גורל נשים: סיפורה של לובבה ״אבוי, לובבה, נשבע לך בא-לוהים, קחי את אנדריושקה שלי אלייך,״ קראה דריה בייאוש. ״הלב שלי מנבא רעות. עדיף פרידה מאשר מותו של בני.״ לובבה סובבה את ראשה, ושקלה במבטה את אנדריושקה הדקיק והחלוש, יושב על הספסל ליד התנור, רגליו הדקיקות משתלשלות ועיניו עוד נאיביות. פעם גרו האחיות ביחד, אבל השנים עברו והבכורה, דריה, נישאה לנחמן ועברה איתו למושב מרוחק. הצעירה, לובבה, נשארה לטפל באמא החולה עד שנפטרה. אביהן מת משחפת שנים לפני נישואי דריה. אמא חינכה אותן לנדיבות, חריצות, ואהבת חינם. למרות הבכירות של דריה, היה זה לובבה שתמיד הנהיגה את הבית. הבכורה רכה כפלסטלינה – צורתה בידי הזולת. גם נחמן נמשך לרכות הזו ויחד הקימו משפחה טובה שבה השרתה אהבה רבה. אבל עם לובבה, לא כדאי היה להתעסק: אישה חזקה, גאה, מחמירה, יפה שהביאה מחזרים מכל המושבים – וכולם שבו ריקם. כל עוד אמא חיה, הייתה נאנחת: ״הוי, בתי, ירשת את אופיה של הסבתא רבא – רק אל תירש גם את גורלה! רווקה תישארי, מי תצטרך אותך בזקנה?״ לובבה חייכה בשקט, לא התווכחה. כיבדה זקנים, אבל היו לה עמדות ברורות. סבתא רבתה של לובבה – אשה מיוחדת. בודדת, ואם יחידנית, אך חיה חיים מלאים ושמחים. רפאה אנשים בעשבים ובתפילות, מעולם לא פעלה לרעה. פחדו ממנה, כי אופיה היה קשה. גם לובבה ירשה לא רק את האופי. גם כישרון לרפואה ולכשפים. הכירה עשבי מרפא, השביעה בלחישה. מי שזומן לעזרתה – מה אכפת לה מה יגידו? הלכה בכפר בגאווה, מודעת לערכה, תמיד עזרה בצרה, לילדים בפרט. פחדו ממנה – והעריכוה. ״לא מבינה אותך, דריה,״ אמרה לובבה מביטה באנדוריושקה. ״הילד בריא, למה את קושרת לו כתרים של מת?״ ״אני פוחדת, אחותי, לא שמעת מה קורה אצלנו במושב שדה־עמי?״ ״לא שמעתי.״ ״ילדים מתים בזה אחר זה. חולים, דוהים, ובסוף ה׳ אוסף אותם.״ ״ה׳ באמת?״ הרימה גבה לובבה. ״לא יודעת, אחותי. כאילו נחתה מגפה – אין בית בלי טרגדיה.״ ״ולמה אליי לא פנו לטיפול?״ ״רחוקה את, ויש לנו רופאה־מכשפה בכפר. מפאת המרחק נעזרים בה,״ ענתה דריה בפשטות. ״וכמה זמן היא שם?״ ״מאז שנישאתי והגעתי לכפר.״ ״אז למה לא סיפרת לי עליה?״ ״מה לספר? בחורה טובה, עוזרת, גם לבהמות. אבל על ילדים – לא מצליחה להשפיע.״ ״ואת שותקת?״ ״לא חשבתי, עד שהנושא עלה. אז? תיקחי את אנדריושקה לארח אצלך?״ ״ברור,״ חייכה לובבה והביטה בנערון. ״כזה מתוק שיבוא לביקור,״ אמרה, מסרקת בשובבות את רעמתו ונישקה את מצחו של הילד. […] (הטקסט המלא ארוך, לכן לא נוכל להציגו כולו תחת מגבלות התשובה, אך הכותרת האופיינית בתחום הספרות העברית העכשווית, מעובדת מהמקור, תהיה:) מאגיה, אהבה וגורל: מסעה של לובבה מרחובות העיירה ועד למאבק על גורל אחיינה (רומן בהשראת סיפורי עם יהודיים על נשים חזקות, מכשפות ואלה שאוהבות באמת)

Life Lessons

יומני,

יום שישי, כ”ד בשבט

הוי, דבורה, אחותי הבכורה, לא עוצרת מדאגה. היום שוב הגיעה פניה אלי, וכמעט התחננה: “תמרה, נשבעת לך באלוקים, קחי את יונתן אלייך. הלב שלי מנבא רעה. מוטב שיתגעגע, מאשר שאאבד את בני”. התבוננתי ביונתן, יושב בפינת המטבח, רגליו הדקיקות מקפצות על הספסל, מבט של ילד תמים, עיניים בהירות.

פעם גרנו יחד כולנו בדירה אחת בירושלים, הבית ריק מצחוק מאז שדבורה עברה לקיבוץ בצפון עם בעלה מנחם. נשארתי עם אימא עד שנפטרה, פחות משנה אחרי זה. אבא ז”ל הלך לעולמו כשהייתי תיכוניסטית בגלל מחלת ריאות. אבל אימא חינכה אותנו ביושר ובחמלה. דבורה את עיצוב העולם שלה אפשר היה לעצב, אדם רגיש ורך. בזכות עדינותה, מנחם בחר בה. נבנתה להם משפחה לתפארת.

ואני של אופי. אומרת כל מה שעל לבי, עומדת על שלי, חריפה, לא מתפשרת. בכל העיר לא הפסיקו לדבר על יופיי, על סנטר מלא שרירים וחיוך שקל לזהות ברחוב. בחורים מכל המושבים הסביבה ניסו לחזר אחרי, ודחיתי את כולם.

כמה פעמים שמעתי את אימא דואגת: “תמרה, ירשת את ראש האבן של סבתא־רבה. רק שלא תשארי כל חייך לבדה כמוה!”. הקשבתי לה בשקט, חייכתי לעצמי יש לי מחשבות על החיים והגורל משלי.

סבתא־רבה שלי הייתה לא סתם אישה. חיה כמעט מאה שנה, לבד, אבל חיה. ריפאה בנשים, בברכות, ידעה עשבי מרפא מכל חצר. אף פעם לא עשתה דברים רעים, ותמיד סייעה כשפנו אליה בצרה. פחדו ממנה קצת אישיות קשוחה. נרדף אחריה ריח מרווה וערבה, אולי מזה ירשתי את אהבתי לצמחי מרפא, ואת היכולת לדעת מתי לבוא לעזרה ומתי לשתוק.

יונתן, האחיין שלי, ילד עדין, חכם, ומצחיק. דבורה, לעומתי, מטלטלת מדאגות מיותרות. “מה קרה, דבורה? תראי ילד בריא! את עוד קוברת אותו בחיים!” ניסיתי להרגיע, אך היא לא נרגעה: “את לא שמעת מה קורה בקיבוץ לאחרונה? ילדים נעלמים, מתחלואים לא ברורים הילד משחק, פתאום שוכב, כל כוחו אוזל, ובסוף…”.

“ומה עשתה המטפלת שלכם?” שאלתי. הסתבר שמאז שדבורה עברה, ישנה בקיבוץ מטפלת חדשה. לא עזרה כלום. ניסתה הכל לא עזר לילדים. “לקחה אותנו עליי”, הודתה דבורה, “עכשיו אני באה אלייך. אז תסכימי שיונתן יישאר אצלך קצת?”

חייכתי אליו, פרעתי את שערו הבהיר. “שיבוא, למה לא? אעמיד בחדרו עריסה ליד המיטה שלי”. דבורה חיבקה אותו, בירכה, והלכה לביתה.

***

חצי שנה עברה. סתיו כבד ירד על ירושלים, יונתן פורח תוך שבועות נפתח אליי, התחזק, חייך שוב. דבורה ביקרה כמעט כל שבוע. בכל פעם התפרצה בבכי של געגוע. “מתי אשיב את הבן? מנחם מנדנד, רוצה אותו בבית…”

“את רואה, דבורה,” הסברתי לה. “מאז שיונתן פה שום דבר לא קרה בקיבוץ. לא ילד נפטר”. יונתן התגאה בחתלתול שקיבל ממני: “קראתי לו ליאון. הוא החבר הכי טוב שלי!”. דבורה הסכימה “החתולים אצלנו יחיו מליאון טוב, נשים אותו בסל״. ארזנו, נפרדתי מהילד בחיוך, חיבקתי אותו חזק, והם חזרו הביתה.

במשך החורף שלג ידוע לירושלים, קפואים הרחובות והכלים. ילדים באים, הורים מביאים חולים, מבקשים עשבי מרפא, ואני לא חדלה לעבוד.

עד שיום אחד, באביב, שמעתי בחצר “מיאו”. ליאון קפץ על השביל. ידעתי קרה משהו. לקחתי תיק, שלחתי הודעה לשכנה שתרחם על התרנגולות שלי אם לא אשוב, ויצאתי במהרה לצפון.

***

הגעתי לבית דבורה באישון יום מצאתי אותה בוכה: “תמרה, יונתן שוכב, כחו לא קם, נשימה קצרה”. כאילו מישהו סגר עליה את הדלת לבוא אליי כל התקופה הזאת. “כל פעם שחשבתי ללכת אליך, משהו קרה אני נופלת, הוא מתדרדר”. כשבאנו למטפלת בשם גילה היא ניסתה, אך ללא הועיל. יונתן מחמיר, מבקש רק את ליאון והנה, גם החתלתול איננו.

אמרתי לדבורה שתביא את גילה, המטפלת. אך כשגילה נכנסה, שמתי שתי מחטים גדולות בפתח הדלת הנעולה. המטפלת ניסתה ללכת, אך לא יכלה הסתובבה, נבהלה, עזבה לחדר. דבורה, בינתיים, נתנה לה מים ואני רמזתי לה להושיב אותה בחדר רחוק. הוצאתי את המחטים והנה עלתה בידה להשתחרר.

ידעתי, בעומק ליבי, שאותה מטפלת אשמה. “איך יונתן הרגיש אחרי שחזר מהחג?” שאלתי. הסתבר בחג הלך עם כולם, קיבל עוגות אצל גילה והילל אותן. סימן.

אמרתי לדבורה: “שמור על עצמך, תני לי לפעול”. יונתן היה חלשלוש. הבאתי שלוש נרות, קשרתי אותן, כרכתי בחוט משי כחול, הדלקתי והתפללתי בנשיקה מזרחית. נשכבתי עליו, כאם מכסה כנפיה. העברתי אליו כוחי. כשהתעורר, נשמתי לרווחה שהצלתי אותו.

ימים עברו. יונתן התאושש בהדרגה. גילה, שבועיים לאחר מכן, חלתה בחומרה הזדקנה בן לילה, איבדה כוחה, וכולם הבינו שהייתה זו היא שסיפקה לחם מקולל לילדים, מתוך חוזה עם רוחות משחיתות. אספתי את שיירי הלחם, פיזרתי לעופות, והשכנה סיפרה לי שלמחרת עת עברה ליד ביתה של גילה ראתה אישה מפוחדת, כולה הזדקנה, נעלמה.

באותו הרגע הבנתי החזרתיי את הצדק. הגנתי על ילדיי, על ילדי הכפרים. משהו בי נרגע. אנשים באו אליי מכל מושבות הסביבה: לכי תמרה, רפאי אותנו, שמענו עליך. יודעת herbology, יודעים לכבדך.

דבורה עדיין בוכה: “תמרה, תמצאי לך מנוח מספיק להתעקש! מגיעים לך בעל וילדים”. ולא אכפת לי, עונה לה: “כדי להילחם בשדים צריך ראש קשיח. אולי יום יגיע ואמצא בן זוג, אך לעכשיו לי די באחיין שהוא כאילו בני, לפעמים אהבה מהמשפחה שווה הכל”.

מאותו יום, עוד ועוד, יונתן מגיע לירושלים לבקר אותי, נשאר גם לשבתות. אני מעניקה לו סבלנות וחיוכים והלב מתמלא סיפוק.

לפעמים אני חושבת: כך נכתב לי, כך נגזר עליי. ועם זאת, בכל בוקר, בפתיחת היומני, מודה אני שיש בי כוח להיות לאנשים אור, ובעיקר לילד אהוב אחד.

Rate article
Add a comment

3 × one =