גליה הייתה המאהבת – לא הלך לה עם נישואין. נשארה רווקה עד גיל שלושים, ואז החליטה בכל זאת למצוא גבר. בהתחלה לא ידעה שפאבל נשוי, אבל כשנקשרה וההתאהבה – הוא כבר לא הסתיר זאת. למרות הכל, גליה לא האשימה את פאבל לרגע, רק כעסה על עצמה שנשארה במערכת יחסים הזו ועל החולשה שלה אליו. היא הרגישה פגומה, כי לא מצאה לעצמה חתן בזמן והזמן ברח לה בין האצבעות. גליה לא הייתה יפהפייה, אבל בחורה מתוקה, קצת מלאה – מה שמבגר אותה. הקשר עם פאבל לא הוביל לשום מקום. היא לא רצתה להמשיך להיות מאהבת, אבל לא הצליחה לעזוב. הפחד להישאר לבד שלט בה. יום אחד קפץ לבקר אותה בן דודה, סרגיי, שעבר בעיר בשליחות עבודה. הם לא התראו מזמן, אכלו יחד ודיברו כמו בילדותם. גליה סיפרה לו הכול – בכתה קצת. אחר כך שכנה נכנסה וביקשה להראות לה קניות, גליה יצאה לדקות מספר. בדיוק אז דפיקה בדלת – סרגיי פתח, חשב שגליה חזרה, אך זה היה פאבל. סרגיי הבין מיד מיהו. פאבל הובך כשראה גבר גדול בטרנינג וטישרט אוכל כריך בסלון. – גליה בבית? – שאל בעצבנות פאבל. – גליה במקלחת, – סרגיי הבין מיד מה לענות. – מי אתה בשבילה? – גמגם פאבל. – אני בעלה, אזרחי, בינתיים… ולמה אתה מתעניין? – התקרב סרגיי ומשך אותו בצווארון. – אם עוד פעם אראה אותך כאן, עף מהגג, הבנת? פאבל ברח. כעבור זמן קצר גליה חזרה וסרגיי סיפר לה מה קרה. – מה עשית? מי ביקש ממך? – גליה פרצה בבכי. – הוא לא יחזור יותר. – והוא באמת לא יחזור, וטוב שכך, – פסק סרגיי. – יש לי בשבילך גבר מצוין – אלמן מהיישוב שלי. כל הנשים שם רודפות אחריו, אבל הוא דוחה את כולן. אחרי השליחות אבוא ואקח אותך, תכירו. – מה פתאום? – הזדעזעה גליה. – אני לא מסוגלת, זה מביך ונראה מוזר. – דווקא לישון עם גבר נשוי זה לא בושה, אבל להכיר פנוי כן? אף אחד לא מכריח אותך, רק להכיר. וחוץ מזה, לובה שלי חוגגת יום הולדת. אחרי כמה ימים הגיעו גליה וסרגיי ליישוב. אשתו של סרגיי, לובה, ערכה שולחן בגינה. הגיעו חברים, שכנים – ביניהם גם האלמן אלכסיי. השכנים הכירו כבר את גליה, אבל אלכסיי פגש אותה לראשונה. אחרי הערב היא חזרה לעיר, זוכרת את הנחמדות והעדינות של אלכסיי. כעבור שבוע, בשבת, הופתעה כשאלכסיי עמד בפתח עם חבילה ביד: – גליה, אני בסביבה, קפצתי לשוק וחשבתי לבקר… – אמר בביישנות. גליה הזמינה אותו לתה, הבינה תוך כדי שיש כאן סיבה. שוחחו, והוא הביא לה זר קטן של צבעונים. כשנפרד, אמר לה: – חשבתי עלייך כל השבוע, בקושי חיכיתי לשבת… קיבלתי את הכתובת מסרגיי… גליה הסמיקה: – אבל אנחנו בקושי מכירים… – זה לא נורא, רק חשוב שלא אהיה דוחה בעינייך. אפשר לעבור ל”את”?… אני לא מתנה, ויש לי ילדה בת שמונה אצל סבתא עכשיו. – ילדה זה אושר… תמיד רציתי בת, – אמרה גליה בחלום. אלכסיי התרגש, נטל את ידה ונשק לה. גליה דמע בעיניים – הפעם, הכול היה מתוק ושלו, אף אחד לא נבגד. בהמשך נפגשו כל סוף שבוע, ובתוך חודשיים נישאו ועברו ליישוב. גליה עבדה בגן ילדים, כעבור שנה ילדה בת, וכעת גדלות להן שתיים – שתיהן אהובות. בארוחות משפחתיות נהג סרגיי לקרוץ: – נו, גליה, ראית איזה בעל סידרתי לך? רק טוב אני ממליץ – תקשיבי לאחיך!

תקשיבי, חייבת לשתף אותך משהו שקרה למירי. אז מירי, בחורה ממש טובה, אבל לא היה לה מזל עם נישואים. נשארה רווקה עד גיל שלושים, ואז אמרה לעצמה: “די, הגיע הזמן למצוא מישהו אמיתי.” ככה היא הכירה את גדי בהתחלה לא היה לה מושג שהוא נשוי, אבל אחר כך הוא כבר לא הסתיר את זה ממנה. כשגילה שהיא כבר ממש בעניין שלו, פשוט אמר לה וזהו.

ומה שמדהים? מירי לא אמרה לו אף מילה רעה. כל הזמן הסתובבה עם תחושת אכזבה מעצמה, כאילו היא אשמה שלא מצאה בעל בזמן וכל השנים טסו לה בין האצבעות. והאמת, היא דווקא נראית בסדר אולי לא דוגמנית, אבל חמודה כזאת, אולי קצת מלאה, וזה נתן לה לוק קצת בוגר יותר. אבל מה עם גדי כלום לא התקדם. היא לא רצתה להישאר במעמד של “המאזיקה”, אבל לפספס את גדי גם לא הייתה מסוגלת. פחדה להישאר לבד.

יום אחד, דפק אצלה בדלת בן דוד שלה איציק. הוא בדיוק היה בירושלים במשלחת מהעבודה וקפץ אליה כי מזמן לא נפגשו. ישבו במטבח, אכלו שקשוקה, פטפטו בקטע כזה נוסטלגי, כמו ילדים. מירי פתחה בפניו הכול, סיפרה על גדי, קצת התפרקה ובכתה.

בדיוק אז השכנה רינה דפקה וביקשה ממנה לקפוץ אליה לשתי דקות שתבוא לראות את הקניות שעשתה בשוק. מירי אמרה “שניה, אני קופצת”, והשכנה גרה ממול, כזה עשרים דקות הלכה. פתאום דפיקה בדלת. איציק פותח, חושב שמירי חזרה, אבל הדלת בכלל לא הייתה נעולה ומי עומד שם? גדי. ברגע הראשון איציק הבין מי זה החבר של מירי.

גדי קצת נבהל כשראה את איציק הגדול הזה, פותח לו עם טרנינג וחולצה קצרה, לועס לחם עם חביתה.
– “מירי בבית?” גדי שואל.
– “מירי במקלחת”, איציק זרם עליו.
– “וסליחה, מי אתה?” גדי מגמגם.
– “אני בעלה, ידוע בציבור למה אתה שואל?”, איציק דופק פליאה ומתקדם אליו. תופס אותו בכתפיים ואומר, “אתה ההוא שנשוי? עוד פעם אחת אני רואה אותך כאן, מוציא אותך במדרגות, ברור?”

גדי פשוט ברח משם במדרגות.

מיד אחר כך מירי חוזרת. איציק מספר לה מי הגיע, ומירי פורצת בבכי: “מה עשית? למה התערבת? עכשיו הוא בטח לא יחזור יותר”.

היא מתיישבת על הספה עם הידיים על הפנים.

איציק לא מתבלבל: “יפה מאוד! מגיע לך הרבה יותר טוב מזה. תקשיבי, בדיוק חשבתי על מישהו להכיר לך דויד. אלמן בגבעת עדה. כל השכונה אחריו, אבל הוא לא באמת פותח לאף אחת את הלב, רק רוצה להיות עוד קצת לבד. אבל עכשיו, אחרי שאסיים את העבודה בתל אביב, אני קופץ לקחת אותך, נלך לפגוש אותו. ליבּי (אשתו של איציק) עושה יום הולדת, תבואי, נציג אותך”.

מירי קצת התבלבלה: “מה פתאום? איך אני אבוא? מה אני אלך סתם זה מביך די, עזוב.”
איציק חייך: “מביך זה להתחבא עם מישהו נשוי, לא להכיר גבר פנוי. אף אחד לא לוקח אותך מידית לשום מקום, פשוט תכירי. וחוץ מזה, זה על השולחן של ליבּי!”

ואכן, אחרי כמה ימים מירי ואיציק נסעו יחד לגבעת עדה. ליבּי הכינה שולחן בגינה ליד המחסן, המשפחה והחברים הגיעו, וגם דויד אלמן שקט כזה, כולם מכירים אותו אבל מירי פגשה בו לראשונה. היא שמה לב כמה הוא עדין ומצניע לכת. “בטוח הוא עוד חושב על אשתו, כמה לב יש בו”, היא חשבה לעצמה בדרך חזרה הביתה לתל אביב.

שבוע אחרי, שבת בצהריים, דפיקה בדלת. מירי פותחת ומופתעת: דויד עומד שם עם שקית ביד.
– “היי מירי, הייתי באיזור, עשיתי קניות לשבת בשוק הכרמל חשבתי שנכיר כבר, אז קפצתי”, גמגם.
היא מכניסה אותו, עדיין לא מבינה איך נפל עליה פתאום, אבל מזמינה אותו לקפה שחור ועוגיות. כשהיא שואלת מה קנה, הוא מחייך ומוציא מהשקית זר טוליפנים קטנים,
– “זה בשבילך”.

היא לקחה את הפרחים, הלב שלה נדלק. ישבו ודיברו על מזג האוויר, על מחירי הירקות בשוק, קצת צחקו. לפני שיצא, כשכבר כמעט היה עם היד על הדלת, הוא הסתובב ואמר בשקט:

– “אם עכשיו אלך ולא אגיד את זה, לא אסלח לעצמי מירי, כל השבוע חשבתי רק עלייך. נשבע לך. היה לי קשה לחכות לשבת. את ממש נכנסת לי ללב. הייתי חייב לבוא. היה לי את הכתובת שלך מאיציק”.

מירי האדימה, הסתכלה הצידה:
– “אנחנו בקושי מכירים”
– “בטח, אבל הכי חשוב לי שתדעי אני לא מעיק עלייך? אכפת לך אם נעבור לאתה ואת? אגב, יש לי ילדה בת שמונה. היא אצל הסבתא בזמן האחרון”.

דויד רעד בידיים מהתרגשות.

– “ילדה זה אושר”, מירי חייכה פתאום בעיניים נוצצות. “תמיד חלמתי שתהיה לי בת”.

דויד ממש התעודד מהתגובה הזו, לקח לה את הידיים ונשק לה בעדינות.

כשנגמר הנשיקה, הוא הביט בה. היא בכתה מרוב התרגשות.
– “את שונאת אותי?” הוא לחש.
– “ממש לא לא ציפיתי להרגיש ככה. זה כל כך מתוק, כל כך רגוע. אף אחד לא פגוע, אף אחד לא גונב”.

ומאז, בכל שישישבת הם היו יחד. אחרי חודשיים מירי ודויד חתמו ברבנות, התחילו לגור בגבעת עדה. מירי מצאה עבודה בגן ילדים. כעבור שנה ילדה בת ועכשיו כבר שתיים בבית: שתיהן אהובות וחביבות לכל אחד, וקיבלו בדיוק אותו יחס של חום ואהבה מדויד ומירי לא משנה מי של מי. דויד ומירי התרעננו יותר ויותר מרוב אושר, והאהבה שלהם התחזקה עם השנים, כמו יין טוב שהתיישן.

עד היום, כשאיציק מרים כוס בברביקיו המשפחתי אצל ליבּי, הוא קורץ למירי ושואל בצחוק: “נו, תגידי תודה לבן דוד איזה בעל שידכתי לך, אה? רק טוב אני מביא אלייך, אל תשכחי משפחה שומעים תמיד!”