טזביא כהן חיה בחלום של רחובות תל אביב המוארים ברוח של קיץ נורא. היא הייתה אהובה אחרת, לא בתפקיד של אישה רשמית, אלא כמתאהבת של גבר שלא היה שייך לה. עד שלושים לשנת חייה היא רצה באולפני המשטרה של הציפורים, ולא מצאה את בעלה המתאים, אז החליטה לחפש מישהו שירד מהשמיים וישב לצידה.
בפעם הראשונה פגשה את איתן לוי, עובד בנמל, ולא ידעה שהוא נישוא, אך מהר הוא חשף את האמת כשהבין שטזביא נפתעה עליו והפכה לחלק ממנו. היא לא הקנפה אותו במילה, אלא השטיחה את עצמה על הקשר ועל ההבנה שהחולמת נותרה בחוץ בזמן שהשעון חולף. היא הרגישה חסרת ערך מאחר שלא מצאה זוג לפני שהזמן ברח.
היא הייתה לא יפה כמו גלגלת, אך חביבה, מעט מלאה בתשוקות של ילדה שגילו הולך וגדל. הקשר עם איתן היה כמו שביל בחורף ללא מטרה; היא רצתה לצאת מתפקיד האוהבת, אך פחדה משעמום של הריקנות.
יום אחד הגיע לביקור בן דודו, מתן ברק, שהיה בכנס במרכז הארץ, והחליט להישאר כמה שעות לשיחה על זיכרונות הילדות, על החיים והעתיד. היא סיפרה לו על לבה הפורץ, ובכי קפץ על שפתיה.
באותו רגע, שכנה הבית נועה ברק נכנסה לבקר ולבדוק את קניותיה. טזביא יצאה למרחק של עשרים דקות. פתאום נשמע פעמון הדלת, מתן פתח וראה את איתן עומד בפתח, חבוש בבגדי ספורט, אוכל כריך קלה.
טזביא, היא בבית? שאל איתן בקול מתוח.
היא במקלחת נענה מתן מיד.
סליחה, מי אתה? חזר איתן, מבולבל.
אני בעלה, רק במצב אזרחי, אמר מתן, ולחץ על חזהו של איתן. אתה הוא הגבר שהזכרת לי? אם אשוב לראות אותך כאן, ארד אותך במדרגות.
איתן ניסה להתנתק מתפיסת ידו של מתן, ברץ למטה במרוץ. כמה דקות לאחר מכן חזרה טזביא, ולשמוע שסיפורו של מתן נמשך.
היא בכי, חיבקה את ראשונה, ובקול מתפרק אמרה: הוא לא יחזור.
מתן חייך ואמר: טוב, יש לי חבר ראוי. אליעד בן-ארי, אלמן מהשכונה שלנו. נשים אחרי פטירתן אינן נכנסות לחיי, הוא מחכה למישהי שתתן לו מקום. אחרי העבודה אחזור לבקר, וניסע יחד לשם.
טזביא היססה, קראה למתן אני לא יכולה.
אל תדאגי, חייך מתן. זה רק חלום, והקשר שלנו אינו משא.
בשבועות הבאים, טזביע וביתו של מתן עברו לשכונה של אלמן אליעד. נטע, אשתו של מתן, סדרה שולחן במרפסת על גבי בריכת החממה, והאורחים הגיעו חברים, שכנים, והאלמן עצמו.
במהלך השיחה, טזביא חשה שלאדם הזה יש רגישות ונימוס. היא חשבה לעצמה: “הוא בטח מודאג מהאישה שלו, גבר עני ברגשות”.
באחת הסופות, דפנה, קראה אל הפתח, ופתאום על המדרכה הופיע אלוי, אלמן, עם שקית במים. הוא אמר: בטח תבקרי? ביקרתי במרקחת. אני מכיר אותך, וחשבתי שאבוא.
טזביא הזמינה אותו לשתות תה, והאורח נגע במזון של היום בתרגום של מחירי השוק בתל אביב. אחרי התה הוא לקח חבילה וראה תולעת טוליפונים קטנה. היא קיבלה אותה בעיניים נוצצות.
הוא לבש מעיל ישן, נעל נעליים, ובפני הדלת פנה אליה ואמר: אם אלך עכשיו ולא אגיד, לא אשמח לעצמי. הייתי איתך כל השבוע, רציתי להודות לך.
טזביע נבצרה, חייכה והחלה: אנחנו מכירים רק קצת.
הוא חייך: טוב, אפשר לקטול? אני לא מושלם. יש לי בת בת שמונה, היא אצל סבתא.
טזביע אמרה: בת זה מתנה, תמיד רציתי בת.
אלוי חבק אותה, נשק ונחת. על פניה דמעות של אור זורחות.
מאותו רגע הם נפגשו בכל סוף שבוע, ובשבועיים הבאים נישאו בחוף הים של ירושלים, חיו בעיירה קטנה ופתחו גן משחקים. טזביע קיבלה עבודה בגני הילדים, ובשנה הבאה נולדה לה בת, ואלוי קיבל גם בן. שני הילדים גדלו באהבה ובשיתוף, ולא חשו שום חוסר.
במכות של ארוחת חג, מתן קיפץ בעיניו: טזביע שלי, איזה בעל תכנתי לך, טוב יותר מיום הולדת של אמא.
כך נחת הימן של החלום, והקיץ המשיך לזרוח על רחובות תל אביב, כמו סיפור שלא נגמר.
