אני גרה יחד עם אמא שלי. אמא שלי בת שמונים ושש.
קרה כך שמעולם לא נישאתי, וגם לא הבאתי ילדים לעולם. ככה התגלגלה דרכי בחיים, וזה תמיד נראה לי משונה. עכשיו אני בת חמישים ושבע. לא מזמן היה לי יום הולדת. חגגנו אותו רק אני ואמא שלי, בשקט שלנו. אין לי ממש את מי להזמין, אין חברים קרובים, וגם אין לנו שום משפחה נוספת בארץ.
אנחנו גרות אחת עם השנייה, ותמיד תומכות זו בזו. אמא שלי כבר בת שמונים ושש, ואני לא מצליחה לדמיין מה יהיה היום שבו אצטרך להיות פה בלעדיה. ובכל זאת, אמא שלי מרגישה מצוין! למרות שבכל שנה שעוברת היא הולכת ונחלשת, הבריאות נפרמת לאיטה, היא אף פעם לא מוותרת. לפעמים אפילו יוצאת לטייל לבד ברחובות תל אביב, והלב שלי מתמלא גאווה ודאגה.
אני כבר בגמלאות, אבל עדיין עובדת קצת כי הקצבאות שלנו לא מספיקות למחיה נורמלית. למרות הקשיים, אני לא נותנת לעצמי ליפול לרגע של ייאוש. אני מאושרת שיש לי את אמא היקרה שלי לידי. בסוף, יש אנשים שחיים חיים הרבה יותר קשים משלי בלי דירה משלהם, בלי משפחה בכלל, בלי שקל בכיס.
ואנחנו, אני ואמא שלי, מצליחות לשמור על שגרה שלווה. בערבים אנחנו שותות תה, סורגות יחד ומסתכלות על סדרות ישראליות ישנות ומצחיקות. ובשבתות אני אופה עוגות, מזמינה שכנים, והם משתפים אותנו בסיפורים על המשפחות שלהם. אני שמחה בשמחתם של אלה שיש להם, ומתפללת בליבי שאני ואמא שלי נמשיך להתחמק מכל הצרות.
כך עוברות עלינו השנים. כל מה שאני מאחלת הוא שהחיים האלה שלי ושל אמא שלי יימשכו עוד, שנה אחר שנה, באותו שקט חמים ופשוט…
