אל תספור יונים, גורי!
כבר כמה ימים גורי סירב לאכול את מה שנורית ניסתה להציע לו:
נו, מותק, אלה אותם קציצות שרמי קנה לך, מה יש לך? הוא לא יבוא בזמן הקרוב אל תחכה לו, נורית הרימה ידיים בתסכול.
התמונה הייתה משונה… בתחנת האוטובוס הצהובה הארוכה עמדו כל עובדי המפעל בצד אחד, מצטופפים בקצה התחנה.
הצד השני של התחנה היה ריק, למעט כלב ג’ינג’י פרוע פרווה, שנמרח מול הספסל בלי שום בושה…
לגורי כבר שלוש שנים, והוא למד להכיר את החיים דרך ארבעת רגליו. את רוב יומו בילה בתחנת האוטובוס, ממש ליד מעונות העובדים. מאחורי המעונות המפעל, ואחריו שדה רחב ידיים. שום דבר מעניין גורי כבר היה שם, אפילו כמה פעמים.
איך נהיה גורי? האמת, הוא כבר לא זוכר. כך קראו לו כמה נשים צעירות מהמעונות, שליבן יצא אליו בגלל סיפור חייו הקשה, אז דאגו מדי פעם להביא לו משהו לאכול. רוב האנשים פשוט התרחקו ממנו.
גורי אף פעם לא הביט במישהו מבט מלא רחמים. אף פעם לא הזיז זנב בחביבות…
הוא לא כלב חנפן. בגילו הצעיר כבר התנהג כמו זקן נרגן. ולמען האמת, גורי עצמו הרתיע לא מעט אנשים רק מהנוכחות המרירה שלו.
מה אפשר בכלל לומר על אנשים? על רובם? אין מה לומר פשוט כלום! בשתי בחורות שהביאו לו לפעמים אוכל, הוא עוד דווקא מבחין בהוקרת תודה מסוימת, אבל ביתר האנשים לא.
גורי לא חיבב אנשים, לא חיבב יונים, והביט על הדרורים במבט מלא סלידה כשהם מצייצים או מתרחצים בשלולית.
התקופה שבה אתה גור קטן שחושב שכל אחד בא ללטף אותך עוברת מהר מדי. וגם אצל גורי זה נגמר מזמן.
בעיניו, כל האנשים והיונים נשמעו אותו הדבר מלאים רעש מעצבן. ריב בתחנה? דחיפות? מזיזים את הכלב כי הוא מפריע… למה לאהוב אותם בכלל? אין אפילו טעם לברר למה…
עם היונים, זה כבר ממש אישי. החוצפניות האלה ניסו לחטוף לו את המעט שקיבל מהמעונות.
גורי היה מסתער עליהן. אבל להקה שלמה של יונים לא מוותרת בקלות…
וכך עבר היום: סופר כמה יונים, נובח על כמה אנשים, מתווכח עם בעלי כנף…
תחנת האוטובוס הצהובה היא לא וילה, אבל אפשר לברוח בה מהגשם ומהרוח, ואפילו יש קצת צל ביום חם רק אנשים יש בקצת יותר מדי לפעמים…
תראה אותו! נמרח פה כמו איזה מלך תן לעבור! נעל של מישהו קטע את החלום של גורי.
הוא פתח עיניים. הנעל ניסתה לדלג מעליו, אבל גורי לא התכוון לספוג עלבונות:
רוצה מכות? בוא, תנסה!
גורי זינק, הנעל נלחמה להישאר שלמה ואז הגיע אוטובוסו והציל אותה.
הכי גרוע מבחינת גורי זה הרגע שאנשים קופצים מהר לאוטובוסים וחומקים ממנו. לא מעט פעמים היו כאלו שברחו לו ככה.
הפעם, רק הנעל נשארה. בודדה ובלי אף אחד.
מגיע לך! חשב לעצמו גורי, מרוצה מניצחונו. היה חייב להצמיד אותה לכל שן בפיו וכך גרר את הנעל אל מאחורי פח האשפה.
הדס, תתרחקי מהכלב המשוגע הזה, אמרה אישה בלונדינית וגררה איתה חברה.
כלב משוגע, אין עליו שליטה בכלל, חיזק מישהו מהצד השני והשליך סיגריה שפספסה את הפח וכמעט פגעה בגורי. שוב נביחות עיקשות ושלחו את האיש לקצה השני של התחנה…
*****
למחרת הכלב פגש שוב את בעל הנעל. גם הפעם הגיע בליווי מישהו נוסף.
הנה! בעל הנעל הצביע על גורי, עומד מרחוק. הנה הכלב התוקפן, תעשו עם זה משהו!
מה אני יכול לעשות? משך השני בכתפיו, אתה לא ראשון שהתלונן, אבל אין אצלנו בעיריה שירות תפיסת כלבים.
בעל הנעל החוויר, נופף בידיים, מלמל בלי סוף. גורי האזין לו בעיון, זוקף אוזנים.
בסוף גם המאבטח התעצבן, השניים התחילו לריב. גורי הסתכל בחיוך מתנשא, כאילו אומר: איזה יופי בני אדם רבים, איזה קרקס!
אתה מאבטח! התפוצץ בעל הנעל.
“אח, זה מלחמת יונים ליד זה בדיחה!”
המאבטח הרגיע: אני שומר על המעונות, לא על התחנה… תן לו עצם והוא לא ירדוף אחריך.
טיפ טוב, בלי ציניות.
אוי, מצחיק נורא! עוד רגע תבקש שאביא לו קציצות! רטן האיש, הביט בגורי, ואתה, כלב אין לך מה לומר? מה, חבל לך לנהום? חיה רעה
“גורי” הבין בדיוק את הטון ועזר לו לדלג במהירות לאוטובוס.
הוא נבח מאחוריו, הפרצוף של רמי זה השם שלו, מתעצבן לו מאחורי חלון מעורפל…
לא היה מנוס עוד פגישה הייתה חייבת להגיע. רמי, שרק העלו לתפקיד סמנכ”ל ייצור במפעל, היה חדש בהכל. רק התחיל לגלות מי זה מי ואז קיבל את גורי בירושה, במקום לתפוס מונית, האוטו שלו במוסך וכל בוקר התחיל עם נביחות זעם מהשד יודע מאיפה.
ומאז נדבק אליו הכלב הזה… כאילו כולם מסביב נעלמו.
כל בוקר המתין גורי בדריכות, מחכה לרגל שיוצאת מהאוטובוס דווקא זו של רמי!
רמי, עייף מהבדיחות של העובדים, החליט הפעם להקשיב למאבטח. קנה קציצה במיוחד במזנון והשליך אותה מרחוק לפתח התחנה. חיכה.
גורי כבר רצה לשגר צרור נביחות, אבל הריח של הקציצה זה היה מפתה מדי.
הקציצה נעלמה מהר יותר מהמחשבה. רק כתם שאריות נשאר על האספלט. הוא ליקק שפתיים, ונעץ מבט תקוותי ברמי.
מה זה, מה אתה רוצה עוד? השתגעת? יש לי את מי לבשל בבית? אין לי אישה, וכבר נמאס לי להביא לך קציצות מהחדר-אוכל כל יום! תתפוצץ!
*****
למחרת, רמי הופתע כשנורית הסייעת קפצה לידו בחיוך:
רמי, גורי הפסיק לנבוח עליך, שים לב! היא צחקה.
נורית, הגור הזה התחיל לכבד, השיב בגאווה, אבל הביט בפליאה על הכלב.
ומאז, הקציצה הפכה לחלק בלתי נפרד מהרוטינה שלהם.
התחיל להיות קר. החורף התגנב לאיטו. בוקר אחד התחנה הצהובה נעטפה במעטה לבן. רוח קרירה הביאה פתיתים מהשדה.
בהתמדה, רמי הניח קציצה ועוד משהו טעים לגורי.
גורי רעד מקור, אבל לא רצה לפספס הקציצה הזו, תמיד נעלמה תוך שנייה. מה נסגר עם הקציצות האלה?!
רמי עמד בצד והביט בגב הרועד.
הנה האוטובוס, רמי, משכה נורית לאחור. הוא רק נופף לה ביד.
אוף… סינן באכזבה, והסתובב שוב אל הכניסה.
אחרי כמה רגעים, יד עטופה בכפפה ליטפה בגנבה את הכלב. גורי הביט בו.
קפוא לך, הא? יאללה, כנס לקרטון. זה יותר טוב מכלום… וזה בצד, פחות יתפוס רוחות, קח עוד קציצה…
*****
שבת. רמי בביתו שבפרברי ראשון לציון. הגינה קבורה בשלג (נו אמיתי לא, גשם כזה… חריג לשפלה). רוח קרה מערבבת רסיסי בוץ וענפים.
רמי טיגן לעצמו ביצים ונקניקיות, אכל משהו קל, לקח את המעדר ויצא לחצר. הידיים עובדות, הראש נודד…
ברגע אחד הרים עיניים והסתכל בשלולית בגינה, מלמל לעצמו משהו, זרק את המעדר ורץ מתחנת הלב… החוצה!
התחנה ריקה, פעם בכמה ימים אין כמעט נפש חיה ליד המפעל.
והבטן של גורי מקרקרת כאילו לא אכל כל השבוע. גם הבחורות לא הגיעו היום…
גורי התרומם. ידע שיעלה לו עוד המון זמן לרוץ אל השכונה הקרובה, ליד איזה מכולת, אולי יהיה מי שירחם יקנה חטיף.
הוא כבר רצה לעזוב את המחסה, ואז עצר לידו אוטובוס כרגיל.
לאן אתה חושב שאתה הולך? רמי ירד, מחייך ומניח חבילת נקניקיות ליד גורי. הכלב טרף בטירוף, כאילו הן עומדות להיעלם.
אין קציצות היום, חדר-אוכל סגור, הסביר רמי, רק זה הבאתי הפעם…
ופתאום הופיעה קופסה ענקית ובה שמיכה ישנה, נקייה.
לא היה לי רעיון יותר טוב, זה עדיף מכלום. כנס, זה מחסה…
פתאום, כל הקור נעלם. מתחת לפרווה הרגיש משהו ממכר ובלתי מוסבר. משהו חם. כל כך מוזר וכל כך נעים.
אף אחד אף פעם לא הביא לו קופסה משלו…
*****
שוב גורי סירב לאכול את מה שנורית ניסתה.
נו, דובי, אלה אותם קציצות שרמי היה קונה לך. הוא לא יגיע, הוא חולה ממש… אל תחכה, נורית התייאשה.
הוא עצוב, אוזניים מדוכאות. כל פעם ששמע דלת אוטובוס הוא התרומם אבל אין אותו.
התכנס שוב על השמיכה שבקופסה. יונים התקוטטו על חתיכת חלה מאחורי התחנה, כל אחת רצתה להסתלק עם השלל.
קוקו, ציפורים טיפשות! חשב גורי. ולו יש סוד משלו חור קטן מאחורי הפח.
רץ לשם. נזכר בנעל. כן, נעל שהיה שונא פעם. והיום…
מה זה, מה קורה לו בפנים? שלף את הנעל.
איפה רמי? כבר הבין מה השם של בן האדם שלו. “הבן-אדם שלו…”
אבל זה חבר? כלב אמיתי כשיש לך בן אדם אתה מאבד אותו ככה?
שאג על היונים, משהו התעורר אצלו. נמאס! נמאס לכם, אני הולך!
רמי, רמי!
הוא זוקף אוזניים, מקווה לראות את נורית עם הטלפון.
לא שומעים… רגע, אני עולה לאוטובוס. הבאתי לך את התיק לחתימה…
נורית קפצה לאוטובוס, וגורי חמק מאחוריה, זנב ג’ינג’י חולף מתחת למושבים…
*****
הכלב והתקווה בעיניים, הביט שוב בנורית, שדיברה עם מישהו וחזרה על שמו של “האיש שלו”.
נורית, עטופה בצעיף, ירדה והכלב בעקבותיה, נעל שחורה בפיו.
היום הג’ינג’י שמח. איך בכלל חשב ששלג ת”א מזעזע? תראה איך הוא חורק תחת מגפיים.
דפיקה בדלת, קול מוכר. נביחות רמות. נורית, שלא שמה לב ללווי שלה, כמעט מחליקה. התיק צולל לשלג…
רמי, אולי קודם תעזור לי, ואחר כך תחבק את הכלב?
רמי מסתכל עליה דרך עיניים דומעות.
באת אליי? אליי באת? ואפילו עם מתנה! מחבק אותו ביד ומחזיק את הנעל ביד שניה.
נורית קיבלה עזרה, וחיממו אותה עם תה חם.
רק שאלה, רמי, אמרה כשהוא מתרוצץ במטבח למה לא לקחת אותו עד היום? יש לך חצר, מספיק מקום בשביל סוס…
פחדתי, הוא השפיל מבט, הייתי הרבה שנים לבד, מפחד לקחת אחריות. כלב זה דאגה, זו קטנה משפחה… אבל היום, הוא פה, לא ישתחרר יותר. כשאני אהיה בריא, אני אלמד להכין קציצות!
אז אולי רק כך אפשר לשבור אותך? נורית חייכה, ניסתה להסתיר חיוך, נטענה על הספל.
כמה רגעים עברו, והשלג נמס אט-אט. גורי נרדם סוף סוף בבית שלו, ליד הבן-אדם שלו.
