.

00

אני מזהירה בפעם האחרונה: אם לא תחליף את אולם האירועים – אני מבטלת את החתונה! נשארו שבועיים בלבד, ההזמנות בידיי ואני לא מצליחה לחתום עליהן…🤨 – מה שוב קרה לך, ליה? – שאל החתן בדאגה. – יש לי הרגשה רעה! – זה טבעי, – הוא חייך, – לא כל יום מתחתנים. אבל ההתרגשות תעבור, אני מבטיח שהכול יהיה טוב! – איך אתה יכול להבטיח משהו שאתה בעצמך לא בטוח בו? למה כל כך קשה להסכים איתי? איך נצליח להסתדר אם כבר עכשיו אתה לא מתחשב במה שחשוב לי?! – אנחנו לא כל כך עשירים, לילה. כבר שילמתי מקדמה על האולם והקייטרינג, ואם נבטל – הכסף הלך. – זה לא הכי גרוע, אהובי, רק תאמין לי. – אני לא מאמין בשטויות כאלו. זה לא הגיוני. במקרה הטוב נישאר בלי ירח דבש. תסבירי לי כבר מה הסיפור? – טוב, תקשיב. ואל תגיד לי שזה לא קורה. אם אתה לא מאמין בזה – זה לא אומר שזה לא קיים. – מבטיח, – ענה לה בחיוך. – אצלנו בעבודה הגיעה מישהי חדשה, אלה, קצת מסתורית, לבושה תמיד כהה, לא מדברת עם אף אחד. היא פנתה אליי ואמרה: “סבתא שלך, תניצ’ה, שלחה לך ברכה.” – מה? , – הופתעתי, הרי תניצ’ה כבר שלוש שנים לא בינינו. – את רוצה לדעת על מה היא רוצה להזהיר אותך? – שאלה, – אבל רק אחרי העבודה. הסכמתי. וזה מה שסיפרה לי: פעם, בעיר שלנו, פתחו מסעדה חדשה עם אולם אירועים נוצץ. סרגיי עבד שם כנהג, והציע לכלתו, נטלי, לחגוג שם את החתונה. היא שמחה מאוד – היא הייתה ממשפחה פשוטה שמעולם לא ביקרה באולם אירועים כזה. בערב החתונה, נטלי נראתה מהממת בשמלת כלה לבנה. סרגיי היה חתן לתפארת. אחרי החופה, כולם נסעו לאולם. הקהל התפעל מהיופי – ורק אישה זקנה אחת נאנחה: – למה חתונה בלי פרחים אמיתיים? לא הרגשה טובה… אבל אף אחד לא שם לב – באותן שנים הכול היה סינתטי. המשפחה, לעומת זאת, הגיעה עם פרחים חיים והניחה אותם על השולחן של החתן והכלה. בשיא הערב, כשנטלי חזרה מהרחבה – כל זר הוורדים הלבן שעמד ממש מולה – נבל. המלצרים הוציאו אותו, והחגיגה נמשכה. אבל נטלי הרגישה רע, התעלפה, ואז החדר אוורר. ”אולי היא בהיריון?” לחשו האורחים. “ראיתי כתם דם על שמלת הכלה,” לחש אחד הקרובים. אך כשהבדקו – לא היה כלום. אז שמועות עברו באולם – שמישהו ראה אישה בלבוש שחור נכנסת. חיפשו אותה – לא מצאו. גם כל הלילה הראשון של הזוג עברה באימה – נדמה היה שיש מישהו נוסף בחדר, שמקשיב, מתבונן… בבוקר – פאניקה. לא היה ירח דבש; מיד חזרו לעבודה. עד סופ”ש סרגיי לא שרד – הוא נהרג בתאונת דרכים. אף אחד לא הבין איך. נטלי שקעה בעצבות, ונעלמה מהבית אחרי שנה בדיוק – לא נראתה שוב מעולם. – אחלה סיפור אימה, – אמר אלכס, – אבל זה מה קשור אלינו? – בטח קשור! – דמעות חנקו אותי – כי זה היה בדיוק אותו אולם, ובדיוק אותו חלל שאתה הזמנת! – את מגזימה! אנשים עוברים כל מיני דברים, זה לא קשור אלינו… – מספרים שבנו את האולם על בית קברות ישן, ובדיוק במקום של הקבר של כלה שהתאבדה שבוע אחרי החתונה, אחרי שמצאה את בעלה בוגד בה. עכשיו הנשמה שלה רודפת את מי שמתחתן שם: את החתן לוקחת אחרי החתונה, ואת הכלה אחרי שנה. ולי יש תחושה, שזה הזמן שלנו. מה אם החתונה שלנו תהיה המקוללת הבאה? סבתא לא סתם הזהירה אותי! – אני לא מאמין בשום קללה! – אלכס נאנח – אם לא מתחשק לך, אתחתן עם ליאל! (חברתי הטובה). תחתמי כבר על ההזמנות, או ש… אעמוד במילה שלי. עוד היססתי – ואז ביטלתי את החתונה. ולא עבר שבוע – ואלכס נהרג בתאונת אופנוע כשבלם נשבר. פחדתי שליאל בבעיה, אבל אלה מהעבודה כבר לא עבדה איתי – וגם לכתובת שרשמה היא לא באמת גרה. ועל החתונה ההיא, ההכי מצמררת בפתח תקווה של שנות השבעים, עוד מדברים המקומיים…😏🌿🥀✨✨

В последний раз предупреждаю, если ты не поменяешь

01

אנה פטרובנה ישבה בפארק של בית החולים על ספסל ודמעה, ביום הולדתה ה-70 – לא הבן ולא הבת באו לברך אותה. רק שכנתה לחדר, יבגניה סרגייבנה, איחלה לה מזל טוב ונתנה מתנה קטנה, והסניטרית מאשה כיבדה אותה בתפוח. הפנסיון היה בסדר, אך הצוות לרוב אדיש. היה זה ידוע – לכאן מביאים את הזקנים לסיים את חייהם, כשהילדים שלהם כבר רואים בהם עול. גם את אנה פטרובנה הביא לכאן בנה, לכאורה לנוח ולקבל טיפול, אך בעצם הלכה ונהייתה מיותרת אצל כלתה. הדירה הייתה שלה, ורק אחר כך הוא שכנע אותה להעביר אותה על שמו. כשהחתימה – הבטיח לה שתישאר לגור בביתה. בפועל, המשפחה עברה אליה ופרץ ריב מתמשך עם הכלה. הכלה לא מרוצה מכלום, הבן בהתחלה עוד התערב לטובתה, ואחר כך הפסיק. לבסוף החלו להתלחש, וכשנכנסה לחדר – שתקו. עד שבוקר אחד אמר לה הבן שצריכה לנוח, להתאשפז. בלב כבד שאלה: “אתה שולח אותי לבית אבות, בני?” – והוא מיהר להרגיע שלא, שזה רק לסניטריום לחודש. הסיע אותה, חתם על מסמכים, ונסע. מאז בא רק פעם אחת להביא שני תפוחים ושני תפוזים. כבר שנתיים היא שם. ניסתה להתקשר – ענו אנשים זרים, הדירה כבר נמכרה, הבן נעלם. אנה בכתה כמה לילות, וידעה – לא תחזור עוד הביתה. העצוב מכל היה שפעם פגעה בבתה למען בנה. אנה נולדה בכפר, התחתנה עם פטר, באו לעיר והתחילו מחדש, ושם איבדה את בעלה בתאונה. נשארה לבד עם שני ילדים, ניקתה מדרגות כדי להאכילם. הבן הסתבך, היה צריך לשלם חובותיו. הבת, דאשה, נישאה, נולד בן וחלה. ננטשה, הכירה אלמן, התחילו חיים חדשים. אחרי זמן חלה חברו ונתקלה בצורך בכסף לניתוח. לאנה היו חסכונות – שקלה לעזור לבת, אך בחרה בבן. דאשה נעלבה, ניתקה קשר. עשרים שנה לא דיברו. דאשה הבריאה את הבעל ונסעו רחוק. אנה ידעה – לו הייתה יכולה, הייתה משנה הכול. אבל אין דרך חזרה. אנה קמה לאטה מהספסל, חוזרת לפנסיון – אך פתאום שמעה: “אמא!” הסתובבה וראתה – דאשה! נכנסה ידה של בתה מתחתיה, חיבקה. “סוף סוף מצאתי אותך… אחי לא רצה לתת כתובת, רק כשאיימתי עליו בבית משפט על הדירה פתאום נרגע… תסלחי לי, אמא, שהתעכבתי, התביישתי. אבל בשבוע שעבר חלמתי עלייך, הולכת ביער ובוכה. סיפרתי לבעלי – אמר, סע ותפייסי. חיפשתי את הכתובת – והצלחתי. עכשיו תבואי איתי. יש לנו בית גדול ליד הים. בעלי ציווה – אם לאמא רע, מביאים אותה הביתה.” אנה נצמדה אל בתה ובכתה – דמעות של אושר. “כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה׳ אלוקיך נותן לך.”

חנה גבאי יושבת בגינת בית האבות על ספסל ובוכה.

010

בבוקר מצבו של מיכאיל סרגייביץ’ הידרדר. הוא התקשה לנשום. — ניקיטה, אני לא צריך כלום. לא תרופות, כלום. רק מבקש ממך, תן לי להיפרד מהחבר שלי. בבקשה. תנתק ממני את כל זה… הוא רמז לעבר העירויים. — אני לא יכול ללכת ככה. אתה מבין, אני לא יכול… דמעה התגלגלה על לחיו. ניקיטה הבין שאם ינתק אותו, ייתכן שלא יספיק להביא אותו עד היציאה. אליהם הגיעו כל הגברים מהחדר. — ניקיטה, באמת אין מה לעשות? לא ראוי שזה יהיה ככה… — אני מבין… אבל זה בית חולים, סטרילי הכל. — מה אכפת… תראה, הבן אדם לא יכול ללכת. הוא הבין הכל. אבל מה יכול היה לעשות? ניקיטה קם. הוא יכול הכל. לעזאזל עם הוויכוח הזה, לעזאזל עם העסק של אבא. שיפטרו אותו. הוא הסתובב בפתאומיות והביט בעיני ענת. היה בהן הערצה. ניקיטה יצא בריצה החוצה. — חבר, בבקשה, רק בשקט. אולי אף אחד לא יבחין. בוא, בוא אל הבעלים. הוא כבר פתח את הדלת, כשתחסמה הדרך. מולה עמדה ד”ר אמה אדוארדובנה. — מה זה אמור להיות? — ד”ר אמה… אני מבקש, בבקשה. חמש דקות. תני להם להיפרד. אני מבין הכל. תפטרי אותי אחר כך. היא שתקה דקה. מי יודע מה עבר לה בראש, אבל פתאום זזה הצידה. — טוב. אז שיפטרו גם אותי. — חבר, בעקבותיי! ניקיטה רץ במסדרון, החבר לצידו. ענת קדמה להם ופתחה את הדלת. הכלב, כאילו הרגיש משהו, בשני דילוגים כבר היה מול החדר… עוד דילוג, והחבר עומד על שתי רגליו האחוריות לצד מיטתו של מיכאיל סרגייביץ’, רגליו הקדמיות נשענות על שפת המיטה. בחדר שקט מוחלט. האיש פתח את עיניו. ניסה להרים יד, לא הצליח. העירויים הפריעו. אז פשוט שלף אותם ביד השנייה. — חבר! באת… הכלב הניח ראשו על חזהו של מיכאיל סרגייביץ’. הוא ליטף את החבר. עוד ליטוף… חייך… החיוך נשאר על שפתיו. היד נשמטה. מישהו אמר: — הכלב בוכה… ניקיטה ניגש למיטה. וכך אכן, החבר בכה. — זהו. נלך… נלך… *** ניקיטה התיישב על הגדר, והחבר הלך לשיחים ונשכב שם. לא רחוק בא אליו האיש מהחדר, זה שנתן פעם ראשון את הקציצות שלו. הושיט קופסת סיגריות. ניקיטה הביט בו, רצה לומר שאינו מעשן, אבל רק נפנף בידו. עישן. ענת התיישבה לידו. עיניה אדומות, אפה נפוח. — ענת… זה היום האחרון שלי כאן. — למה? — מבינה, בהתחלה הייתי כאן כעונש, אחר כך כי רציתי להוכיח לאבא שאני יכול… הוא היה אמור להעביר לי את העסק. אבל זה לא העסק. אני לא יכול. חוזר הביתה. אגיד לו ישר – הבן שלך חסר ערך. סליחה, ענת… ניקיטה עזב. הגיש מכתב פיטורים, אסף את חפציו. ענת צפתה מהחלון איך הגיע לכניסה עם המרצדס שלו, יצא. פתח את דלת הנוסע והלך לשיחים. אמר משהו לחבר, ואחר כך פנה למכונית, נשען עליה והמתין. הכלב הגיע אחרי כחמש דקות. הביט זמן רב בעיני ניקיטה, ואז קפץ למכונית. ענת שוב בכתה. — אתה לא חסר ערך! אתה הטוב ביותר! *** אחרי כמה ימים ענת ראתה את מנהל בית החולים הולך עם גבר שנראה מאוד דומה לניקיטה. היא ירדה בסערה במדרגות ורצה החוצה. — אתה אבא של ניקיטה? מנהל בית החולים הביט בה בתדהמה. — ענת, מה קורה? — חכה, ד”ר סרגיי ניקולאייביץ’, תפטר אותי אחר כך! זה אתה? ודים אולגוביץ’ הביט גם הוא בהפתעה על הנערה הקטנה עם הנמשים החינניים. — אני. — אין לך זכות! שמעת! אין לך זכות לחשוב שניקיטה חסר ערך! הוא הכי טוב! הוא היחיד שלא פחד ונתן לאדם להיפרד מהחבר שלו לפני המוות! לניקיטה יש לב ונשמה! ענת הסתובבה וחזרה פנימה. ודים אולגוביץ’ חייך. — ראית איזו אחת? סרגיי ניקולאייביץ’ ענה: — אז מה עושים איתה? ילדה טובה, אבל כל הזמן רוצה את האמת! — זה רע? — לא תמיד טוב… *** עברו שלוש שנים. משערי וילה יפה ברמת השרון יצאה משפחה שלמה. ניקיטה דחף עגלה, וענת החזיקה ברצועה כלב ענק ומבריק. הם הגיעו עד הירקון, וענת נתנה לכלב להתרוצץ. — חבר, אל תלך רחוק! הכלב רץ בפורפרות לעבר הנהר. אחרי דקה או שתיים הילד שבעגלה החל לבכות. החבר בא מיד בדילוגים לעגלה. ענת צחקה. — ניקיטה, כנראה שלא נצטרך בייביסיטר. מה נבהלת? סוניה רק איבדה מוצץ. התינוק שוב נרדם, החבר הציץ בעגלה, ורק כשהשתכנע שהכל בסדר, חזר לרדוף אחרי פרפר…

בבוקר מצבו של מיכאל בן-צבי החמיר. הוא התקשה לנשום.

03

לא נגזר מהשמיים… הרכבת נסעה כבר יום שני. הנוסעים הספיקו להכיר זה את זה, לשתות כוסות רבות של תה ולפתור לא מעט תשבצים. השיחות “על החיים” התחילו לזרום. הרי תסמונת הטרמפיסט מתבטאת הכי טוב ברכבות – אנשים משתפים סיפורים שלא תשמע בשום מקום אחר חוץ מקרון הנוסעים. אני ישבתי במושב צדדי, ובתא הסמוך שלוש נשים מבוגרות החליפו מתכונים לבצק ושיטות לסריגת גרביים במסרגות. פתאום חלון הקרון נפתח: הגענו אל גשר שממנו נפרש נוף יפהפה. שמיים בהירים, יום שמשי, נהר רחב עם גלים קלילים. על הגדה הגבוהה והירוקה התנשא בית כנסת עתיק בלבנים לבנות וכיפות זהב נוצצות. הנשים השתתקו. אחת מהן עשתה תנועה מסורתית של ברכה. “אוי, יש לי עכשיו סיפור לספר,” אמרה אחת הנוסעות. “תקשיבו — תאמינו או לא.”

…הקטר נסע כבר ביום השני. אנשים הספיקו להכיר זה

00

האקספרס הלילי דלתות האקורדיון של האוטובוס התכווצו, וחום מהסלון נפלט כאדים אל הקרירות הלילית. חמישה צעירים עליזים פרצו פנימה, מקישים בצחוק על מדרגות, מוטות ואפילו רגלי נוסעים עם נעליהם המלוכלכות. אף אחד מתוך קומץ הנוסעים – שהתחברו יחד באוטובוס הלילי היחיד של העיר – לא העיר לחבורת הצעירים השיכורים, שדיברו בקול על הרפתקאות מיניות וצחקו באכזריות, כשכל בדיחה נאטמת בהרמת בקבוק בירה. הצעירים פתחו “בר” מאולתר בחלקו האחורי של האוטובוס, שם חיבקו בקבוקים לכל פיצוץ של צחוק. המנגנון חרק, הדלתות ננעלו, האוטובוס התיישר ויצא ברוגע מתחנת המרכז. בעזרת הנהג, ולמרות שהיה מעט נוסעים – רק כעשרה, כולל פקחית הכרטיסים – הפקחית ניגשה אל החבורה ואחזה בבידוק כרטיסים. – חברה, תשלמו בבקשה על הנסיעה, – אמרה בעייפות, משקפייה ישנים יותר מכל אחד מהם. – יש לי חופשי-חודשי, – גיהק אחד מהם. – גם לי! – ענה אחר. – וגם לי! האחרון בקושי בן שמונה-עשרה, עור צעיר ותנועות מבולבלות, אבל בחברת חבריו התאמץ להיות קולני ומרשים במיוחד. – תראו לי את הכרטיסים, – השיבה הפקחית ביובש, לא מתרשמת. – תראי את שלך קודם! – התפוצץ החבר הגדול. – אני פקחית, – ענתה באדישות. – ואני טכנאי חשמל! ומה, אני אמור לא לשלם על חשמל? – לגלג ההוא שבקבוק הבירה שלו נזל על המעיל והפיץ ריח חמוץ. – חברה, או שמשלמים או שיורדים. כאילו בסימן, האוטובוס עצר ושאר הנוסעים ירדו. – אמרנו לך, יש לנו חופשי-חודשי, – שחצן הנער הדקיק. – ולרי, סע לבסיס! – קראה הפקחית לנהג. – כן ולרי, סע לבסיס, – חיקו אותה הצעירים בלגלוג, מוחקים דמעות דמיוניות. הדלתות ננעלו, האוטובוס פנה וחזר למסלולו. הצחוק גווע כאשר הרכב האיץ, והנוסע הפיקח לפתע שאל: – איך האוטובוס הסתובב באמצע הדרך עם קווי החשמל? – תהה בתמימות. אבל יתר החבורה לא הקדישו תשומת לב. האוטובוס המשיך לדהור, עוקף אפילו מכוניות. האורות עמעמו, חלקם כבה בכלל. רק פנסי העיר ושלטי החנויות האירו לרגעים את הפנים. הפקאית ישבה קדימה, שאננה, ולא נראו עצירות נוספות. – היי! נהג, לאן אתה לוקח אותנו? – קרא אחד מהחמישה. לא באה תשובה. – עצור, נרד כאן! – קולותיהם רעדו. הפקחית לא התייחסה. העיר נגמרה, והאוטובוס שעט בחושך מוחלט. הטלפונים של הצעירים לא קיבלו קליטה. כשהרכב פנה אל שדה פתוח, אחד מהם ניגש אל הפקחית באיומים: – את יודעת איפה אני עובד? אם מחר לא אגיע למשרד, לא תהיי לך פנסיה! באותו רגע האורות כבו. – בבקשה, תני לנו לצאת, יש לי ללמוד לבגרות! – התחנן הבחור הצעיר. האוטובוס פילח את החשכה. הצעירים, מפוכחים לגמרי, רעדו וניסו לשבור חלון – לשווא. לבסוף הוציאו כסף. – קחי, תחזירי אותנו לעיר! בבקשה! הפקחית נשארה שותקת. בכי והפצרות הדהדו, עד שהאוטובוס עצר לצד אגם ענק. – איפה אנחנו? – לחששו. – יטביעו אותנו, – בכה הצעיר. – שרגא, אתה יודע לנהוג? אולי נברח? – הציע מישהו בייאוש. שרגא השיב בראש מורכן. הפקחית ירדה, ובאור הירח ראו אותה אוחזת חפץ ארוך. – זהו זה… יירו בנו… וישליכו לאגם… – מלמלו. האור נדלק, הפקחית חזרה עם דלי ומטאטא: – אחרי שתנקו את הדפנות, תקבלו סמרטוטים למושבים ולרצפה ואחר כך תחזרו לעיר. יש לכם בעיה עם זה? החמישה נענעו בראשם, מבוהלים. הלילה התארך; הם ניקו, ששו, החליפו מים, וקיבלו הנהון מחויך עם הזריחה; האוטובוס נצץ כמו חדש. כשסיימו, הפקחית קרעה להם כרטיסים והחזירה אותם לעיר, כל אחד לתחנתו, והאוטובוס המשיך ליום חדש של עבודה. אגדת האוטובוס הלילי – חבורת הצעירים, הפקחית והנסיעה לילה לסוף שלא ישכח

Экспресс ночи Дверות старого электробуса с гармошкой

04

La carta perdida: Un encuentro inesperado en la nieve, la inocente petición de un niño madrileño a los Reyes Magos, y el gesto solidario de una familia que devuelve la ilusión navideña a quienes más lo necesitan

Madrid, 15 de diciembre Hoy, al salir del trabajo

00

צעקתי מהחלון: “אמא, מה את קמה כל כך מוקדם? תתקררי!” — היא הסתובבה, נופפה אליי עם המגרפה וענתה: “בשבילכם, העצלנים, אני עושה מאמץ.” — ולמחרת כבר לא הייתה אמא… עד היום אני לא מצליחה לעבור בשקט ליד החצר שלנו… בכל פעם שאני רואה את השביל ההוא, הלב שלי מתכווץ כאילו מישהו אוחז בו חזק. את התמונה ההיא צילמתי בשני בינואר… פשוט עברתי שם, ראיתי את העתים בשלג — ועצרתי. צילמתי, מבלי לדעת למה. ועכשיו זו התמונה היחידה שנשארה לי מאותם ימים… את הסילבסטר חגגנו, כמו תמיד, כל המשפחה יחד. אמא כבר מראשון ל-31 הייתה על הרגליים. קמתי בבוקר לריח הקציצות המטוגנות ולקולה מהמטבח: — בת, תקומי! תעזרי לי לסיים את הסלטים? שאבא שלך שוב לא יחסל את כל הרכיבים לפני שאנחנו שמים לב! ירדתי, בפיג’מה, שיער פרוע. היא עמדה ליד הגז עם הסינר האהוב עליה, זה עם האפרסקים שנתתי לה כשהייתי עוד בתיכון. היא חייכה, הלחיים שלה אדומות מהתנור. — אמא, תני לפחות לשתות קפה קודם — התפנקתי. — קפה אחר כך! קודם אוליבייה! — היא צחקה וזרקה לי קערה עם ירקות קלויים. — תחתכי דק, כמו שאני אוהבת. לא כמו פעם קודמת — קוביות בגודל אגרוף. חתכנו, דיברנו על כל דבר שבעולם. היא סיפרה איך חגגו אצלה בבית את השנה החדשה — בלי סלטים “מיובאים”, רק דג מלוח ומנדרינות שאבא שלה היה מביא מהעבודה. אחר כך אבא נכנס עם עץ אשוח ענק כמעט עד התקרה. — נו בנות, תקבלו מלכה! — קרא בגאווה מפתח הבית. — אבא, הפכת יער שלם לעציץ אחד? — השתוממתי. אמא יצאה, הסתכלה ופתחה ידיים: — יפה, אבל איפה נשים אותה? בשנה שעברה עוד היה קטן יותר. ובכל זאת עזרה לקשט. אני ואחותי לירה תלינו שרשראות, אמא הוציאה צעצועי חג ישנים — אפילו את המלאך מזכוכית שאמרה בשקט: — את זה קניתי לך לראש השנה הראשון שלך, את זוכרת? — בטח זוכרת, אמא — שיקרתי, כי לא באמת זכרתי, אבל הנהנתי. היא כל כך זרחה כשזכרתי את המלאך הקטן ההוא… בערב אחי הגיע, כרגיל, ברעש — עם שקיות, מתנות ובקבוקי יין. — אמא, השנה הבאתי שמפניה טובה! לא כמו בשנה שעברה — סתם חמוץ. — העיקר שלא תשתו יותר מדי, — צחקה וחיבקה אותו. בחצות יצאנו כולנו לחצר. אבא ואחי הפעילו זיקוקים, לירה צרחה מאושר, ואמא עמדה לידי וכרכה סביבי ידיים. — תראי, איך הכל יפה, בת שלי, — לחשה בשקט. — איזו חיים טובים יש לנו… חיבקתי אותה חזרה. — הכי טובים, אמא. שתינו שמפניה ישר מהבקבוק, צחקנו כשהזיקוק ברח לצד של השכנים. אמא, קצת שיכורה, רקדה ב”עץ ירוק צמח ביער” עם מגפיים מבד, ואבא הרים אותה בידיים. כולנו בכינו מצחוק. ב-1 בינואר התבטלנו כל היום. אמא שוב בישלה — עכשיו כיסונים ורגל קרושה. — אמא, די כבר! אנחנו כמו כדורים! — התמרמרתי. — עוד תאכלו, שנה חדשה חוגגים שבוע שלם , — פטרה אותי. בשני בינואר שוב קמה מוקדם, כמו תמיד. שמעתי דלת נטרקת, הצצתי מהחלון — בחוץ היא עומדת, מגרדת שלג בשביל עם המגרפה. במעיל הפוך הישן, צעיף קשור לראש. עושה הכל בדיוק: מהשער ועד דלת הכניסה, שביל צר וישר. מסלקת את השלג לצד הבית כמו שאהבה תמיד. צעקתי לה מהחלון: — אמא, מה את קמה כל כך מוקדם? תתקררי! היא הסתובבה, נופפה עם המגרפה: — אם לא אני, אתם תדדו פה בשלג עד פסח! יאללה, תכיני קומקום. חייכתי וחזרתי למטבח. היא חזרה אחרי חצי שעה, לחיים אדומות, עיניים בורקות. — יופי, עכשיו מסודר, — אמרה, התיישבה לקפה. — יצא יפה, נכון? — נכון, אמא. תודה. זו הפעם האחרונה ששמעתי אותה מדברת כך, עם כל האנרגיה הזו. ב-3 בינואר בבוקר התעוררה ואמרה בשקט: — בנות, מרגישה דקירות בחזה, לא חזק, אבל לא נעים. דאגתי: — אמא, אולי נזמין אמבולנס? — איזה שטויות, ילדה שלי. סתם עייפתי. טרחתי הרבה, רצתי. אשכב קצת — יעבור. השכיבה על הספה, אני ולירה יושבות לידה. אבא יצא לקנות תרופות. היא עוד התבדחה: — אל תסתכלו עליי כאילו סוף העולם, אני עוד אחיה פה לכולכם הרבה שנים. ואז פתאום חיוורה. החזיקה את החזה: — אוי… רע לי… ממש רע… הזעקנו מיד מד”א. אחזתי לה את היד, לחשתי: — אמא, תחזיקי מעמד, הם כבר באים, הכל יהיה בסדר… הביטה בי ואמרה בלחישה אחרונה: — ילדה שלי… אני כל כך אוהבת אתכם… לא רוצה להיפרד. המד״א הגיעו מהר — אבל כבר לא היה מה לעשות. התקף לב קשה. הכל קרה בתוך רגעים. ישבתי על הרצפה במסדרון וצרחתי. לא האמנתי. רק אתמול היא עוד רקדה בזיקוקים, שמחה, והיום… כמעט לא הצלחתי לעמוד, יצאתי לחצר. השלג כמעט שלא ירד. וראיתי את העתים שלה. אותם — קטנים, מדויקים, ישרים. מהשער עד הדלת ובחזרה. בדיוק כאלה שתמיד הייתה משאירה. עמדתי שם שעה ארוכה ושאלתי את אלוהים: איך זה שמי שמילא את העולם בטוב, בעוד רגע לא פה? העתים יש, והיא — לא. לי נראה — או לא נראה — שהיא יצאה שם בפעם האחרונה, להשאיר לנו שביל מסודר. שנוכל לעבור בו גם בלעדיה. לא העזתי לטשטש את העקבות האלה. ביקשתי מכולם לא לגעת. שיישאר, עד שהשלג יכסה אותם יום אחד. זה הדבר האחרון שאמא עשתה בשבילנו. הדאגה הנצחית שלה ניכרת אפילו כשכבר לא הייתה בין החיים. שבוע אחרי ירד שלג כבד. אני שומרת את התמונה ההיא של העקבות האחרונות של אמא. וכל שנה, בשלושה בינואר, אני מביטה בה שוב, ואז מסתכלת על השביל הריק מעבר לבית. והכאב שורף לדעת: מתחת לשלג הזה, היא השאירה את העקבות האחרונים שלה. ואני עדיין הולכת בעקבותיה…

צעקתי דרך החלון: אמא, למה כל כך מוקדם? תתקררי!

03