גיליתי שבעלי לשעבר בוגד בי – הכול התחיל מרגע שהוא התחיל לטאטא את הרחוב נשמע מופרך, אבל בדיוק ככה זה קרה. הוא היה חשמלאי שעבד מהבית, עם סדנה קטנה במוסך, ותמיד היה שקוע בכבלים, כלים ולקוחות. הוא אף פעם לא עזר בעבודות הבית – לא כי היה טיפוס אחר, פשוט לא אהב את זה. את הזמן הפנוי שלו העדיף לבלות מול הטלוויזיה, לשתות בירה עם חברים או להדליק מנגל. היה אדם רגוע, ממש לא טיפוס של מסיבות, לא חשדן ולא מעורר ספקות. הרחוב שלנו היה שביל עפר רחב עם עצים גדולים – תמיד היו עליו עלים, אבק ובוץ. טיאטוא היה כמעט יומיומי, ותמיד אני הייתי זו שעושה את זה בבוקר בזמן שאני מכינה ארוחת בוקר. אבל יום אחד עברה לשכנות אישה חדשה. לא משהו מיוחד – כל הזמן התחלפו שם דיירים. לאחר כמה חודשים, הוא התחיל לומר: “אל תדאגי, היום אני אטאטא.” בהתחלה זה היה נראה לי מחווה נחמדה, והשתמשתי בפנאי כדי לטפל בדברים אחרים. לא שמתי לב אליו, כי לא הייתה סיבה לחשוד. אבל הוא התחיל לטאטא כל בוקר, תמיד באותה שעה – שבע בבוקר. לא מוקדם, לא מאוחר. זה כבר היה שונה, כי מעולם לא היה לו סדר יום קבוע, חוץ משעות עבודה. יום אחד הסתקרנתי והצצתי מהחלון – וראיתי אותו עומד עם המטאטא, לא מטאטא אלא מדבר ומחייך אל השכנה ממול. חשבתי שזו מקריות, אבל זה חזר על עצמו יום אחרי יום. תמיד כשהוא יצא, היא יצאה. כאילו תיאום מדויק. התחלתי לעקוב, וראיתי שזה לא רק בבקרים – גם כשהלך “לשתות בירה עם חברים” או לשחק כדורגל (דבר שכמעט לא עשה), ראיתי אותה יוצאת יחד איתו. לא היה לי הוכחות, לא מסרונים, לא תמונות – רק תבניות, שעות, “מקריות” שהפכו ברורות. יום אחד התייצבתי מולו. לא שאלתי, רק אמרתי: “אני יודעת שאתה עם השכנה.” הוא הופתע, ניסה להכחיש, אבל אמרתי – “אני רואה אתכם, אל תשקר.” הוא שתק, הוריד עיניים ואמר: “כן, אני איתה. אני מאוהב.” הוצאתי אותו מהבית, לא היו לנו ילדים, ולא נותר על מה להיאחז. האירוניה – הוא עבר לגור איתה בבית ממול. הם לא נשארו שם הרבה, אולי חודשיים ועזבו את העיר. לא שמעתי מהם שוב. אנשים דיברו, משפחה לחשה, אבל אני לא רציתי לדעת כלום.

גיליתי שהגרוש שלי בוגד בי רק בגלל שהוא התחיל לטאטא את הרחוב.
זה נשמע אבסורדי, אבל באמת ככה זה היה. הוא בכלל היה חשמלאי, עבד מהבית. הייתה לו סדנה קטנה במחסן בחצר, והיה כל היום עסוק בחוטים, כלי עבודה ולקוחות. הוא אף פעם לא היה מהאנשים שעוזרים בעבודות הבית. לא כי היה לו משהו נגד זה, פשוט לא אהב. כשהיה לו זמן פנוי, היה מנצל אותו למנוחה טלוויזיה, לשתות בירה עם חבר’ה, לארגן על האש. היה לו אופי שקט ושליו. הוא לא אהב מסיבות, לא היה אלים, וגם לא מסוג הגברים שיעלו חשד בקלות.
הרחוב שלנו אז, באותה שכונה בירושלים, היה רק עפר רחב, עם שדרת ברושים עתיקים. כל הזמן הצטברו עליו עלים, אבק ובוץ. לטאטא נהיה כמעט הרגל יומיומי. בדרך כלל אני הייתי קמה מוקדם כדי לטאטא, תוך כדי שאני מכינה קפה ובאגלה.
יום אחד עברה לגור בבית ממול שכנה חדשה. לא היה בזה משהו חריג הבית ההוא כל הזמן הושכר, תחנת מעבר לשוכרים שבאו והלכו.
כמה חודשים אחרי שנכנסה, הוא התחיל להגיד:
“עזבי היום, אני אטאטא.”
בהתחלה שמחתי השתמשתי בזמן הזה בשביל כלים, ניקיונות וסידורים. לא התעקבתי אחריו. לא הייתה סיבה.
אבל הוא התחיל לעשות את זה כל בוקר.
ולא סתם תמיד באותה שעה. שבע בדיוק. אף פעם לא קודם, אף פעם לא מאוחר. שמתי לב לזה כי הוא לא הקפיד אף פעם על שעות חוץ מעבודה. באחד הימים, מתוך סקרנות, הצצתי מהמטבח אל הרחוב.
ראיתי אותו.
עמד עם מטאטא, לא מטאטא. מדבר. מחייך. ומולו השכנה. “סתם”, חשבתי. אבל למחרת זה שוב קרה. ושוב ביום שלאחריו. בכל פעם שהוא יצא, גם היא הייתה שם. כאילו קבעו מראש.
התחלתי לשים לב יותר לפרטים. זה לא היה רק בבוקר. בשבת אחת הוא הודיע שיוצא עם חברים לשתות משהו. נראה כרגיל. אבל כשהלך, הרגשתי שמשהו מוזר, אז עוד הצצתי מהחלון. בדיוק השכנה יצאה יחד אתו. היא קראה בקול:
“שָלוֹם, שכן! ערב טוב.”
הוא ענה לה לגמרי בטבעיות. והיא המשיכה:
“איזה קטע, גם אני יורדת לשם.”
והלכו יחד.
שבוע אחר כך פתאום רצה “לשחק כדורגל”, משהו שכמעט ולא עשה. יצא, ואחריו מיד גם היא, דיברה בטלפון וצעדה בדיוק לאותו כיוון.
לא היו לי הוכחות. לא הודעות, לא צילומים. כלום. רק דפוסים. זמנים. “צירופי מקרים” שכבר לא היו מקריים.
יום אחד פשוט עמדתי מולו ואמרתי בלי לשאול:
“אני יודעת שאתה עם השכנה.”
הוא הביט בי בתדהמה. בהתחלה ניסה להכחיש, אבל אמרתי:
“ראיתי אתכם. כל יום. אל תשקר לי.”
הוא שתק. השפיל מבט. ואז אמר:
“כן. אני איתה. אני מאוהב.”
צרחתי עליו שיעזוב את הבית. לא היו לנו ילדים, לא היה מה לנהל משא ומתן. האירוניה היא, שהוא עבר דירה ממש לשם לבית של השכנה.
הם לא החזיקו שם הרבה זמן. אולי חודשיים. אחר כך עזבו. איש בשכונה לא ידע מה באמת קרה. עזבו את ירושלים ומעולם לא שמעתי עליהם שוב. השכנים ריכלו, גם המשפחה, אבל אני לא רציתי לדעת עליהם יותר לעולם.