כשהגיע איתן לעבודה, לא ציפה למה שקרה. העובדים חגגו משהו, אבל מה? איתן הרים גבה “יש פה איזו חגיגה היום?” שאל, ועדי, העובדת החדשה, ענתה: “כן, כולנו חוגגים כי סוף סוף אשתי בהיריון!”
כל החבורה מסביבו הייתה בהתלהבות על זה שעופר עומד להפוך לאבא. פתאום, אחד העובדים האחרים ניגש לאיתן ואמר בצחוק: “אתה הראשון שאני רואה שחוגג כשאשתו בהיריון. בדרך כלל חוגגים אחרי הלידה, לא לפני. אתה טיפוס מעניין! תתכונן לזה שמפה כולם יתחילו לתת לך עצות על הורות וסיפורים מפחידים על איך זה להיות אבא”
איתן הופתע. עופר הנהן ברצינות. “בתשעת החודשים הקרובים, אתה עומד לספק כל גחמה של אשתך. אני, למשל, לא ישנתי לילה שלם מאז שהבת הראשונה שלנו נולדה! אשתי הפציצה אותי עם רשימת בקשות ושוברים, וכבר לא הייתי כזה מאושר”
מישהו אחר שאל, “כמה ילדים יש לך וכמה הם?”
עופר גירד בראשו במבוכה: “שניים, אבל כמה הם? נדמה לי שהבת שלי בת שבע… או אולי שש. תאמת, כבר איבדתי ספירה.”
איתן נדם, מודאג מהעתיד שלו.
כשחזר הביתה חיבק את אשתו היקרה, נעה.
“את יודעת, טוב שלא אמרו לי במשרד שאת צריכה ללדת בעוד כמה ימים. הם עדיין בטוחים שיש לנו עוד תשעה חודשים. לא אוכל להחזיק מעמד בלי לספר להם את האמת”
נעה חייכה: “תנסה לא לגלות, אבל אני מהמרת שתגלה עד מחר.”
כעבור זמן קצר, נעה ילדה בן בריא, קראו לו מתן (על שם הדוד שמבקש תמיד עזרה בהרכבת ראוטר).
איתן יצא לחופשת לידה כדי לעזור לנעה ומתן. מעתה, איתן מיהר תמיד הביתה, החברים מהמשרד לא הבינו מה הוא רוצה מהחיים שלהם, והוא תמיד שם את המשפחה לפני הכול כי ככה זה בישראל, בין סביח לחוגי תאטרון, משפחה היא מעל הכול.
