גיליתי שבעלי לשעבר בוגד בי – כשהתחיל לטאטא את הרחוב זה נשמע אבסורדי, אבל בדיוק כך זה קרה. הוא היה חשמלאי ועבד מהבית, עם סדנה קטנה במוסך, וכל היום היה עסוק בכבלים, כלים ולקוחות. הוא אף פעם לא היה טיפוס של עבודות בית, לא מתוך עיקרון, פשוט לא אהב את זה. כל פעם שהתפנה לו זמן, הוא העדיף לנוח – לראות טלוויזיה, לשתות בירה עם חברים, לעשות מנגל. איש רגוע. לא אהב מסיבות, לא היה טיפוס חשדן. הרחוב שלנו היה דרך עפר – רחבה, מוצלת בעצי ענק, תמיד מלאה בעלים, אבק ובוץ. לטאטא היה עניין כמעט יומיומי. לרוב אני עשיתי את זה בבוקר, תוך כדי שאני מכינה ארוחת בוקר. עד שיום אחד, לבית ממול עברה שכנה חדשה. כלום מיוחד. הדירה הזו תמיד הושכרה, אנשים התחלפו. עברו כמה חודשים, והוא פתאום אומר לי: “עזבי, היום אני אטאטא.” בהתחלה זה נשמע לי נחמד. ניצלתי את הזמן לדברים אחרים – לשטוף כלים, לנקות את האמבטיה, לסדר. לא חשדתי. לא ראיתי סיבה. אבל אז הוא התחיל לעשות את זה כל יום. ותמיד באותה שעה – שבע בבוקר. לא לפני, לא אחרי. התחלתי לשים לב, כי לא היה לו שום הרגל לקום בשעה מסוימת, חוץ מבשביל עבודה. יום אחד, מתוך סקרנות, הצצתי מהחלון. וראיתי אותו. עומד עם מטאטא ביד, לא באמת מטאטא. מדבר, מחייך. מולה – השכנה. “מקריות,” חשבתי, אבל זה קרה גם למחרת. ושוב. כל פעם שהוא יוצא – גם היא בדיוק שם. כאילו קבעו מראש. התחלתי להסתכל יותר. לא רק בבוקר. יום שבת אחד, הוא אמר שהוא קופץ לבירה עם חברים. הגיוני. כשהוא יצא מהבית, הרגשתי משהו מוזר. הסתכלתי מהחלון וראיתי שגם היא יוצאת, ממש באותו רגע. אמרה בקול: “אהלן, שכן! ערב טוב.” הוא ענה, כאילו כלום. והיא מוסיפה: “איך בדיוק, גם אני הולכת לשם.” והם הלכו יחד. בפעם אחרת, אמר שהוא הולך לשחק כדורגל – כמעט לא קורה אצלו. יצא, ואחריו – גם השכנה יצאה, מדברת בפלאפון, הולכת לאותו כיוון. לא היה לי הוכחות. לא הודעות, לא תמונות. כלום. רק דפוסים: שעות, “מקריות” שכבר לא מקריות. יום אחד התעמתתי איתו. לא שאלתי. אמרתי ישר: “אני יודעת שאתה עם השכנה.” הוא הסתכל עליי מופתע. בהתחלה הכחיש, אז אמרתי: “ראיתי אתכם. כל יום. אל תשקר.” הוא שתק. הוריד מבט. וענה: “כן. אני איתה. אני מאוהב.” צעקתי עליו שיעזוב את הבית. לא היו לנו ילדים, לא היה מה להסביר. האירוניה – הוא עבר לגור אצלה, בדירה ממול. הם לא נשארו שם הרבה זמן. אולי חודשיים. אח”כ עזבו. איש לא ידע מה קרה. עזבו את העיר, מאז לא שמעתי עליהם. השכנים דיברו, גם המשפחה – אני לא רציתי לדעת כלום.

Life Lessons

הבנתי שבעלי לשעבר בוגד בי, רק כי הוא פתאום התחיל לטאטא את הרחוב.

זה נשמע מוזר, אבל זו בדיוק האמת. הוא היה חשמלאי, עבד מהבית, עם סדנה צמודה בממ”ד ותמיד היה שקוע בכבלים, כלים ולקוחות. הוא מעולם לא היה אחד שעושה עבודות בית. לא כי חשב שזה מתחתיו פשוט זה לא עניין אותו. כשהיה לו זמן פנוי, הוא העדיף לנוח לראות טלוויזיה, לשבת על בירה עם חברים, לעשות מנגל. הוא היה בן אדם רגוע, לא חובב מסיבות, לא טיפוס חשדן, לא מרים קול.

הרחוב שלנו דרך עפר רחבה, עצים גדולים בכל צידיה. תמיד היו עלים, אבק ובוץ. לטאטא היה הכרח יומיומי. לרוב זו הייתי אני, מוקדם בבוקר יחד עם ההכנות לארוחת בוקר. עד שלפתע, בקיץ, נכנסה דיירת חדשה לבית ממול. כלום מיוחד הדירה הזו תמיד הושכרה, הדיירים התחלפו.

אחרי כמה חודשים היא שם, פתאום הוא מתחיל להגיד לי:
“עזבי, היום אני אטאטא.”
בתחילה חשבתי שזה חמוד דווקא. ניצלתי זמן לסידורים לשטוף כלים, לנקות את המקלחת, לסדר. לא השגחתי עליו. לא היה לי סיבה.

אבל אז זה הפך להרגל. כל בוקר. תמיד באותה שעה שבע בדיוק. לא מוקדם, לא מאוחר. זה תפס אותי פתאום, כי הוא אדם בלי זמנים קבועים, חוץ מעבודה. יום אחד, מתוך סקרנות, הצצתי מהחלון.

וראיתי אותו. עומד עם מטאטא, לא טאטא, מדבר. מחייך. מולה, הדיירת ממול. “מקריות,” אמרתי לעצמי. אבל למחרת חזר על עצמו. וגם למחרת. כל בוקר שהוא יוצא, גם היא יוצאת. כאילו תיאמו מראש.

שמתי לב לעוד. לא רק בבוקר. שבת אחת אמר שהוא קופץ לבירה עם חברים. רגיל. אבל כשהוא פתח את הדלת, היתה לי תחושת בטן. הצצתי והיא בדיוק יצאה, קראה:
“אהלן, שכני! ערב טוב!”
הוא ענה בחיוך. והיא הוסיפה: “איזה צירוף מקרים, גם אני יוצאת בדיוק עכשיו!”
ויצאו ביחד.

שבוע אחר כך הוא אמר שהוא הולך לשחק כדורגל בקושי עושה את זה. הוא יצא, ותוך כמה דקות גם היא משוחחת בטלפון, באותה דרך.

לא היו לי הוכחות. לא הודעות. לא תמונות. רק תבניות. זמנים. ומה שכבר לא היה מקרי.

יום אחד העמדתי אותו בפינה. לא שאלתי. פשוט אמרתי:
“אני יודעת שאתה עם השכנה.”
הוא הביט בי, מופתע. קודם הכחיש, אז אמרתי:
“אני רואה אתכם. כל יום. אל תשקר.”
הוא שתק, השפיל מבט. ואז אמר:
“נכון. אני איתה. התאהבתי.”
צעקתי עליו לצאת מהבית. אין לנו ילדים, אין מה לסדר. הכי אירוני הוא עבר לגור אצלה, בדיוק ממול.

הם לא נשארו שם הרבה. אולי חודשיים. אחר כך נעלמו, לקחו את כל הדברים. אף אחד לא ידע מה קרה, עזבו את העיר. מאז לא שמעתי מהם. השכנים דיברו, גם המשפחה, אבל אותי זה לא עניין יותר.

Rate article
Add a comment

one × 5 =