יואל, הבאת את הסרוויס החגיגי? זה עם העיטור המוזהב, לא את הצלחות הרגילות. ותבדוק בבקשה את המפיות, גיהצתי אותן במיוחד, שיהיו כמו במסעדה מרים התרוצצה במטבח, מסדרת קצה שיער שנשמט. התנור כבר מילא את הדירה בריח אווז צלוי בתפוחים, על הכיריים התבשל תוספת חמה, והמקרר היה עמוס סלטים שקצצה עד חצות.
יואל, בעלה, טיפס בשתיקה אל העליית גג.
מרי, לשם מה כל ההצגות האלו? המשפחה באה, לא איזה שגריר. אחי ירון, אמא שלך, דודה חוה. להם תגישי גם בצלחת חד״פ רק שימזגו להם בזמן, מלמל, מוציא קופסת פורצלן מגרמניה.
אל תתלונן. היום לנו חמש עשרה שנות נישואין חתונת קריסטל. רוצה שהכול יהיה מושלם. ובינינו, אתה יודע איך ירון, אחיך. תגיש צלחת פשוטה יאמר שהתרוששנו. עם שריטה יכריז שאנחנו מוזנחים. שייפגע לראשונה בלי תירוצים לבדיחות שלו.
יואל נאנח כשהוא יורד מהסולם. הבין שאשתו צודקת. ירון היה טיפוס מורכב, אם להיות עדינה. או וכמו שמרים הייתה אומרת לחברות חצוף מובהק, שמחשיב חוסר נימוסיו ל״עממיות״.
רק תבטיח לי היום לא להתרגז עליו, ביקש יואל, מנקה צלחות. עובר עליו תקופה לא קלה: פיטרו, אשתו עזבה. רותח כמו קומקום.
יואל, התקופה הלא קלה הזו אצלו כבר ארבעים שנה. והיא שרה הלכה כי פעל לה יצר השימור העצמי. אסבול אותו רק כל עוד הנימוס בי. אבל אזהיר: אם יתלוצץ שוב על הגוף שלי או המשכורת שלך, אני אוציא אותו מהבית.
צלצול בדלת בדיוק בחמש. ראשונה נכנסה אסתר, אמו של יואל אשה שקטה, סוגדת לבניה, בעיקר לבכור ״העקשן״. אחריה דודה חוה עם בעלה. ירון, איך לא, איחר ארבעים דקות, כשכולם ישבו והסתכלו בעצב בסלטים המתקררים.
נכנס עם שערה, ניחוח סיגריות זולות וקור ליל ירושלמי.
הנה באתי! מי חיכה בכלל? כרזת צחוקו הדהדה. יואל, פחדת שלא אקנה מתנה? קח!
דחף לאחיו קופסה עטופה בעיתון.
מה זה? תהה יואל.
תראה, ערכה מברגים מ״חצי חינם״. תועיל בבית. ממילא אתה לוזר בכלי עבודה.
מרים חייכה מתיחות.
שלום ירון, כנס, רחוץ ידיים. מחכים רק לך.
ירון פלש לעברה במבט בוחן, ממיס אותה מבפנים.
או, מרים! איזו השקעה! שמלה חדשה? נוצצת כמו עטיפת ביסלי. או אולי לבלבל שמסתכלים על הקמטים? סתם, את נראית בסדר, עסיסית, כמו שאומרים.
יואל השתעל, מנסה להרגיע.
ירון, שב לאכול. האווז מתקרר.
בירך ירון נטל כוס ערק, לא חיכה לברכה, ודקר מלפפון חמוץ.
אז מזל טוב לזוג! חמש־עשרה שנה זה סבל. איך עוד לא הרגתם זה את זה? אני עם שרה החזקתי חמש, וכבר חשבתי להפוך לנזיר. נשים הן כמו שואב אבק: לא מפסיקות למשוך. מרים, לפחות מבשלת טעים. אה… הוא לעס וקימץ. קצת מלוח מדי. מה קרה, התאהבת? או שהיד רעדה מהגיל?
אסתר חייכה בפיוס:
ירוני, מספיק. מרים מבשלת נהדר. נסה קוגל של לשון.
לשון? התפרץ ירון בצחוק. מתאים, הלשון של מרים ארוכה, היא צריכה את זה. אבל ברצינות, אמא, אל תגונני. ביקורת זה מבורך. אני תמיד אומר אמת, ככה אנשים מכבדים אותי.
מרים הניחה את המנה החמה, הלהבות בתוכה גברו. הביטה ביואל: אוחז במזלג, ממצמץ אל המפה, שותק. פחד מאח. פחד מאירוע. פחד להרוס לה את החג.
״די חשבה מרים. רק ערב אחד. בשביל יואל. בשביל אמא״.
ירון, התקבלת לעבודה שבאת לראיון? ניסתה להסיט לשיחה בטוחה.
ירון נפנף, מוזג לעצמו עוד אחד.
חבל על הזמן. טיפשים בכל מקום. יושב לי ילד, בן 25, שואל אותי אם אני עם ידע במחשב. אמרתי לו: ״תקשיב, עבדתי עוד כשאתה שיחקת קלאס״. ואז ענה לי: ״לא מתאים לנו״. שיישרף. אקים עסק לבד. רק צריך חסכון… דרך אגב, יואל, יש מצב ללווה של חמש מאות שקל עד סוף החודש? הברזים לי מתפוצצים.
מרים קפאה.
ירון, לא סיימת לשלם את עשרת אלפים שלקחת לתיקון הרכב הזכירה לו, שלווה.
ירון הסמיק, עבר להתקפה.
אה, הנה הגזברית הראשית מתעוררת! תראה, יואל, איך היא חונקת אותך. אני מבקש מאח, לא ממנה. או שאתה כל כך תחת העקב, שלא מאפשר לעזור גם לאח?
יואל הביט, נבוך באשתו, ואז באחיו.
ירון, באמת קשה לנו בינתיים. סגרנו משכנתא, ערכנו שולחן חגיגי…
רואה, איזה שולחן! קטע ירון ודקר עם מזלגו. עושה חיים משוגעים! קוויאר, דגים. אוכלים כמו נסיכים. אבל לאחך מתקמצן לפרוס לחם. זאת את, מרים. הכל לעצמך. לא אכפת לך ממשפחה שנאנקת.
אסתר ניסתה להרגיע, מגישה לו בורקס.
די, יאכל קצת. מרים עמלה מאוד.
עמלה… אני מכיר אותה. בטח דואגת גם למנהל שלה, הא? קרץ לאחיו, מוזר כל־כך שמרים התאדמה. שמעתי, קודמת בתפקיד? סגנית? איך זכית, אה? עיניים יפות? או שעות נוספות…
דממה נחתה על כולם. גם דודה חוה, הפטפטנית, בלעה רוקה. יואל הזדקר, כתמיו על פניו.
מה אתה מדבר, ירון? לחש.
מה, אני אומר מה שכולם חושבים! ירון שתה, הראש הסתחרר המעצורים נעלמו. אתה, יואל, שוטה. עובד בשביל גרושים, אשתך בונה קריירה. אוהבת אותך? חיה איתך מרחמים. כי אתה נוח. בובה.
תסתום, קולה של מרים היה פתאום קר כסכין, והפילה תפוח אדמה בידיה בשקט.
או, הנה המפקדת התעוררה! התגלגל ירון. מה, קשה לשמוע אמת? אני, בחיים לא הבנתי מה יואל מצא בך. שום יופי, שום חן, אופי של לדרמן. אישה כמו אשתי לשעבר הייתה פצצה. ואת… עכברה, מדמיינת מלכה כי כבשה גבר.
מרים הביטה ביואל. חיכתה. שיקום, שיגרש. אבל הוא רק הצטמצם, אחז במזלג עד שפרקי ידיו הלבינו. פחד ישן מפני אחיו, מעולם לא השלים אותו.
״ובכן, החליטה בליבה. אם לא אתה אני״.
היא קמה לאטה, סידרה שמלה.
צא מהבית שלי.
ירון התפקע בצחוק.
את מבשלת במוח מהחום שם במטבח?
קמתי: צא. עכשיו.
זה גם הבית של אחיך! התרתח. יואל, אתה שומע? מגרשים אותי, את אחיך! תגיד משהו!
יואל סקר אותה. ראשה נחוש, עיניה לוהטות. הבין אם ישתוק, ינפץ חיי נישואין אלה. חתונת הקריסטל תהפוך לחרסינות מרוסקות.
ירון לחש יואל. לך מפה.
לסת של ירון נשמטה. ציפה לצעקה, לדמעות, לא לזה.
משתפים נגדי פעולה? אמא, ראית? דם משפחה! ועוד בשביל איזה בדיחה!
זו לא הייתה בדיחה, מרים נעמדה, מצביעה אל הדלת. העלבת אותי, השפלת את אחיך בביתו, אכלת על חשבוננו וחירפת אותנו. די. חמש־עשרה שנה סבלתי בשביל שלום המשפחה. אין שלום. נשאר רק חוצפתך, וסבלנותי נגמרה. החוצה.
לכו לעזאזל! ירון התפרץ, שפך יין אדום כתם דם על המפה. לא רוצה להישאר עם האינטליגנציה שלכם. לא תראו אותי כאן יותר!
גם לא נקבל ממך חוב, השיבה מרים בשקט. מאחלת לך בהצלחה עם העסק שלך.
ירון התרגז, חטף הבקבוק שנשאר ״שלא יילך לאיבוד!״ ויצא בטריקת דלת מרעידה.
יואל, תצטער! צעק לעברם. החלפת אח באישה! כפוף! טרק.
בבית השתררה שתיקה סמיכה. נשמע רק תקתוק שעון ונשימותיה הכבדות של אסתר. האם ישבה, טישו צמוד לפיה, עיניה דומעות.
מרים, לחשה למה היה כל כך חד? הרי לא התכוון לרע… פשוט שתה יותר מדי.
מרים הסתובבה אליה. קולה רעד, אך התעקשה.
אסתר, דיברה רך אך נוקשה. ״חוסר רסן״ זה כשאדם צוחק בקול. מי שמעליב אישה ומשפיל אח, זה ״נבל״. לא אאפשר עוד להפוך ביתי למזבלה של מישהו. את יכולה לרחם כאמא לא כאן, לא בשולחני.
אסתר התייפחה. חוה, הפרקטית, נקשה בכוח במזלג.
האווז נהדר, מרי! בישרה. נמס לי בפה. וידעת מה, צדקת. מזמן היה צריך להעמיד אותו במקום. עוד בחתונה דרס לי את הרגליים ולא התנצל. יואל, תן לי קינוח, אני צריכה להתעודד.
המתח התפוגג. יואל, כאילו התעורר, מזג יין. מבטו היה מלא הערכה שגם מרים לא קיבלה מזמן.
סלחי לי לחש, מעניק לה מיץ ענבים. הייתי צריך לעמוד לצידך.
אנחנו ביחד, חייכה, לוחצת את ידו. העיקר שהוא לא פה.
המשך הערב עבר בחמימות מפתיעה. בלעדי ירון, היה הרבה יותר נעים. התחילו לְשחק, צוחקים על חוויות ישנות. אסתר, אחרי כוסית ליקר ועוגת נפוליאון ששמרה מרים, נרגעה והחלה לזמר עם חוה שירי שולחן.
אחרון האורחים עזב, ונותרה רק ערמת כלים. מרים ישבה תשושה והביטה בכתם היין.
כנראה, לא אצליח לנקות את זה. חבל, מתנה מאמא.
יואל חיבק אותה מאחור.
למי אכפת! נקנה חדשה, אפילו עשר. היום היית… אין לי מילים. הבנתי איזה טיפש הייתי. מאז ילדות התרגלתי לוותר לו, כי הוא הבכור והרעשן. אמא תמיד לחשה: ״תוותר לירון, קשה לו״. ויתרתי.
קשה לשנות הרגלים. אבל אנחנו כמו קריסטל. שברירי, יפה. לא אתן לאף אחד לשבור אותנו עם הערכה מברגים.
שניהם צחקו. המתח הגדול נפרץ.
דרך אגב על הערכה, הרים יואל את חבילת ירון את יודעת מה מצחיק? קיבלתי ממנו אותה לפני שלוש שנים בפסח. כנראה, החזיר אותה והעניק מחדש.
הנה לך, חייכה מרים. יציבות זה גם ערך.
למחרת התקשר ירון שוב ושוב. יואל הביט במסך ״אח״. העיף מבט לעבר מרים, יושבת שלווה עם הספר. הנמיך והניח את הטלפון עם הפנים לשיש.
לא תענה? שאלה.
לא. שיתפכח, שיחשוב. אולי לא אענה לעולם. נהניתי מהשקט אתמול.
אמא תדאג, ציינה מרים.
תעבור. טוב שתראה שגם לי יש שיניים. בעצם, לנו. עכשיו אנחנו קבוצה, נכון?
קבוצה של שוחרי שקט ואווז בתפוחים, הסכימה מרים.
כעבור שבוע שמעה מאסתר שירון מספר לכולם שגירשה אותו כלתו בלי סיבה, בעוד “האח המסכן שותק”. הדודים ריחמו, אבל כולם דווקא התחילו להזמין את עצמם אליהם, מתנהגים בנימוס מובהק. כנראה, יצא שם לבית שאינו סובל גסות מגון טוב מכל אזעקה.
ואת המפה מרים כן הצליחה לנקות. בשיטה שסבתה לימדה מלח ומים רותחים. כמו שבסוף נקה גם את ירון מחייהם. מעט מאמץ, קצת צריבה, ועכשיו הכול נקי ולב השולחן שמח.
