היו פעם בימים עברו לאיש אחד שלוש בנות. שתיים מהן היו יפיפיות נערצות עפרה וליאת אשר כל העיירה התרפקה על יופיין, ואילו השלישית, הקטנה מכולן, דינה שמה הייתה עדינה, רזה, וקצת כפופה. רק עיניה הגדולות זהרו כחולמים. בשדה התקשתה לעבוד, וגם בבית לא הצליחה להדביק את אחיותיה הפעילות.
הבוגרות, עפרה וליאת, זכו למחזרים בחורי הכפר עמדו לפתח הבית: מי יזכה בידה? לדינה איש לא התעניין אפילו. האחיות אמרו: “עד שדינה לא תתחתן, גם לנו אין טעם! לא נלך ראשונות.” עבר הזמן, אך אף אחד לא ביקש את ידה של דינה. האחיות ניסו להלביש ולייפות אותה, אך כלו כל הקצים. גם הבנות בכפר התחילו ללעוג: “עד שתמצאו שידוך לדינה תישארנה כולכן רווקות!”
דינה שמעה את הדברים ונהיה לה מר. אבל לא בשביל עצמה כי אם עבור אחיותיה היקרות. אחת הלילות החליטה: “די לי! לא אינוק מחייהן של אחרות. אעזוב את הבית הן יתחתנו ביתר קלות, ואני אלך לעיר ואולי אמצא שם עבודה כעוזרת.” חיכתה עד שכולם נרדמו, ארזה צרור ויצאה חרש את הבית.
כל הלילה הלכה דינה בשביל הצר, כאשר הלבנה מאירה לה את הדרך. הליכה כזאת לא הפחידה אותה. רק כשהגיעה ליער, חלחלה במעט מה אם ינשופים או חיות לילה? אך אזרה אומץ והמשיכה. כשעמדה השחר, תש כוחה, העיר עוד רחוק. הניחה את ראשה על תיק-הצרור למרגלות שיח אלה, כיסתה עצמה במטפחת ונרדמה.
ופתאום התעוררה למשמע קולות גרזן. כתף עץ נפלה בקרבה. דינה נבהלה, קמה במהירות, והנה מול עיניה זקן נמוך אך חסון, זקנו לבן, גרזן בידו. פחדה עוד יותר, אך הזקן חייך ואמר בקול רך: “אל תפחדי, נכדתי לא אעשה לך רע.”
“ומי אתה, סבא?” שאלה דינה. “כמעט שהעץ הכה בי.” “אני שומר היער,” ענה. “כאן ביתי. גוזם ענפים יבשים. מה את עושה לבדך כאן?” סיפרה לו דינה על צרותיה. שתק הזקן, ליטף זקנו ואמר: “את בטחית וטובת לב, דינה. הישארי איתי בבקתה ותהיי לי כנכדה. תרצי, אוביל אותך בעצמי אל העיר.”
דינה שמחה להסכים ונשארה ביער עם שומר היער. הוא טייל לו מדי יום, ודינה טיפלה בכל. הזקן היה טוב לב, תמיד שמח, והפליא לספר מעשיות על חיי היערות. אט אט לימד את דינה על עשבים וצמחים, אילו מרפאים, מתי לקטוף, איך לייבש ואיך לרקוח מרקחות ריפוי. דינה למדה ממנו רבות.
והנה הגיע רצון השם, והזקן נטה למות. דינה בכתה, אך הוא חיזקה: “אל תתעצבני, ילדה; הכול במועדו. כשתקבריני, תחזרי לכפר. כל מה שידעתי שלך הוא. אני עזרתי ליער, את תעזרי לאנשים.” וכשנפטר, קברה אותו באהבה, בכתה מעט, ויצאה דרכה חזרה הביתה.
כשהגיעה לכפר, הופתעה לגלות כי אחיותיה נישאו זה מכבר לשני אחים וגרות בבית גדול ומואר. קיבלו אותה בשמחה ושיכנו אותה עימן. דינה, שידעה כעת איך לרפא כל חולי, ללמד על טיפול באדמה ולשמור על בעלי החיים החלה לעזור. התבואה ברכה, הצאן היה בריא, ובבית שרר שלום. כולם שמחו.
אנשי הכפר החלו לפנות לדינה בעצות ובבקשות. תמיד סייעה מתוך טוב לב, לא גבתה תשלום מי שהיה ביכולתו הביא ביצים, מישהו מטפחת, ומי שדַל לא דרשה ממנו דבר.
אך בכפר גרה גם ציפורה הכשפנית, אישה זקנה ומרירה שרבים חששו ממנה בגללה. כשגילו כולם שדינה מיטיבה לרפא, עזבו את ציפורה. קנאה לה בערה, וחיפשה תחבולה. יום אחד הופיעה דופקת על דלתה של דינה: “שלום, דינה יקרה, אנא עזרי ידי כואבת לי מאוד.” “שבי, סבתא, אבדוק.” מששה דינה, אמרה: “האם בטוחה שידך כואבת? הנה, אבדוק גם את השנייה.” “לא, לא זו כואבת בלבד! לא ישנתי מרוב כאבים!” “איני מוצאת כאב ביד,” הבהירה דינה בנועם. לפתע נרגעה הזקנה: “אולי שיחתי עימך עזרה לי, תודה, דינתי, יקירתי. הנה, קחי ממני מראת כיס שיהיה לך ליופי.” “ברוך תהיה, סבתא,” ענתה דינה “שתהא ברכתך לטובה!”
אך ציפורה לחששה וליחשה והשביעה את המראה במילים רעות…
עבר זמן ודינה כאילו השתנתה. גבה התיישר, צליעתה נעלמה. כל בוקר צפתה בבבואה במראת הזקנה ושמחה. ציפורה ראתה נכשלה בכשפיה! חזרה לביתה של דינה, הפעם בתלונה על כאבי גב ורגליים משותקות. הפעם נתנה לה דינה שורשים ורקחות והזקנה, שוב בתרמית, שלפה מסרק עתיק: “הנה, ליופי שלך, שמרי על עצמך.” שוב דינה קיבלה בנעימות: “בורכה, סבתא; תהא טובתך שבפיך באה.”
והנה דינה יפתה והבריאה. לחייה הפכו סמוקות, שערה ארך וסמיך, וקומתה נאה. ואילו ציפורה ידיה כמקלות, גבה שחוח, ויללה כל יום. הזעיקה לשוב את דינה: “בואי, דינה, אל תניחי אותי לבד.”
עפרה וליאת התחננו שלא תלך “זאת מכשפה, דינה אל תיכנסי אליה.” השיבה דינה: “אל תחשושו; אור הבוקר מביא חכמה.”
בבוקר לבשה דינה שמלה חדשה, רחצה את פניה במי באר, שמה סלי: דבש בר, תפוחים מהרימון, עשבים ריחניים. האחיות הביטו בה ונדהמו: “איזו יפיפייה נהיית, דינה שלנו! כאילו פלאים התרחשו כאן!”
הגיעה לשער ביתה של ציפורה ניסתה לפתוח, אך הערמת שער סרבה. קראה: “סבתא, פתחי; לא מצליחה להיכנס!” בתוך הבית רעש ובלגן כלים רועשים, קולות מוזרים: “אל תכניסי אותה! הקסם לא פוגע בה, החולי דוחה אותה, וכל דבר רע מתהפך לטובה!” דינה נשארה עומדת, דפקה שוב: “סבתא, טובתך מה שלומך? באתי לבקר.” אך התשובה צווחות חיה, נהמות ועשן שחור מסתלסל בארובות.
הכפריים התקהלו, נבהלים מהשאון. פתאם עם יציאת השמש, התפזר העשן, הבית נעלם רק פחמים וגחלים נותרו. אמרו אנשי הכפר: “זדונה של ציפורה שרף אותה! רצתה להרע לדינה, אך טוב ליבה הציל אותה והרע חזר למכשפה.”
ומאז, דינה נתברכה פי כמה. הגיע בחור מהכפר וביקש את ידה, נישאו ברוב שמחה וחיו בשלום. עפרה וליאת שמחו מאוד. ובמקום שבו עמד ביתה של ציפורה, נבט שיח פטל גדול, עם פירות עסיסיים ומתוקים וכל הכפר נהרו לשם עד שנקרא המקום “פתלתון”. תושבי הכפר לא פחדו לשוב, וכל שנה הפירות עלו על כל דמיון.
וכך, נזכרים אנו עד היום: טוב לב ותום, יעדיפו על כל קסם זר.
