גורל על מיטת בית החולים
עלמה, קחי ותשגיחי עליו! אני מפחדת לגשת אליו, בטח לא להאכיל אותו בכף אישה השליכה בחדות שקית עם מצרכים על המיטה, שם שכב בעלה החולה.
אל תדאגי כל כך! בעלך יבריא. הוא זקוק עכשיו לטיפול מסור. אני אעזור ליונתן לעמוד על הרגליים ניחמתי את אשתו של יונתן, שאושפז במחלקה שלנו, כאחות מנוסה שכבר התמודדה עם מצבים כאלו בעבר.
הביאו את יונתן כשהיה חלש מאוד, אך ניכר שיש לו סיכוי טוב לשרוד. היה בו רצון עז לחיות וזה כבר חצי מהדרך. חבל שרעייתו, הדסה, לא האמינה ברפואה. משהו בעיניים שלה כבר קיבל החלטה לוותר עליו.
אגלה בהמשך, גם בנם של יונתן והדסה, דוד, יחלה בשחפת שנים אחרי כן. גם שם מיהרה הדסה להספיד את בנה, אך דוד דווקא יירפא.
יונתן, למרות מחלתו המכבידה, אהב להתבדח ולצחוק, שואף להשתחרר כמה שיותר מהר מהמרפאה. היישוב שבו התגוררו היה מרוחק מתל אביב, ללא מוסד רפואי מתאים, והדסה באה לבקרו רק לעיתים רחוקות. ליבו היה עצוב הוא נראה עזוב, חולצה ישנה, בגדיו בלויים.
יונתן, לא תכעס אם אביא לך כמה בגדים? ראיתי שאין לך אפילו נעלי בית, אתה מסתובב בנעליים ישנות. תרצה שאעביר לך משהו קטן ממני? ניסיתי להקליל את מצב הרוח.
ממך, נעמה, אקבל גם מר למתוק. רק אני מבקש, תני לי להחלים בשקט, ואז… והוא לקח בעדינות את ידי.
הוצאתי בעדינות את ידי ויצאתי מהחדר, לבי דופק בפראות, כמעט בורח החוצה. האם התאהבתי? לא, אינני רוצה להרוס משפחה. זה חטא. שום דבר טוב לא יצא מזה. על אושרו של אחר… אבל הלב לא יודע גבול. אוי, להיסחף אל תוך המים.
התחלתי להיכנס לחדר של יונתן לעיתים קרובות, לשוחח איתו בלילות הארוכים. השיחות שלנו היו עמוקות ונוגעות בנפש, מתישהו הפסקנו לדבר בנימוס ועברנו ל”דיבור בגובה העיניים”.
ליונתן היה בן חמש בבית.
הבן שלי, דוד, דומה לאמא שלו יפהפיה. את יודעת, נעמה, אהבתי מאוד את הדסה. הנחתי עולם לרגליה. הדסה אישה יצרית, מושכת, במיטה סופה. אבל היא אוהבת רק את עצמה. אין מה לעשות. האגו שלה מכלה הכל, יותר מחומצה. הנה, את מטפלת בי, זרה עבורי, נשם עמוק.
אבל הדסה גרה רחוק, קשה לה לבוא בתדירות, ניסיתי לעזור לדימוי שלה.
עזבי, נעמה! את יודעת איך אומרים אשת אוהב בכלא, אבל טסה למאהב. שמעתי סיפורים… הוא התכווץ בכעס.
לילה טוב, יונתן. אל תעשה שום דבר בחופזה. אתה תתאושש, הדברים יסתדרו, כיביתי את האור ויצאתי בשקט.
ברור, יונתן סבל. חסר אונים במיטה, ויודע שברגעים האלה הדסה משתעשעת לה במקום אחר. לא נורא, אבל גם טל קטן למעיין לפעמים זה שיטפון.
כעבור שבוע. רעש גדול בחדר. רצתי בעיניים נדהמות.
שלא אראה אותך כאן יותר! לכי מפה! צרח יונתן בצרחות פתאומיות לעבר הדסה המבועתת.
היא ברחה החוצה במהירות.
מה קרה פה? שאלתי בהפתעה.
יונתן הפנה גבו לקיר וכולו רעד מתחת לשמיכה. הבנתי שעליי לתת לו זריקת הרגעה.
…עבר עוד חודש. הדסה לא הופיעה אפילו פעם אחת.
יונתן, רוצה שאפנה לאשתך? שאלתי בשקט.
תודה, נעמה, אין צורך. אנחנו מתגרשים, אמר בשלווה.
בגלל המחלה? שטויות, אתה משתפר, הופתעתי.
זוכרת איך גירשתי אותה? היא באה לספר לי על בן הזוג החדש שלה. שאולי יגור אצלנו, הרי אצלי הכל לא ברור, והיא צריכה בבית יד גברית. הגג דולף… הוא השתתק.
איזה סיוט… רק הצלחתי לומר.
לא רק זאת. כעבור זמן קצר, הגיעה הדסה עם גבר לא מוכר. יונתן לא ראה, אבל אני ראיתי הכל דרך החלון הגבר עישן מהדלת, ממתין להדסה. שעה אחר כך יצאה, נתנה לו נשיקה וחייכה הזוג התרחק במהירות.
יונתן, אתה משתחרר, בישרתי בחיוך מהוסס.
נעמה, אני רוצה לשאול אותך… בעצם, עזבי…
יונתן, אני מסכימה. לזה התכוונת, נכון? הפתעתי גם את עצמי בהעזה.
הוא הביט עמוק אל תוך עיניי:
נעמה, אין לי בית. אפשר שאגור אצלך? עם הדסה זה נגמר היא מתחתנת.
אני אמא. אם תקבל גם את הילד שלי, נצליח לבנות משפחה אמיתית, גיליתי את הקלפים.
ילד איננו מכשול. כבר אוהב אותו, אמר ונעצה בי מבט כזה, שהרגשתי נמסה, כמו קרח בים סוף.
מאז חלפו שנים רבות ושמשות. לי וליונתן נולדו שני ילדים משותפים. הצלחנו ליצור בית חם ומקלט. דוד, הבן של יונתן, מגיע עם משפחתו לעיתים קרובות. בתי מהיחסים הראשונים גרה במדינה אחרת. אם להיות כנה לא הייתי נשואה, “החלקתי” בגיל צעיר. האמנתי למילים של בחור שהתאהבתי בו הבטיח לי חיים שלמים, אבל שום מנגינה לא ניגנה. וכבר אינני מתחרטת על כלום.
ומה עם הדסה? היא התחתנה שוב, ועוד פעם, ילדה בן מאורח חולף. הוא סבל מנפשו במשך שנים. הדסה לא דאגה לו, כמעט לא אהבה, היתה קפואה ומרוחקת. הילד גדל לבדו, מנסה לא להפריע לה. וכשנפטרה הדסה, דאגו להעביר אותו להוסטל.
אני ויונתן כבר זקנים, עדיין מאוהבים חזק כאילו הנעורים לא עברו. צועדים יחד בשבילי החיים. כל יום, כל מבט, כל נשימה יקר לנו כיהלום.
