למה רשמת אותו לחוג מוזיקה?
ורדית עמדה בפתח, מושכת את כפפותיה באצבעות מהירות, סוקרת את כל המרחב בעיניים חודרות.
שלום, ורדית. כנסי בבקשה, אני שמחה לראות אותך ממש שמחה.
הסארקזם עבר מתחת לרדאר שלה. ורדית זרקה את הכפפות על שידת הכניסה ופנתה אל ענת.
דניאל התקשר אליי, התלהב כולו אמר, “אני אתחיל ללמוד פסנתר!” מה זה הדבר הזה? מה את עושה ממנו, ילדה?
ענת סגרה את הדלת מאחוריה. לאט, לא לגעוש מבפנים. היא סופרת עד שלוש, רק שלא תתחיל לצעוק.
זה אומר שהנכד שלך ילמד מוזיקה. הוא אוהב מאוד לנגן.
אוהב! ורדית גיחכה, כאילו ענת אמרה שטות גמורה. הוא בן שש, אין לו מושג מה הוא אוהב. זו את שצריכה לכוון אותו. הוא בן, יורש, הנכד שלי ומה את עושה ממנו?
ורדית המשיכה ישר למטבח, לחצה על הקומקום. ענת פסעה אחריה, לסתותיה נעולות, העיניים נלחמות בדמעות ו”רק לא לאבד שליטה”.
אני עושה ממנו ילד מאושר.
את עושה ממנו רך ומתמסר! ורדית הסתובבה, ידיה על מותניה. היית צריכה לרשום אותו לכדורגל! לג’ודו! שיגדל גבר, לא … מישהו שיתעסק בפסנתר!
ענת נשענה על המשקוף, סופרת עד חמש. זה לא עוזר.
דניאל ביקש בעצמו. אוהב מוזיקה.
אוהב… ורדית מנפנפת ביד. שחר בגילו שיחק ברחוב, שיחק כדורגל! ומה שלך עושה? ילמד סולמות? בושה!
משהו בתוכה נקרע. ענת עזבה את המשקוף, מתקדמת אל ורדית.
סיימת?
ממש לא! הרבה זמן רציתי להגיד לך
ואני הרבה זמן רציתי להגיד דניאל הבן שלי. שלי. ואני אחליט איך לגדל אותו. ולא אתן לך להתערב.
ורדית האדימה, העין שלה מתכווצת.
איך את מדברת אליי בכלל?!
תצאי.
מה?!
ענת הלכה למסדרון, הורידה את המעיל שלה מהמתלה ונתנה אותו לידיים של ורדית.
תצאי מהבית שלי.
את מגרשת אותי? אותי?!
ענת פתחה את הדלת, תפסה את מרפקה של ורדית ודחפה אותה בעדינות אך בנחישות. ורדית ניסתה להשתחרר, אבל ענת הייתה חזקה יותר. היא הצליחה להוציא את ורדית החוצה.
אני אקבל את שלי! ורדית הסתובבה במדרגות, פניה מעוותות מכעס. את שומעת אותי?! לא אתן לך להרוס לי את הנכד היחיד שלי!
להתראות, ורדית.
שחר ישמע הכול! אני אספר לו הכול!
ענת טרקה את הדלת מאחוריה, נשענת עליה, לוקחת נשימה ארוכה, עד שנשאר רק אוויר דחוס בראות.
עוד רגע נמשכו צעקות מהמסדרון, ואז צעדים. אחרי שתי דקות הכול היה שקט.
ורדית גמרה לה את הכוחות. הערות, עצות, הרצאות על גידול, על מה לאכול, על מה להלביש. ושחר בכלל לא רואה את הבעיה. “אמא רוצה בטובתו”, “יש לה ניסיון”, “יהיה בסדר אם תשמעי אותה”. שחר מעריץ את אמו. כל מילה שלה קודש. וענת רק סבלה. יום, יום, ביקור אחר ביקור.
אבל היום לא.
שחר חזר מהעבודה קרוב לשמונה. ענת שמעה את המפתח, ידעה לפי איך שהניח את המפתחות, לפי הצעדים הכבדים אל המטבח אמא שלו כבר התקשרה.
דניאל, חמוד שלי, תשאר כאן רגע ענת התכופפה מולו, הניחה עליו את האוזניות הגדולות, הפעילה את הסדרה שלו על רובוטים. אני ואבא צריכים לדבר.
הוא חייך לה, נדבק למסך. ענת סגרה בעדינות את הדלת מאחוריה, הלכה למטבח.
שחר עמד מול החלון, ידיים משולבות בחזה, לא מביט בה כשהיא נכנסה.
גירשת את אמא שלי.
לא שאלה, ציון עובדה.
ביקשתי ממנה לצאת.
זרקת אותה החוצה! השפתיים של שחר רועדות מכעס היא בכתה בטלפון שעתיים! שעתיים, ענת!
ענת התיישבה, הרגליים כואבות אחרי המשרד, עכשיו גם זה.
לא מפריע לך שהיא פגעה בי?
שחר שתק לשנייה, נופף ביד.
היא רק דואגת לנכד שלה, מה רע בזה?
היא קראה לבן שלי רך ופחדן. הבן שלנו, שחר. ילד בן שש.
התפרצה קצת… קורה. אבל היא גם צודקת, ענת. ילד צריך ספורט, אופי של קבוצה, חוסן…
ענת הרימה עיניים, מסתכלת עד שחר מוריד מבט.
אותי הכריחו להתעמלות כשהייתי ילדה. אמא החליטה תהיה מתעמלת, וזהו. חמש שנים, שחר. חמש שנים בכיתי לפני כל אימון. נמתחתי על מתקן, סבלתי, התחננתי שיקחו אותי.
שחר שותק.
אני לא יכולה להיכנס יותר לחדר כושר. לא מסוגלת. ואני לא אעשה את זה לבן שלי. רוצה כדורגל בשמחה. אבל רק אם ירצה בעצמו. לא בכפייה.
אמא רק רוצה בטובתו…
אז שתלד עוד בן ותגדל אותו איך שהיא רוצה ענת קמה מהשולחן. את דניאל שלי אני אגדל.
שחר נגרר אחריה כאילו רוצה לומר משהו, אבל ענת כבר יצאה מהמטבח.
כל הערב היה שקט. ענת השכיבה את דניאל, ולאחר מכן ישבה בשקט בחדר הילדים, מקשיבה אל הנשימה הכבדה שלו.
יומיים עברו ככה. בערב חמישי שחר זרק איזו בדיחה, ענת חייכה מעט קרח נשבר. עד שישי כבר דיברו כמו שני מבוגרים, שניהם עוקפים את נושא ורדית בעדינות.
שבת בבוקר. ענת התעוררה לפתע, שעה שמונה. מוקדם שבת. שחר עוד ישן, דניאל כנראה גם.
פתאום נשמע קול מפתחות בכניסה. סיבוב, נפתח. ענת קופצת מהמיטה, הלב שלה דופק במהירות. גנבים? ביום שבת בבוקר? היא תופסת את הטלפון, יוצאת בזהירות.
הדלת נפתחה.
ורדית עמדה שם, עם צרור מפתחות ביד וחיוך ניצחון על הפנים.
בוקר טוב, כלה יקרה.
ענת עומדת יחפה על הרצפה הקרירה, בחולצת שינה ומכנסי פיג’מה, ורדית סוקרת אותה מגבוה, כאילו מותר לה להיכנס לבית זר בשבת בשמונה.
מאיפה יש לך מפתחות?
ורדית מניפה את הצרור מול הפנים שלה.
שחר נתן לי. עבר לפני יומיים, הביא. אמר אמא, תסלחי לה, לא רצתה לפגוע. ככה התנצל על ההתנהגות שלך.
ענת ממצמצת. פעם. פעמיים. מנסה להרכיב את הפאזל.
מה את עושה כאן? בשעה כזו?
באתי בשביל הנכד ורדית כבר מורידה מעיל, תולה אותו קדימה, דניאלי, בוא! סבתא רשמה אותך לכדורגל, היום אימון ראשון!
הכעס מתפרץ בה, רותח וחונק, גורם לה להתפשט בחדר. היא רצה אל חדר השינה.
שחר שוכב עם הפנים לקיר, “ישן”. ענת רואה את כתפיו מתוחים.
קום.
ענת, נדבר אחר
ענת מושכת את השמיכה, תופסת לו את היד וסוחבת אותו אל הסלון. שחר מנסה להשתחרר, ענת לא מרפה.
ורדית מתמקמת על הספה, רגל על רגל, מדפדפת בעיתון מהשולחן.
נתת לה מפתח ענת נעצרת מולו, מוחזקת עדיין ביד שלו. לדירה שלי.
שחר שותק, נבוך.
זו הדירה שלי, שחר. שלי. קניתי אותה בעצמי, לפני שהתחתנו. איך העזת לתת לאמא שלך מפתח?
שטויות! ורדית זורקת את העיתון. שלך, שלי… רק את חושבת על עצמך! שחר מבין מה חשוב לכן נתן לי מפתח, שכל פעם שאת מגרשת אותי אוכל לראות את הנכד כמו שצריך.
סתמי את הפה שלך!
ורדית מתנפחת מהעלבון, אבל ענת מסתכלת רק על שחר.
דניאל לא ילך לכדורגל. לא עד שירצה בעצמו.
את לא מחליטה! ורדית קמה. את אפס! את בכלל לא חשובה! שחר סובל אותך רק בגללו!
שתיקה. ענת פונה באיטיות אל שחר. הוא עומד שם, ראש מורכן.
שחר?
שום דבר. לא מגן עליה, לא עונה.
בסדר ענת מהנהנת, הקור נכנס לה ללב. לא חשובה. זה נגמר. קחו את הילד שלכם, ורדית. שחר יותר לא בעלי.
את לא תעזי! ורדית חיוורת. אין לך זכות!
שחר, ענת מדברת בשקט, לראות לו את העיניים יש לך חצי שעה לארוז ולצאת. אם לא, אני מוציאה אותך בפיג’מה לא אכפת לי.
ענת, רגע, נדבר
כבר דיברנו.
היא מסתובבת לורדית ומחייכת חיוך מר.
את יכולה לשמור את המפתחות. היום אני מחליפה מנעולים.
הגירושין לקחו ארבעה חודשים. שחר ניסה לחזור, התקשר, כתב, הביא פרחים. ורדית איימה, דיברה על בית משפט, על אפוטרופסות. ענת שכרה עורך דין טוב ולא ענתה יותר לטלפון.
שנתיים חלפו מהר מדי…
…אולם חגיגות בית הספר לאמנויות רחש בקולות. ענת ישבה בשורה השלישית, לופתת את דף התוכנית: “דניאל גפן, בן 8. בטהובן ‘אודה לשמחה’.”
דניאל פסע אל הבמה, רציני, ממוקד, בחולצה לבנה, מכנסיים שחורים. ישב ליד הפסנתר, הניח ידיים.
הצלילים הראשונים מילאו את האולם, וענת הייתה כל כולה נשימה אחת.
הבן שלה מנגן בטהובן. בן שמונה, שביקש בעצמו ללמוד, שמתרגל בבית, שבחר את הקטע הזה.
סיום. מחיאות כפיים. דניאל עומד, קידה, מוצא את ענת בעיניים מחייכות רחב, מאושר.
ענת מוחאת כפיים עם כולם, ודמעות מתגלגלות.
נכון עשיתי. שמתי את הבן שלי מעל הכול מעל דעות, מעל זוגיות, מעל פחד להישאר לבד.
כך חייבת אמא.
