כשגיליתי שבני עזב את החברה ההרה שלו, הרגשתי כאילו הרצפה נשמטה מתחת לרגליי. זה לא היה רק בושה, אלא משהו אחר מחשבה על אותה בחורה שפעם ראיתי אותה, עיניים כבויות ובטן עגולה, ממהרת לשליחויות על אופנוע קטנוע תחת שמש יוקדת בלב תל אביב. החלטתי שאני מתערבת, בלי חוקים של חלום או מציאות.
ביום שלישי אחר הצהריים דפקתי על דלתה. היא פתחה, לבושה במדי עבודה, עייפות כבדה ניכרת על פניה, בטנה כבר תפוחה כמו בלון שצף מעל העיר. כואב היה להישיר אליה מבט.
כן? שאלה בחשדנות רכה.
אני אמא של הילד הזה, זה שלא טרח להישאר, עניתי ישירות, קולי נשמע מוזר גם באוזניי. באתי להביא צדק לעולם.
הדמעות קפצו אל עיניה, כמו גשם שבא משום מקום.
בבקשה, אני לא רוצה מריבות…
לא לשם כך באתי, ילדה. באתי מאחריות. מכירה עורכת דין משפחה טובה? לא חשוב. כבר שילמתי מראש לגדולה בתל אביב. מחר את פוגשת אותה.
עמדה בהלם, המילים נתקעו במבוך החלום שבפיה.
הילד הזה בא ממני, אבל הערכים שלו לא שלי. הוא ישלם מזונות, אפילו אם יידרש לעבוד יומם ולילה, בלי חופשות, איימתי בקול יציב שברח לשדות המוזרים של הלילה.
וכך היה. העורכת דין עבדה על כל שקל. כשנולדה נכדתי גם אם בני לא רצה להכיר בזה הגעתי לבית החולים עם חיתולים, בגדים ועריסה מפורקת, דחוסה בתוך הבגאז’ של מאזדה ישנה.
באמת, לא הייתה צריכה… גמגמה.
הייתי חייבת, קטעתי אותה כמעט בלי קול. אני סבתא. זה החוק של החלום הזה.
בני, כמובן, הפסיק לדבר איתי. האשים אותי בבגידה, כי שיבשתי לו את העולם שחשב שהוא מכיר. עניתי לו: אתה קלקלת אני מתקנת.
שנתיים חלפו. עכשיו אותה בחורה והנכדה שלי גרות איתי, בדירת שלושה חדרים בשיכון קצה בת ים. היא לומדת בערבים, חולמת להפוך לאחות, ואני עם הילדה יחד אנחנו המשפחה הכי מוזרה, אבל גם הכי חזקה ברחוב של הלילות הארוכים. בני לא עונה, אבל כל חודש נכנסים המזונות לחשבון עורכת הדין לא ויתרה אף לרגע.
אתמול, כשהאכלתי את הנכדה בבקבוק, היא התקרבה מאחור, חיבקה אותי בשקט.
תודה, אמא, לחשה.
“אמא”.
ואני חושבת יש בכלל מתנה גדולה מזו? לאמץ בת ונכדה, גם אם זמנית איבדת את הבן שלך בארץ החלום. לפעמים, לא המשפחה בה נולדת היא זו שנועדה לך, אלא זו שבחרת לגונן עליה אפילו בתוך חלום.
זו אגדה של מצפון, אחריות, ואהבה שהגיחה מאי-הגיון הלילה.
