גילה הייתה המאהבת. לא שפר עליה מזלה בנישואין. נשארה רווקה עד גיל שלושים ואז החליטה בכל זאת לנסות למצוא גבר. בהתחלה לא ידעה שפבל נשוי, אבל אחר־כך כבר לא טרח להסתיר כשחש שנקשרה אליו והתאהבה. גילה לא האשימה את פבל אפילו פעם אחת; להפך, רק את עצמה האשימה על הקשר הזה ועל החולשה שלה כלפיו. היא הרגישה פגומה כי לא מצאה חתן בזמן, והזמן הלך ואוזל. ולמרות הכל — לא הייתה רעה למראה: לא יפיפייה, אך נעימה, קצת מלאה, מה שנתן לה מראה בוגר יותר. הקשר עם פבל לא הלך לשום מקום, והיא לא רצתה להישאר המאהבת — אבל גם לא יכלה לעזוב אותו. הפחד להישאר לבד ליווה אותה. יום אחד קפץ לבקר אותה בן־הדוד סרגיי, שעבר בעיר בענייני עבודה וקפץ לכמה שעות. אכלו יחד במטבח, שוחחו על החיים, כמו פעם בילדות. גילה סיפרה לסרגיי על חייה — ממש הכל, ובכתה קצת. אז באה השכנה, קראה לה לראות קניות חדשות. גילה יצאה לכעשרים דקות. בדיוק אז נשמעה נקישה בדלת. סרגיי הלך לפתוח, ובהנחה שגילה חזרה (הדלת לא הייתה נעולה)… ומי עומד? פבל. מיד הבין שזה המאהב של גילה. פבל נאלם כשראה גבר ענק בביגדי בית אוכל לחם מרוח בנקניק. – גילה בבית? – היה כל שיכול לשאול פבל. – כן, היא במקלחת, – סרגיי ענה מיד, מבין את הרמז. – סליחה, מי אתה? – אני הבעל שלה, אזרחי בינתיים… ולמה אתה מתעניין? – התקרב אליו ותפס אותו בחולצה – אתה לא אותו נשוי שגילה סיפרה לי עליו? תשמע טוב: תופיע פה שוב — אתה עף מהמדרגות, הבנת? פבל השתחרר במהירות וברח למטה. כשגילה חזרה, סיפר לה סרגיי על הביקור. – מה עשית? מי ביקש ממך? – בכתה גילה – הוא כבר לא יחזור. היא ישבה, פניה מכוסות. – נכון, לא יחזור — וטוב שכך. תפסיקי לבכות כבר. יש לי בשבילך גבר מצוין בעין: אלמן מהיישוב שלנו. כל הנשים שם רודפות אחריו, והוא דוחה את כולן. נראה שרוצה להישאר לבד עדיין. אחרי שאסיים פה — בא אלייך שוב. ניסע, אכיר ביניכם. – מה פתאום? – נבהלה גילה, – אני לא יכולה. מי זה בכלל? ואיך אני פתאום באה… איזה בושות. אני לא באה. – בושה לישון עם גבר נשוי, לא להכיר מישהו פנוי. אף אחד לא מכריח אותך לדבר, רק תבואי, אני אומר לך. וליובה שלי יש יום הולדת. כעבור כמה ימים גילה וסרגיי כבר היו ביישוב. אשתו של סרגיי, ליובה, ערכה שולחן בגינה. באו שכנים, חברים ועוד. בין האורחים — אלכסיי, אלמן. כולם כבר הכירו את גילה, אבל עם אלכסיי נפגשה לראשונה. האווירה הייתה חמימה. גילה ציינה בליבה שאלכסיי שקט וצנוע. “בטח עדיין כואב על אשתו. איש רגיש כזה נדיר,” חשבה. כעבור שבוע, בשבת, נשמעה דפיקה בדלת. גילה לא צפתה לאורחים. היא פתחה ובפתח עמד אלכסיי, עם שקית ביד. – אפשר להיכנס? הייתי במקרה באזור — קניות בשוק ובחנויות. חשבתי — אנחנו מכירים, אז למה לא לבקר? – גמגם אלכסיי. גילה הזמינה אותו לתה. התפלאה, אבל קלטה שהביקור לא מקרי. – קנית כל מה שצריך? – שאלה. – כן, זה באוטו. ואת זה…– שלף אלכסיי זר קטן של צבעונים והושיט לה. היא לקחה, עיניה אורו. ישבו במטבח, שתו תה ודיברו על מזג האוויר והמחירים. כשסיים, הודה לה ונעמד ללכת. במסדרון לבש לאט את הז’קט, נעל נעליים. כבר בפתח לפתע הסתובב: – אם אלך עכשיו ולא אגיד את זה — לא אסלח לעצמי. גילה, כל השבוע חשבתי עלייך. באמת. נכנסת לי ללב — חיכיתי לסוף השבוע, באתי ישר. את הכתובת לקחתי מסרגיי… גילה הסמיקה, הביטה ארצה. – אנחנו כמעט לא מכירים… – אמרה בחצי קול. – זה לא משנה. העיקר — שאני לא דוחה אותך, נכון? ואני יכול לעבור ל”את”? אני יודע שאני לא מתנה. ויש לי ילדה קטנה, שמונה, עכשיו היא אצל סבתא… אלכסיי התרגש, ידיו רעדו מעט. – ילדה זה נפלא. זה אושר, – גילה חלמה בקול. – תמיד רציתי בת. אלכסיי עודד מהמילים שלה, לקח מידיה, משך אותה לחיבוק ונשק לה. כשפגש במבטה ראה דמעות בעיניה. – אני לא מרתיע אותך? – שאל – נדמה לי… – לא, להפך. אפילו לא ידעתי שאוכל להרגיש ככה… נעים לי, ואני שקטה. לא גונבת אף אחד. מאז נפגשו בכל סוף־שבוע. אחרי חודשיים נרשמו גילה ואלכסיי ונשארו לגור ביישוב. גילה מצאה עבודה בגן הילדים, וילדה בת. כך גדלו אצלם שתיים: שתיהן אהובות וקרובות. חיבוק ואהבה לכולן ובשפע. ואילו אלכסיי וגילה רק הלכו ופרחו מאושר – אהבתם התבשלה כמו יין טוב עם השנים. בסעודות המשפחה סרגיי תמיד קרץ לגילה: – נו, גילה, איזה בעל סידרתי לך, אה? את רק נהיית יפה יותר. אני לא ממליץ על רע — תקשיבי לאח שלך!

Life Lessons