מצאתי את היומן של אמי. כשקראתי אותו נחשפתי לסיבה מדוע היא טיפלה בי אחרת מאחיי.
תמיד הרגשתי שמשהו לא תואם. כאילו הייתי פיסת פאזל שאינה משתרשת בתמונה המשפחתית. אחיי האח הבכור דניאל והאחות הצעירה אורלי נראו נכנסים בדיוק למקומם בליבנו של האם. תמיד הייתה לה מילות רוך, סבלנות וטיפוח כלפיהם.
לעומת זאת, כלפיי היה קרירות מרוחקת שכואבת מאז הילדות. לא מצאתי הסבר, ולכן במשך שנים חיפשתי תשובות במראות שונות.
האם לא מסייעתי לציפיותיה? האם עשיתי משהו לא כשורה? שאלות אלו נלווּ אליי כל חיי, עד היום שבו גיליתי דבר ששינה את מבטי על המשפחה לתמיד.
אמי נפטרה לפני כמה חודשים. רק עכשיו הצלחתי לאסוף את האומץ למיין את חפציה. דניאל ואורלי טיפלו במסמכים ובסידורים. אני לקחתי על עצמי את המשימה הקשה לחקור את הפרטים האישיים שאף אחד לא נגע בהם.
ארון מלא שמלות ישנות עדיין נושא ריח של בושם שהיא השתמשה בו. נגעתי בבדים בכאב, נזכרת בערבים קרים בילדותי, כאשר ביקשתי את קרבתה וקיבלתי רק מבט קריר ו”אין לי זמן”.
בסוף המגירה מצאתי דבר שלא ציפיתי לו פנקס ישן, מכוסה ברקמה צבעונית. דלתו נפתחה באיטיות וליבי פעם חזק יותר. בדף הראשון נכתב רק שם האמא “רחל”, והשנה 1978, שנת לידודי.
הדפים הראשונים היו מלאים בחלומות נעורים ורשימות של שגרה שגרה. קראתי בתערובת של עצב וסקרנות. כשגעתי לדפי הסתיו, הרגשתי כאילו האדמה נמסה מתחת לרגליי.
“היום אמרתי לאייל שאני בהריון. הוא שתק זמן רב, ולבסוף רק אמר: אין לי ברירה, רחל. אתה יודע שיש לי משפחה. מעולם לא הבטחתי לך דבר נוסף. הוא הלך משאיר אותי לבד על הספסל בפארק. חשבתי שאמות מצער. איך אגיד זאת לבעלי? איך אספר לילדים?”
קראתי הלאה, והחלקים הפכו לעוד יותר מרתקים. כל רשומה חשפה אמת שהייתה חבויה מתחת לפני השטח. האב שהכרתי לא היה האב הביולוגי. האיש שרקעה אהבתה ללא תמורה, נטש אותה והשאירה אותה לבד. נישואיה, למרות שהמשיכו, כבר היו מסומנים באותות של הולדתי.
“הכנתי בת. כשאני מביטה בה, רואה את פניו. אינני יודעת אם אי פעם אוכל לאהוב אותה כמו את יתר הילדים. היא עדות חיה לחולשתיי, לבושתיי. כל מבט אליה כואב”.
קראתי משפט זה פעמים רבות, דמעותי לא הפסיקו. הרגע ההוא הבנתי מדוע אמי הייתה שונה כלפיי. הייתי תזכורת בלתי מודעת לטעתה הגדולה בחייה, לאהבה שמעולם לא התממשה. היא לא יכלה להפריד את הכאב מהילד שהיא נשאה.
הייתי שעות רבות בחדרה, הפנקס על ברכיי, בוכה על גורלי ועל גורלה של אמי. חשתי כעס, קנאה, עצב, ובעיקר חוסר שלמות על השנים שבהן קיבלתי רק אדישות במקום אהבה. יחד עם זאת, בפעם הראשונה חרגתי להרגיש כלפיה רחמים. כמה היא סבלה כשהחביאה את הסוד כל כך הרבה זמן?
בימים הבאים התחלתי לראות את חיי בעיניים חדשות. פחדתי מדחייה ולא האמנתי שמגיע לי אהבה היום ידעתי למה. אמי נשאה בתוכה חרטה שהעבירה אליי, גם אם ללא מודעו. גילוי זה אילץ אותי להרהר במי אני באמת בת בת שלא נבחרה, או באישה שיכולה לאהוב למרות הכל?
שיתפתי את אחיי בנוגע ליומן. הם נדהמו. דניאל חיבק אותי, ואורלי בכתה זמן רב. הם הודו שתמיד הרגישו שהייתי מתייחסת אחרת, אך לא ידעו לנסחו. אהבתם אליי לא השתנתה אולי אפילו התחזקה.
היום, למרות שהמשאבים עדיין חמים, אני חופשית משאלת “למה?”. הבנתי שאמי מעולם לא יכלה לחצות את טראומה שלה. סלחתי לה, כי אני יודעת כמה קשה לשאת סוד שעדיין מדמם. החלטתי שלא אתן לעבר לקבוע את שארית חיי. פתחו לי טיפול, ואני בונה מחדש תחושת ערך עצמי. לומדת לאהוב את עצמי, אהבה שמעסיקה אותי מעולם לא חוויתי.
כי גם אם נולדתי בטעות של אחרים, חיי שווים בדיוק כמו של כל אדם אחר. יש לי זכות להיות מאושרת, לקבל את עצמי ולאהוב, כפי שאמא מעולם לא הצליחה לאהוב אותי.
ואולי עכשיו, כשאני מכירה את האמת, אלמד לחיות באמת בלי פחד, בלי בושה, בתיאום עם עצמי.
