אגסית
היה פעם אב אחד ושלוש בנות לו. שתיים יפות במיוחד, פלא שכולם היו עוצרים ברחוב להביט ולהתפעל, והשלישית קטנה, רזה, עם גב מעט עקום. רק זוג עיניים גדולות וזוהרות הוסיפו לה נוכחות. בשדה לא ממש מסתדרת, בבית מתקשה להדביק את קצב האחיות. לא קל לה, מה לעשות.
לאחיות הגדולות מרים ורעות לא היה רגע של שקט מחתנים. שדכנים התדפקו על הדלתות יום ולילה, אך על הצעירה, אגסית, אף אחד לא טרח אפילו להעיף מבט. האחיות החליטו החלטה אמיצה:
“עד שאגסית לא תתחתן גם אנחנו לא ננשאות!”
הזמן עובר, אך חתן לאופק לא נראה לאגסית. מנסות להלביש ולהאביס אותה, להוסיף לה סומק, כלום לא עוזר. החברות כבר התחילו לעקוץ:
“כשאתן תחפשו שידוך לאגס, עוד תעמדו אתן לבד בחתונות!”
אגסית שמעה ונעשה לה עצוב בלב לא על עצמה, אלא על אחיותיה היקרות. לכן החליטה:
“יותר איני רוצה להיות עול על משפחתי! אצא לדרכי, אעבוד בעיר, וכך יוכלו אחיותיי להתחתן בשקט.”
חיכתה עד שכולם נרדמו, ארזה חבילה קטנה וחמקה מהבית בלילה שקט, מואר ירח. כל הדרך הלכה, לא פוחדת כלל עד שהגיעה לקצה היער. שם כבר חששה: אולי ישן שם דוב (טוב, אצלנו, במקרה הגרוע זה חזיר בר). נכנסה, המשיכה ללכת, בסוף התעייפה וישבה לנוח מתחת לשקד הניחה את הצרור, כיסתה את הראש בממחטה, ונרדמה.
מי יודע כמה זמן חלף פתאום נשמע קצב פטיש. אגסית מציצה ורואה עץ יבש נופל ברעש. פחדה, קמה לברוח, ואז ראתה זקן עומד מולה. נמוך, אך מוצק, זקן לבן, גרזן בידו.
פוחדת עוד יותר, הוא מרגיע: “אל תפחדי, נכדתי. רע לא אעשה.”
“מי אתה, סבא?” שואלת אגסית, “כמעט גרמת לי התקף לב.”
“אני היערן. גר כאן קרוב, מפיל את היבשים. ומה את עושה לבדך כאן ביער?”
סיפרה אגסית על צרותיה. היערן חושב רגע, מלטף זקנו ואומר: “אני רואה שאת בת טובה ומלאת חמלה. תישארי לגור אצלי, תהיי כמו נכדתי. ואם תרצי לעזוב אי פעם אלווה אותך לעיר בעצמי.”
שמחה אגסית, והסכימה. כך התחילו חייה החדשים. היערן כל היום מסתובב בין העצים, אגסית מסדרת, מטאטאה, מבשלת בבית היערן, האמת, לא חסר הרבה עבודה.
הזקן היה שמח וטוב לב, מספר סיפורים משעשעים ומלמד אותה כל מה שיודע: איזה עשב לאסוף ומתי, לאילו שורשים יש סגולות, איך מייבשים צמחי מרפא, ואפילו איך מכינים שיקויים מכל דבר ביער. אגסית מקשיבה, לומדת.
יום אחד, הגיע זמנו של היערן לעבור לעולם הבא. אגסית בוכה, אך הוא אומר לה:
“אל תתעשי, נכדתי. לכל דבר יש סוף. כשתקבריני תחזרי לבית משפחתך. כל מה שידעתי, נתתי לך. אני עזרתי ליער את תעזרי לאנשים.”
הזקן נפטר, אגסית קוברת אותו ומתכוננת לחזור הביתה.
כשחזרה לכפרה, גילתה שאחיותיה כבר התחתנו, שתיהן עם שני אחים, וכולם חיים בבית גדול יחד. שמחו מאוד לחזרתה של אגסית, נתנו לה חדר מואר, ואגסית החלה לעזור לכולם. ידעה להמליץ מה לשתול ואיך לשמור על המשק, איך לטפל בכל מחלה של בני אדם או בהמות, ואיך להיפטר מעשבים שוטים. מהר מאוד, כל מה שהאחיות יצאו אליו צלח להן: יבול מוצלח, החיות בריאות, הילדים שמחים.
עד מהרה נפוצה השמועה, וכל אנשי הכפר פנו אל אגסית בשאלות ובעיות. היא עזרה לכולם, לא דרשה תשלום (מקסימום קיבלה ביצים או תבשיל כפרי, ואם מישהו ממש דחוק כלום).
באותו כפר גרה גם רבקה הערבובית, מכשפה-בקטנה. ידעה לכשף, אך אנשים פחדו ממנה הייתה לה אנרגיה לא רצויה, נאמר את זה ככה. כשהתחילו כולם לפנות לאגסית רבקה נעלבה ורק חיפשה דרך להביא צרה על אגסית. אחרי מחשבות רבות פנתה אליה:
“שלום לך, שושנה בת יוסף, יונתי!” פתחה בנדיבות מזויפת.
“שלום, סבתא, בואי, שבי; מה שלומך?”
“אה, אני באה לעזרתך כואבת לי היד, מתנפחת ומתנוונת!”
“שבי, סבתא, אני אבדוק.”
התרשמה אגסית מהיד ולבסוף, בנחמדות קצת נבוכה: “סבתא, את בטוחה שזו היד הכואבת? בואי נראה את השנייה.”
“זו, זו, איך לא לא אוכלת ולא שותה מרוב כאב!”
אגסית, בחיוך: “חיפשתי כאב ולא מצאתי.”
“אין? אה כנראה רק דיברתי איתך וכבר קל לי! תודה, שושנה בת יוסף. הנה, מתנה מראת כיס, שתתבונני בה ותשמחי ביופייך.”
“תודה, סבתא,” עונה אגסית, “דבר טוב חזק יותר מכל רע!” (ומיתוך דאגה, מוסיפה בלב: מי שמדבר כל היום על מזיקים שלא יתפלא אם הבית שלו מלא ג’וקים).
אבל רבקה, כמובן, לחששה על המראה כישופים
הזמן עובר ואגסית קמה בוקר אחד ומגלה שהגיבנת, ככה בלי רופא-אורתופד, נעלמה! מה מסתכלת במראה לא מאמינה. אנשים מסביב קורצים: פתאום התרוממה, הפכה חיננית, גם הצלע שקללה כבר לא תוקעת לה בצד.
רבקה לא וויתרה. חזרה אל אגסית: “גבי כואב, רגליי שוקעות!” ומבפנים היא באמת נהייתה חלשה. קיבלה ערכת עשבי מרפא והיא שוב מגישה כביכול מתנה: מסרק משנהב.
“אין על טיפוח נשי!” מחייכת רבקה. אגסית לוקחת ואומרת: “תודה, סבתא המקסימה שרק טוב ימשיך לבוא ממך!”
אך זמן חולף ואגסית רק מתייפה, מתחזקת, ורבקה מתכווצת ונחלשת: הידיים כשלדים, הגב כפוף, רגליים מפסיקות לעבוד. שוכבת בבית, גונחת, מזמינה את אגסית.
מרים ורעות מזהירות את אחותן: “אל תלכי, סבתא רבקה מכשפה! הבית שלה מלא סודות אפלים.”
“אל תדאגו,” מחייכת אגסית, “בוקר חדש מביא איתו הבנה חדשה.”
לפנות בוקר קמה, התרחצה במי טל, שמה שמלה חגיגית, לקחה סל תפנוקים: דבש פרחי בר, תפוחים מהגן, עשבי תיבול ריחניים.
כשראו אותה מרים ורעות, כמעט התעלפו: “איזו יפיפייה את! השמלה יפה אבל את איכשהו חדשה לגמרי!”
הולכת אגסית לבית רבקה. מנסה לפתוח שער השער לא נפתח, ממש מתריס מולה.
“סבתא! פתחי! איני מצליחה לפתוח!”
מבפנים קולות, רעשים, כלים דופקים, קולות מוזרים: “אל תפתחי לה! קוללה לא פועלת עליה! היא הופכת כל קללה לברכה!”
ניסתה שוב, צעקה: “סבתא חביבה, הכול בסדר? באתי לבקרך, באתי לדרוש בשלומך, סתם עם סל מלא טובים!”
הניחה את הסל מעבר לשער, ופתאום ענן עשן שחור יצא מהארובה, עורבים עפו החוצה, כל הבית עקב אחרי, ורק אפר נשאר במקום הבית.
הכפריים רועדים חשבו שצריך מים לכבות, אחרים פרקו את הגדר, ואז פנה השמש והבריחה את כל העשן. מאחורי הבית כלום. רק ערימת אפר.
“אז כעסה של רבקה אכלה אותה מבפנים,” פסקו התושבים. “ניסתה לקלקל לאגסית וכל הרע חזר אליה.”
אגסית, כך אומרים, רק הלכה והתייפתה. עד מהרה, מצא אותה חתן ראוי שכן מן הכפר, ויחד חיו חיים מאושרים, בלי מריבה אחת.
מרים ורעות רקדו מרוב שמחה בשבילה.
במקום בו נעלם ביתה של רבקה, בו הניחה אגסית את סל המתנות, צמח שיח פטל אדום גדול ועסיסי. כולם באו ללקט ומאותו יום אף אחד לא פחד מהמקום ההוא. ובסוף, קראו לכפר שלהם פטליה (או, אם תרצו, “מושבת הפטל”).
והנה לכם מתכון לחיים טובים: עזרה לזולת, מילים טובות, וקצת פטל בשביל הנשמה.
