“יש לאמא שלי בדיוק כזה,” אמרה המלצרית בהיסוס, עיניה נעוצות בטבעת שעל אצבעו של המיליונר…
תשובתו המטלטלת גרמה לה להתמוטט על ברכיה.
הכול קרה ערב אחד בתל אביב, ב”קפה גן העיר” מקום שעוטף אותך בניחוח קפה קלוי, ויסמין טרי וגווני קטיפה יוקרתיים. עבדתי שם כמלצר, מסיים משמרת ארוכה ועמוסה. השעה האחרונה של היום תמיד הייתה שלווה יותר, כמעט מדיטטיבית במיוחד כשגלי השקיעה צבעו את הרחוב האורבני בגוון כתמתם.
בערך בעשרים לשבע הופיע לקוח חדש גבר מרשים, בן גיל הזהב, בשם ליאון שטרן. שמו הלך לפניו ברחבי העיר, אך חייו האישיים נותרו סוד כמוס. כמעט תמיד התעטף בבדידות מהורהרת, והקפיד להזמין פשטות: סלט חם וכוס יין אדום של הרי ירושלים. שירותי אותו בשקט, להרגיש את הצורך הנואש שלו בשלווה.
ידיו, דקות ובעיקר מלאות הבעה, נחו על השולחן. עיני ננעצו בפריט ייחודי על ידו: טבעת ישנה מכסף שחור, משובצת אבן ספיר כחולה מוקפת חריטות של כוכבים פשוטים. משהו בדפוס ובחיים בתוך האבן גרם לי להרגיש צביטה מוכרת.
כשהגשתי לו את המנה, לא התאפקתי ולחשתי:
“צר לי להטריד, אבל לאמא שלי הייתה טבעת בדיוק כזו.”
הייתי בטוח שיתעלם, יצחק במבוכה או אולי יפטיר משהו בנימוס. אבל ליאון הפתיע; עיניו חיפשו אותי, ומבטן היה מלא כאב עתיק:
“איך קראו לאמא שלך? יעל שחר?”
עולמי קפא. כמעט תמיד קראה לה ‘אמא’, אף פעם לא יעל שחר. היא נפטרה לפני כמה שנים, ולקחה איתה את הסודות של הטבעת הזו האכזבה שאי אפשר היה לתאר ואת המכתבים הבלויים שהייתה שומרת בקופסה מצופה קטיפה.
“ה… כן…,” גימגמתי.
“תשבי,” ביקש בקול שקט, כמעט נואש.
התיישבתי. רגליי רעדו.
“פעם, כשעוד הייתי סטודנט עני בירושלים,” סיפר, אצבעותיו משחקות בספיר, “נפגשתי ביעל. היינו שנינו צעירים, מלאי תקוות ואהבה גדולה שהעבירה אותנו דרך כל הסמטאות של הקיץ הירושלמי. את הטבעת הזו יצרתי לה בעצמי, ממטבע ישן וחסכונות אחרונים סימן לאהבתי אליה, אות לאבותיי העתיקים.”
דמעות עמדו לו בעיניים.
“משפחתה אסרה עליה להתמסד איתי. נחשבתי לרומנטיקן חסר תועלת… אבא שלך נשא אותה אחר כך, ואילו אני… נשבעתי לזכות בהצלחה ולהיות האיש שייחלו עבור בתם אבל האהבה האמיתית אבדה.”
ישבתי שם, חשה הכל מתפרק לי בתוך הלב. התמונה הצלולה של ליאון הצעיר עלתה מול עיניי זה שעליו דיברה בחצי פה אמי, ושצילומו נשמר עמוק במגירה.
“היא הייתה עונדת אותה,” עניתי חרש, “בחורפים, ובעונות געגועים. תמיד אמרה שהטבעת מאירה לה מבפנים.”
“היא כן האירה,” לחש, “רק האירה ולא חיממה. כעת, יש לי הכל בתים, כספים, הצלחות. רק מה שיקר באמת כבר אי אפשר לקנות.”
הוא החליק את הטבעת מאצבעו והושיט אותה אליי, בתנועה מהססנת, כמעט טקסית.
“קחי. שייכת לך. זה כל שנותר מהרגשות שלנו שלה ושלי.”
ידי אחזה בקור של המתכת, משקלה היה גדול מכל שמובן היה לי.
“היא זכרה אותך,” פלטתי בזמן שקמתי, “עד נשימתה האחרונה.”
ליאון שקע בכיסא, בוהה באורות העיר הלבנה, ואני התרחקתי. כל משמרת נשארה כמו ערפל, הטבעת בתחבושת הכיס צורבת את החומר של מדי המלצרים.
בבית הקטן שלי ברמת גן פרשתי את שתי הטבעות על שולחן הסבה. המבטים הקרים של שני ספירים בחנו אותי מעבר לסף הזמן; של אמא מעודן, מלוטש, ושלו גס יותר, קוויו נוקשים.
בלחץ של סקרנות לקחתי את זכוכית המגדלת שעימה הייתה רקמה אמא, ובדקתי את הטבעות. האותיות שבפנים לא היו “י.ש.” כפי שציפיתי, אלא “ד.ס. תמיד.”
ד.ס.? דניאל סבן? דוד סיסו? אימי לא הזכירה שמות כאלה. רק “ליאון” ליאון שטרן. בלב דופק הלכתי אל קופסת הפח הישנה במדף העליון בארון, מלאה גלויה מצולקות ויומן בכתב ידה.
ביומן, בכתב נרגש, סיפרה אמי על דניאל “דניאל העניק לי טבעת. יצר אותה במו ידיו, קרא לה אבן של ים. אינה מושלמת, אך יפה מהכול.” רק בעמודים מאוחרים הופיע ליאון המנטור המבריק, שבישר עבורה עתיד של נוחות ויציבות. “ליאון אומר שאנשים פשוטים כמונו לא ימצאו שלוות חיים. הוא פותח לפניי עולם של הגשמה שאיני מכירה…”
הכול הסתדר בבת אחת. לא משפחה הפרידה בינה לדניאל אלא היא בחרה. בחרה בביטחון שבליאון. אך טבעת דניאל נשמרה כסמל וכתזכורת לנעוריה האבודים.
אז למה ליאון סיפר סיפור לא לו? מדוע ייחס לעצמו טבעת שאינה שלו?
זה התברר עם תצלום אולטרסאונד מקומט שנמצא מתחת לגלויה. בצד האחורי, בכתב ידה: “ליאון, אנחנו הולכים להיות הורים. דניאל אינו יודע. שוב הביתה, בבקשה.”
התאריך תשעה חודשים לפני שנולדתי.
הבנתי זאת בבת אחת: אינני בנו של אדם המשול לשקט ונחת שאליו קראתי “אבא” כל חיי. היה זה ליאון ליאון מרצה ומנטור, שכשהבין שאמי הרה ממנו בחר לעזוב. ודניאל, זה שליבו נשבר, הסכים להיות בשביל אימי כל מה שליאון לא היה מסוגל.
ליאון לא שיקר הוא פשוט כתב מחדש את ההיסטוריה. שינה עצמו מגבר שנשבר לגיבור קורבן. הוא לא חיפש את טבעתו, אלא את ההצדקה לעצמו, ובמומו ייחס לעצמו את טבעת דניאל ואת זיכרון האהבה.
למחרת בבוקר התקשרתי ללשכתו. המזכירה חיברה אותי מיד.
“ליאון, זה נמרוד. נוכל להיפגש?”
“בוודאי. בכל עת. אני…”
“לא בקפה,” קטעתי ברוך, “אלא בגינה הציבורית, ליד הפסל של שלוש העונות.”
הגעתי בשמלת כותנה פשוטה, בדומה לסגנון אמי בצעירותה. הוא כבר חיכה שם, נשען קמעא על מקל. בלי תקרת הבר, נראה פגיע וזקן.
“מצאתי את היומן של אמא,” פתחתי, עיניי על פרחי היסמין. “אני יודע על דניאל. ועל כך שוויתרת רגע לפני שנולדתי.”
הוא החוויר. המבצר שבנה מכל חרטותיו התרסק באחת.
“אני לא גיבור, נמרוד,” לחש. “ברחתי. אחר כך, התעסקתי בקריירה, העברתי כספים בעילום שם, חיפשתי דרכך, אך פחדתי לגשת. נותרתי רק עם סיפור בדוי, בעצם סיפור על היעדר אומץ.”
הורדתי את הטבעת מכיסי.
“אינני יכול לקבל אותה. זו אינה הירושה שלי, וגם לא שלך. זו חותמה של כאבה של אמא. אבל… אני מוכן להקשיב. לא למיתוס, אלא לבחור שהתבלבל. אולי נוכל לגלות מה אנו בשביל זה לזה כעת.”
הוא חייך חיוור ולקח את הטבעת חזרה הכוח להשלים מעגלים התיישב ביננו על הספסל ההוא, באמצע השדרה.
מאז הפגישות הפכו תדירות לשיחות ארוכות בבתים קטנים ובבתי קפה של פלורנטין. הוא שיתף בסיפורי מסעות ועסקים; אני על אמא, ילדותי והמאמץ לשלם שכר לימוד בלימודי אמנות במכללה.
פעם אחת הגיע לפתיחת תערוכתי במוזיאון ביפו. רכש ציור קטן מזרקת גן הציבור, “כדי שלא אשכח מניין התחלנו,” כך אמר.
הוא לא נעשה למשענת שלי, ולא ביקש להחליף את מי שגידל אותי. הפך לפרק מורכב לא תמיד נעים, אך בלתי נמנע, כדי שאבין לעומק מי אני.
את שתי הטבעות מסרתי לצורף ותיק בשוק לוינסקי. הוא הלחים אותן לאחת: ספיר אחת וחישוק כסף כפול. שמתי אותן על שרשרת, ללבוש כתזכורת לאמת ולא לשלמות מדומיינת.
ליאון הלך לעולמו כשנתיים לאחר מכן. בשלווה, מתוך שינה. בצוואתו הותיר לי לא רק את מטבעותיו, אלא גם את היומן הבלוי. בעמודו האחרון כתב, בכתב יד רועד: “תודה שנתת לי להיות אני, ולהגיד סליחה. אבא שלך.”
קראתי שוב ושוב, מחבק את הטבעת שהתחממה בעורפי. בפעם הראשונה זה שנים, בכיתי לא מצער או טינה אלא מהכרת תודה מרירה לכולם: לאמא, לדניאל, לליאון לכל מי שאהב בדרכו, גם כששבר וגם כשנכשל.
הבנתי סוף-סוף: ההדים האמיתיים אינם בהרי יהודה, אלא בלבה של כל נשמה. הם מצטלצלים, נאספים, וגולשים בסופו של דבר אל חוף של סלחנות וזיכרון נקי.
כך מצאתי שלווה.
הלקח שלי? החיים תמיד מעורבבים: פספוסים, חסדים, שקרים, כוחות וחולשה. הכול מתערבב בבצק האנושי. לא תמיד אפשר לסלוח או לשוב אחורה, אבל יש מרחב לסיפור החדש, ולשלום פנימי שנבנה מתוך הכרה והקשבה. החיים אינם הגדה מבריקה, אלא הידיעה שיכולים לאהוב, להיכשל, ולבנות מחדש.
וזה, בעיניי, הישג גדול מהכול.
