יומני,
יום שישי, כ”ד בשבט
הוי, דבורה, אחותי הבכורה, לא עוצרת מדאגה. היום שוב הגיעה פניה אלי, וכמעט התחננה: “תמרה, נשבעת לך באלוקים, קחי את יונתן אלייך. הלב שלי מנבא רעה. מוטב שיתגעגע, מאשר שאאבד את בני”. התבוננתי ביונתן, יושב בפינת המטבח, רגליו הדקיקות מקפצות על הספסל, מבט של ילד תמים, עיניים בהירות.
פעם גרנו יחד כולנו בדירה אחת בירושלים, הבית ריק מצחוק מאז שדבורה עברה לקיבוץ בצפון עם בעלה מנחם. נשארתי עם אימא עד שנפטרה, פחות משנה אחרי זה. אבא ז”ל הלך לעולמו כשהייתי תיכוניסטית בגלל מחלת ריאות. אבל אימא חינכה אותנו ביושר ובחמלה. דבורה את עיצוב העולם שלה אפשר היה לעצב, אדם רגיש ורך. בזכות עדינותה, מנחם בחר בה. נבנתה להם משפחה לתפארת.
ואני של אופי. אומרת כל מה שעל לבי, עומדת על שלי, חריפה, לא מתפשרת. בכל העיר לא הפסיקו לדבר על יופיי, על סנטר מלא שרירים וחיוך שקל לזהות ברחוב. בחורים מכל המושבים הסביבה ניסו לחזר אחרי, ודחיתי את כולם.
כמה פעמים שמעתי את אימא דואגת: “תמרה, ירשת את ראש האבן של סבתא־רבה. רק שלא תשארי כל חייך לבדה כמוה!”. הקשבתי לה בשקט, חייכתי לעצמי יש לי מחשבות על החיים והגורל משלי.
סבתא־רבה שלי הייתה לא סתם אישה. חיה כמעט מאה שנה, לבד, אבל חיה. ריפאה בנשים, בברכות, ידעה עשבי מרפא מכל חצר. אף פעם לא עשתה דברים רעים, ותמיד סייעה כשפנו אליה בצרה. פחדו ממנה קצת אישיות קשוחה. נרדף אחריה ריח מרווה וערבה, אולי מזה ירשתי את אהבתי לצמחי מרפא, ואת היכולת לדעת מתי לבוא לעזרה ומתי לשתוק.
יונתן, האחיין שלי, ילד עדין, חכם, ומצחיק. דבורה, לעומתי, מטלטלת מדאגות מיותרות. “מה קרה, דבורה? תראי ילד בריא! את עוד קוברת אותו בחיים!” ניסיתי להרגיע, אך היא לא נרגעה: “את לא שמעת מה קורה בקיבוץ לאחרונה? ילדים נעלמים, מתחלואים לא ברורים הילד משחק, פתאום שוכב, כל כוחו אוזל, ובסוף…”.
“ומה עשתה המטפלת שלכם?” שאלתי. הסתבר שמאז שדבורה עברה, ישנה בקיבוץ מטפלת חדשה. לא עזרה כלום. ניסתה הכל לא עזר לילדים. “לקחה אותנו עליי”, הודתה דבורה, “עכשיו אני באה אלייך. אז תסכימי שיונתן יישאר אצלך קצת?”
חייכתי אליו, פרעתי את שערו הבהיר. “שיבוא, למה לא? אעמיד בחדרו עריסה ליד המיטה שלי”. דבורה חיבקה אותו, בירכה, והלכה לביתה.
***
חצי שנה עברה. סתיו כבד ירד על ירושלים, יונתן פורח תוך שבועות נפתח אליי, התחזק, חייך שוב. דבורה ביקרה כמעט כל שבוע. בכל פעם התפרצה בבכי של געגוע. “מתי אשיב את הבן? מנחם מנדנד, רוצה אותו בבית…”
“את רואה, דבורה,” הסברתי לה. “מאז שיונתן פה שום דבר לא קרה בקיבוץ. לא ילד נפטר”. יונתן התגאה בחתלתול שקיבל ממני: “קראתי לו ליאון. הוא החבר הכי טוב שלי!”. דבורה הסכימה “החתולים אצלנו יחיו מליאון טוב, נשים אותו בסל״. ארזנו, נפרדתי מהילד בחיוך, חיבקתי אותו חזק, והם חזרו הביתה.
במשך החורף שלג ידוע לירושלים, קפואים הרחובות והכלים. ילדים באים, הורים מביאים חולים, מבקשים עשבי מרפא, ואני לא חדלה לעבוד.
עד שיום אחד, באביב, שמעתי בחצר “מיאו”. ליאון קפץ על השביל. ידעתי קרה משהו. לקחתי תיק, שלחתי הודעה לשכנה שתרחם על התרנגולות שלי אם לא אשוב, ויצאתי במהרה לצפון.
***
הגעתי לבית דבורה באישון יום מצאתי אותה בוכה: “תמרה, יונתן שוכב, כחו לא קם, נשימה קצרה”. כאילו מישהו סגר עליה את הדלת לבוא אליי כל התקופה הזאת. “כל פעם שחשבתי ללכת אליך, משהו קרה אני נופלת, הוא מתדרדר”. כשבאנו למטפלת בשם גילה היא ניסתה, אך ללא הועיל. יונתן מחמיר, מבקש רק את ליאון והנה, גם החתלתול איננו.
אמרתי לדבורה שתביא את גילה, המטפלת. אך כשגילה נכנסה, שמתי שתי מחטים גדולות בפתח הדלת הנעולה. המטפלת ניסתה ללכת, אך לא יכלה הסתובבה, נבהלה, עזבה לחדר. דבורה, בינתיים, נתנה לה מים ואני רמזתי לה להושיב אותה בחדר רחוק. הוצאתי את המחטים והנה עלתה בידה להשתחרר.
ידעתי, בעומק ליבי, שאותה מטפלת אשמה. “איך יונתן הרגיש אחרי שחזר מהחג?” שאלתי. הסתבר בחג הלך עם כולם, קיבל עוגות אצל גילה והילל אותן. סימן.
אמרתי לדבורה: “שמור על עצמך, תני לי לפעול”. יונתן היה חלשלוש. הבאתי שלוש נרות, קשרתי אותן, כרכתי בחוט משי כחול, הדלקתי והתפללתי בנשיקה מזרחית. נשכבתי עליו, כאם מכסה כנפיה. העברתי אליו כוחי. כשהתעורר, נשמתי לרווחה שהצלתי אותו.
ימים עברו. יונתן התאושש בהדרגה. גילה, שבועיים לאחר מכן, חלתה בחומרה הזדקנה בן לילה, איבדה כוחה, וכולם הבינו שהייתה זו היא שסיפקה לחם מקולל לילדים, מתוך חוזה עם רוחות משחיתות. אספתי את שיירי הלחם, פיזרתי לעופות, והשכנה סיפרה לי שלמחרת עת עברה ליד ביתה של גילה ראתה אישה מפוחדת, כולה הזדקנה, נעלמה.
באותו הרגע הבנתי החזרתיי את הצדק. הגנתי על ילדיי, על ילדי הכפרים. משהו בי נרגע. אנשים באו אליי מכל מושבות הסביבה: לכי תמרה, רפאי אותנו, שמענו עליך. יודעת herbology, יודעים לכבדך.
דבורה עדיין בוכה: “תמרה, תמצאי לך מנוח מספיק להתעקש! מגיעים לך בעל וילדים”. ולא אכפת לי, עונה לה: “כדי להילחם בשדים צריך ראש קשיח. אולי יום יגיע ואמצא בן זוג, אך לעכשיו לי די באחיין שהוא כאילו בני, לפעמים אהבה מהמשפחה שווה הכל”.
מאותו יום, עוד ועוד, יונתן מגיע לירושלים לבקר אותי, נשאר גם לשבתות. אני מעניקה לו סבלנות וחיוכים והלב מתמלא סיפוק.
לפעמים אני חושבת: כך נכתב לי, כך נגזר עליי. ועם זאת, בכל בוקר, בפתיחת היומני, מודה אני שיש בי כוח להיות לאנשים אור, ובעיקר לילד אהוב אחד.
