את לא תאמיני מה קרה פשוט הייתי חייבת לספר לך. יש לי חברה, נקרא לה עומרית, שבאמת עברה הרבה עם המשפחה שלה, אבל אני בטוחה שהיא תצא מזה חזקה.
הבעל שלה, תומר, הוא בן אדם קשוח ודרשני בטירוף. כל החלטה בבית, הוא זה שמקבל, לא משאיר מקום לוויכוח. הוא ראש המשפחה, ותמיד חייב שהכול יהיה כמו שהוא רוצה לא תעשי לו ויתור אחד. האמת, עומרית ידעה מי הוא עוד לפני שהתחתנו; המשפחות החליטו, היה ברור שזה מה שיהיה ככה זה אצלנו, בלי יותר מדי שאלות.
עומרית עצמה בחורה טובה, עם לב פתוח, והיא לגמרי סמכה על תומר. אבל במקום שהוא יהיה בן זוג, הוא הפך למעין אדון. הוא מפרנס אותם ומצפה שהיא תישאר בבית לא תצא לעבוד בחוץ אפילו רגע. ואוי ואבוי אם הבית לא מצוחצח, או שאוכל לא מניח על השולחן באהבה, בדיוק כמו שהוא אוהב.
החלק הכי קשה היא ניסתה להראות לו אהבה, להקים משפחה, להביא להם בן. אבל שום דבר לא הלך; אין בעיה רפואית, הם רצו לא מעט רופאים, בדקו הכול, אף אחד לא מצא סיבה. היא כבר כמעט איבדה תקווה, ואז יום אחד מדהים היא הרגישה לא טוב בבוקר. תומר יצא לעבודה, והיה במצב רוח עקום. ואז, מחוסר אמונה, עומרית לקחה עוד בדיקת הריון, רק מתוך הרגל. הפעם, להפתעתה, הופיעו שתי פסים! הלב שלה עף, היא הייתה בעננים הילד שלי יהיה המאושר בעולם, רק זה הסתובב לה בראש.
ברגע שהיא נרגעה קצת, היא התחילה להתלבש מהר, כדי להפתיע את תומר. אפילו לא התקשרה לאמא שלה היה ברור שהיא חייבת לספר קודם לתומר! חמש דקות, והיא כבר במונית, בדרך למשרד שלו בתל אביב. ברגע שהגיעה, רצתה לבקש מהמזכירה לא להפריע ולתת לה להפתיע אותו. אבל המזכירה לא הייתה בעמדה.
עומרית נכנסה ישר למשרד של תומר. את לא מבינה היא פותחת את הדלת, ורואה את תומר עם המזכירה, חצי עירומה יושבת אצלו על השולחן, לא בדיוק עובדים כמו שצריך…
היא רק אמרה, סליחה שאני מפריעה, וברחה החוצה מהמשרד. תפסה מונית לטירת כרמל, לבית של ההורים. כל הדרך היא דאגה שגם הם אולי לא יבינו אותה כי ככה זה, לא תמיד מגבים.
היא סיפרה להם. אמא שלה בכתה, כי סוף סוף היא בהריון, ועכשיו הילד בכלל פחות רצוי. אבא שלה ממש התעצבן.
אין לה הוכחות מה קרה, ואם תומר יגיד שהיא הוזה, היא תיתקע בלי כלום לא יכולה להגיש בקשה לגירושין בלי משהו ממשי. זה מרגיש ממש מלכודת. היא מנסה להישאר רגועה ולא לפגוע בתינוק. אבל מה העתיד מחכה לה ולו? אין לה מושג.
את יודעת לא תמיד הקפדנות גורמת לבעיות במשפחה, אבל במצב שלה, לתת עצות זה לא קל. כשיש מסורת דתית חזקת, קשה לבנות חיים כמו שרוצים באמת. עומרית ממש נתקעה פה והיא לא אשמה בשום דבר. זה הכי חשוב שהיא תזכור לא לוותר, ומבחינתנו שתישאר אופטימית.
קרה לך משהו כזה? אולי יש לך עצה מהניסיון שלך, משהו שיעזור לעומרית? ממש אשמח אם תשתפי.
