כשנחום הגיע למשרד, הופתע מאוד. העובדים חגגו משהו במטבח. יש איזו חגיגה היום?, תהה בליבו. כן, אנחנו חוגגים אשתי סוף סוף בהריון!, ענה העובד.
כולם סביבו שמחו מאוד בשביל דוד, שהוא עומד להיות אבא. פתאום אחד העובדים האחרים ניגש ונאמר לו: אתה הראשון שחוגג את ההריון של אשתו. בדרך כלל מחכים ללידה ורק אז עושים חגיגה. אתה אדם נדיר! רק תדע שמעכשיו כולם יתחילו לתת לך עצות ולספר לך סיפורים מפחידים על אבהות. נחום הופתע.
העובד הנהן בחיוך. בתשעת החודשים הקרובים תצטרך למלא את כל הגחמות של אשתך. אשתי לא נתנה לי לנוח בלידה של הילדה הראשונה! היא ממש הציפה אותי בבקשות ומחשבות, ואז זה כבר לא היה כל כך כיף. כמה ילדים יש לך וכמה שנים הם?, שאל עובד אחר. שניים, אבל אני לא ממש זוכר את הגיל. הבת שלי בת שבע או אולי שש. נחום השתתק.
כשנחום חזר הביתה, הוא חיבק את אשתו האהובה, נעמה. איזה מזל שלא אמרו בעבודה שאתה צריך ללדת תוך כמה ימים. הם עדיין חושבים שיש תשעה חודשים. לא תוכל להתאפק בסוף ולספר להם. אני אנסה לא לספר, חייך נחום. זמן קצר אחר כך, נעמה ילדה בן בריא, שנקרא יותם.
נחום לקח חופש מהעבודה כדי לעזור לאשתו ולילד. הוא תמיד היה ממהר לשוב הביתה בסיום יום העבודה, והקולגות שלו לא לגמרי הבינו אותו. מבחינתו, המשפחה תמיד לפני הכול.
