גיסתי הופיעה פתאום, בלי הזמנה, בליל ערב ראש השנה ומאותו רגע, כל החג הלך והידרדר.
וידוי
היא עמדה בפתח עם מזוודה גדולה וחיוך, כאילו עושה לי טובה.
“אני מקווה שאתם לא מתנגדים שאבלה אצלכם את ראש השנה?”
היה כבר חשוך בחוץ, המונית כבר הסתלקה, ו”לא” היה הופך אותי לאיש הרע בסיפור.
וכך, כך הכל התחיל.
נתקעתי בדלת, עם הידית עוד בידי, וכל מה שעבר לי בראש היה: הנה זה מגיע. מתחיל הסיפור.
“נו, תיכנסי” אמרתי בכוח ופסעתי לאחור.
גיסתי דילגה פנימה, ניערה את האבק מהמעיל, וסקרה את הדירה בעיניים שבודקות מקום, כאילו הוא שייך לה.
“אה, כבר התחלתם לסדר את השולחן! ואיפה אלון?”
“במקלחת.”
“כן, נח לו. טוב, אני הולכת להחליף בגדים. איפה אשן?”
הראיתי לה את החדר הקטן, שישמש אותנו כמשרד. גרנו בשכירות כבר כמה שנים וחסכנו לדירה משלנו. מקום פשוט אבל הבית שלנו.
היא נעלמה בחדר, ואני חזרתי למטבח. תכננתי את החג רק לשנינו שקט, עם סרטים, ארוחה ביתית. כבר הכנתי את הסלטים שהוא אוהב.
הכל נהרס.
אלון יצא מהמקלחת וישר הבין שמשהו לא בסדר.
“מה קרה?”
“יש לנו אורחת.”
“איזו אורחת?”
“אחותך.”
הוא החוויר.
“אבל, לא הזמַנו אותה”
“בדיוק.”
הוא ניסה לחבק אותי, התרחקתי. ניסה להסביר שזו הפתעה, שאין כוונה רעה, שהיא ‘רק לכמה ימים’.
אבל ראיתי את המזוודה. את המזוודה הגדולה.
כשחזרה, כבר הספיקה להתמקם. התיישבה על הספה, פתחה את המקרר, בחנה את האוכל.
במהלך הארוחה רק היא דיברה על העבודה, על אנשים, על כמה כולם ‘קמצנים’. בין לבין רמזה איזה מתנה אחיה ייתן לה לכבוד החג, והזכירה כסף.
אני שתקתי. שתקתי, אבל בפנים רתחתי.
נזכרתי איך במהלך השנה לא פעם ביקשה ‘הלוואה’. איך לא החזירה שקל. איך תמיד האשימה את המשפחה.
מאוחר יותר, היא הציעה שנזמין עוד חברים כי ‘משעמם ככה’.
“זה הבית שלנו והחג שלנו,” עניתי לבסוף.
“אהה אז אני מפריעה?”
לא, היא לא מפריעה.
אבל גם לא בעלת הבית.
התווכחנו. היא נכנסה לחדר וטרקה את הדלת, בכוונה. אלון כעס עלי, אמר שהייתי קשה מדי.
רגע לפני חצות ישבנו שלושתנו ליד השולחן. התאורה מהשנדליר, השעון תקתק. כשחצות הגיע, הוא הרים כוס.
אני אמרתי בשקט, ברור:
“לאלה שלא יודעים לבקש, רק לקחת.”
השתררה דממה.
הבטתי בגיסתי, הפעם לא הורדתי עיניים.
“את לא מבקשת. את פשוט באה, לוקחת, משתמשת בבית שלנו, בכספים שלנו, בזמן שלנו, בתכניות שלנו. ומצפה שנודה לך.”
היא קמה. פניה היו חיוורות.
“הבנתי. אז אני לא רצויה.”
“רצויה רק כשיש כבוד. לא כשכופים.”
לא עבר זמן רב והיא לקחה מזוודתה. הדלת נסגרה.
אלון התיישב ותפס את הראש בין ידיו.
“היא אחותי”
“ואני אשתך,” עניתי ברוגע. “ומי היום לא אשאר שקט.”
למחרת לא קיבלנו שום הודעה. לא התנצלות. כלום. רק שקט.
ראש השנה לא היה כפי שדמיינתי.
אבל לראשונה לא הרגשתי קטנה.
ולא הרגשתי אשמה.
לפעמים, החג הוא לא למי שיושב סביב השולחן.
החג הוא להגיד את האמת גם אם זה כואב.
