גיליתי שהגרוש שלי בוגד בי, פשוט כי הוא התחיל לטאטא את הרחוב.
נשמע מטורף? בטח שכן, אבל זה בדיוק מה שקרה. הוא היה חשמלאי שעבד מהבית, הסדנה שלו הייתה בממ”ד ותמיד היה עסוק בכבלים, ארגזי כלים ולקוחות משונים. מעולם לא היה טיפוס של מטלות בית. לא מתוך עיקרון, פשוט לא התחבר לזה. כשכבר היה לו זמן פנוי, העדיף להיזרק על הספה מול משחק של מכבי תל אביב, להוריד בירה מהקרח או לזרוק סטייקים על המנגל עם חברים. היה בן אדם רגוע. לא חובב מסיבות, לא מהמר, לא מאלה שנותנים סיבות לחשוד.
הרחוב שלנו היה עפר רחב, עם עצי פיקוס ענקיים. תמיד היו שם עלים יבשים, חול, קצת בוץ. לטאטא היה חלק קבוע בשגרה. בדרך כלל אני הייתי מטפלת בזה על הדרך, מוקדם בבוקר, בזמן שהייתי מארגנת טוסט וחביתה. ואז, יום אחד, עברה דירה לשכנות אישה חדשה. בית שמושכר כל שנה למישהו אחר יעני אין דרמה, רגיל.
כעבור כמה חודשים, הוא פתאום מתחיל להגיד:
“עזבי, היום אני מטאטא!”
בהתחלה חשבתי וואו, מה נסגר, פתאום נהיה עזר כנגדי. ניצלתי את ההזדמנות לשטוף כלים, לשפשף את המקלחת, לסדר את הארון. לא בדקתי מה הוא עושה, הרי למה שאבדוק?
אבל זה הפך קבוע.
ובאותה שעה בדיוק שבע בבוקר. אף פעם לא דקה פחות, אף פעם לא דקה יותר. זה כבר התחיל להציק לי, בעיקר כי קודם הוא לא תזמן שום דבר, חוץ מהעבודה. יום אחד, מאהבי סקרנות וחמיצה קלה, הצצתי מהתריס של המטבח.
וזהו, תפסתי אותו.
עומד שם, מחזיק מטאטא אבל לא זז. מדבר, מחייך ומולו, אף אחד חוץ מהשכנה. אמרתי לעצמי “נו, צירוף מקרים.” אבל גם למחרת שוב, אותו הדבר. וביום שאחר כך קופי פייסט. כל פעם שהוא יוצא, גם היא בדיוק יוצאת. כאילו מתוזמנים בווטסאפ.
התחלתי לעקוב. זה כבר לא נגמר בבוקר. יום שישי אחד הוא אומר לי שהוא יוצא לבירה עם החבר’ה. נשמע סטנדרטי. אבל מיד כשיצא, אני רואה אותה יוצאת גם, פונה אליו:
“אהלן, שכני! בילוי נעים.”
והוא עונה כאילו כלום, והיא מוסיפה:
“מה זה, גם אני בכיוון. בוא נלך ביחד!”
ובום הם הולכים יחד.
בשבת שאחריה, פתאום הודיע שהוא הולך לשחק כדורגל. פאקינג כדורגל! ידוע שהוא שונא ספורט. והוא יוצא עם כדור משומש, דקה אחר כך גם היא בטלפון, הולכת אחריו.
הוכחות? אין. ווטסאפים? לא. תמונות? ממש לא. רק דפוסים. שעות. “צירופי מקרים” שכל קשר בינם לבין מקריות מקרי לחלוטין.
יום אחד פשוט הפסקתי לשחק אותה גיבורה. לא שאלתי הודעתי:
“אני יודעת שאתה עם השכנה.”
הבן אדם היה בהלם. התכחש בהתחלה, כמובן, אז אמרתי לו:
“ראיתי הכל. כל יום. תפסיק לשקר לי.”
הוא שתק, הסתכל בנעליים, ואז פלט:
“כן. אני איתה. אני אוהב אותה.”
צרחתי עליו שיעוף מהדירה. אין לנו ילדים, אין מה לסגור, רק שיקח את הילקוט. והקטע הכי אירוני הוא פשוט עבר לגור בבית ממול, אצל השכנה עצמה.
הם לא שרדו שם הרבה חודשיים גג. אחרי זה נעלמו מהשכונה. אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה, יצאו מהעיר, לא שמעתי מהם יותר מילה. שכנים ריכלו, המשפחה גם, אבל אני? תודה, מוותרת.
