תראה, אני חייבת לספר לך סיפור שכאילו נלקח מתוך איזו אגדה של פעם, אבל כל מילה בו אמיתית. סיפור על נשים, על החיים שלהן, ועל איך הגורל הזה לפעמים לא נותן מנוחה.
כשהסבתא רחל נפטרה, הכל התערער לדינה. היא הרגישה כמו עץ בלי שורשים, לא מצאה לעצמה מקום בבית של החותנת. יוכבד, אימא של גבריאל, תמיד מצאה לה משהו להעיר היא רזה מדי, מתעייפת מכל שטות, ומי יודע בכלל אם תוכל להביא ילדים. ככה, בלי רחמים.
דינה שתקה והבליגה, אבל כשהלב היה נשבר לה לגמרי, ברחה לסבתא רחל שלה. הסבתא הזאת הייתה לה הכול: גם סבתא וגם אימא וגם אבא אפילו במקום ההורים שהתייתמה מהם בילדותה.
כשגבריאל ראה אותה, יתומה כזאת, הלב שלו ישר נפתח. גבריאל היה בחור לתפארת חזק, יפה, הבית שלו בשכונת נחלאות היה מסודר, מלא טובה וברכה ובכל זאת הוא התאהב במישהי שאין לה כלום, חוץ מנשמה.
הבנים לא הבינו: למה דווקא אותה? גם יוכבד קיטרה לכל הסביבה: מה הוא מצא בדינה? הייתה לו יכולה להיות כלה מאחת המשפחות הכי חזקות בירושלים! אבל הראש שלו, כמו הראש של אבא שלו עקשן, לא שומע לאף אחד.
מה לא ניסתה דינה? רצה בבית בין הסירים, לקחה על עצמה כל מטלה בחצר ובגינה, כל הזמן ניסתה למצוא חן בעיני יוכבד וכלום לא עזר.
עוד איכשהו הסתדרה כשגבריאל היה בבית, אבל כשיצא לעבודה דרומית לתל אביב, יוכבד נהייתה צינית כמו חורף במצפה רמון.
תספגי, דינוש, הייתה אומרת לה סבתא רחל, הכול יסתדר. אבל עכשיו אפילו סבתא כבר לא הייתה בחיים, וכל שנה שעברה המתח בבית הלך והסלים.
כי יוכבד פשוט לא סבלה אותה. הייתה לה תקווה שגבריאל יתחתן עם הבחורה מאחת המשפחות בהרצליה, הכל כבר היה מסודר אבל גבריאל עמד על שלו.
לא היה אפשר להגיד מילה הפוכה לגבריאל. מאז שאבא שלו נפטר, הוא לקח את כל העניינים בידיים, הגדיל והרחיב את הכל, אבל השאיר את יוכבד על תקן אימא בלבד לא שליט.
את דינה הוא אהב בעיניים עצומות. לא עניין אותו שהיא לא מבית עשיר או מיוחס. וגם היא התאהבה בו עד השמיים.
היא ידעה על יוכבד והאופי הקשה שלה, עיקשה וקצת קמצנית, אבל סמכה על הלב של גבריאל, אז הלכה איתו לחופה.
הייתה סופגת בשקט את כל ההערות. כשהיה לה קשה, הייתה בורחת לקבר של סבתא שלה בהר המנוחות, שופכת דמעות בלילה בתפילה.
הייתה יושבת שם על הרצפה, מחבקת את האבן, מתפללת כאילו סבתא עדיין מחזיקה לה ביד.
עד שנגמרו לה הכוחות.
לא נשאר לה אף אחד. כשהסבתא נפטרה בשנתה בשקט, דינה הרגישה שהנשמה שלה נאבדה, שאין אף אחד בעולם.
יש כאלה שאומרים שזמן מרפא, אבל דינה יודעת שלא תמיד. כל פעם שהכאב צף, ישר עולות לה כל הזכרונות והדמעות זורמות עוד פעם.
והבית? או, הבית נהיה גיהנום. יוכבד חיפשה כל סיבה להעליב, במיוחד שחזר השנה השלישית ונכדים אין. מי יודע בכלל אם היא מסוגלת ללדת, הייתה לוחשת לאוזנו של גבריאל והולכת לרכל בשוק מחנה יהודה.
גבריאל היה מנסה להגן עליה אבל אין עם מי לדבר הפה של ירושלים לא מפסיק לדבר.
עיניים של גבריאל היו מתכסות בעננים, אבל כשהיה חוזר הביתה ומה שראה זה את דינה המתוקה שלו הכול היה נמס.
ובסוף, אולי בזכות כל התפילות או פשוט אהבה אמיתית, דינה סוף סוף נכנסה להריון, וגבריאל אהב אותה אפילו יותר.
אבל החותנת נהייתה ממש בלתי נסבלת: יושבת, פרזיטית! מה את חושבת, ברגע שנכנסת להריון עכשיו רק תשבי ולא תעשי כלום?, הייתה תוקפת אותה, ידיים על המתניים, קולה חותך כמו סכין ירושלמית.
דינה הייתה קמה בשקט, לוקחת את הדליים ויורדת אל הבאר, מביאה מים הביתה, שאר השכנות הסתכלו עליה והנהנו בלחש מסכנה, איך יוכבד נטפלת גם בהריון.
וכשמגיע הזמן, דינה ילדה בן קטן משה קראו לו. אבל למרבה הצער, הילד היה חלש מאד, חיוור, מתקשה לנשום. יוכבד רק העירה: כמוך, גם הילד הזה חלש.
דינה בכתה, ניסתה להסביר, אבל הוא הנכד שלך! בן של גבריאל!
יוכבד נהנתה להרעיל: אם יחיה עד הירושה, נדבר.
דינה בכתה היו לה לילות עם הילד, חיבקה אותו, ביקשה מהקדוש ברוך הוא שייעזור.
גבריאל היה חוזר, מחזיק את הילד בידיים כמו זהב, נותן לדינה לנוח. לא נורא שהילד חלש, היה חושב, אנחנו נראה לכולם.
ואז הגיע היום שצריך היה לעשות ברית מילה, קראו לו משה. אבל הילד לא התייצב, התחיל להחמיר.
ואז גבריאל קיבל עבודה באילת, היה חייב לנסוע. תהיי חזקה, תשמרי על הילד, אל תתייחסי לכלום, אמר לה.
יוכבד, כמו נץ, לא נתנה מנוחה: צריך לשטוף רצפות, להביא מים, לעשות קניות, לטפל בעזים, דינה עבדה סביב השעון, והילד רק החמיר.
הסתיו הגיע, הגשם ירד, גבריאל לא חזר. יום אחד יוכבד זרקה לה: לכי, תעזבי את גבריאל, הוא ימצא מישהי בריאה שתביא לו ילדים.
ככה, קרה. משפט אחד, ובלב של דינה נהיה חושך.
כל יום הבהירה לה שאולי באמת עדיף שתלך, הילד הזה ימות ממילא, איזה מין דבר להגיד?
יום אחד, בלילה, כבר לא יכלה יותר. ארזה מטלטלים קטנים, עטפה את משה טוב טוב ביציאה מבית האבן החם, ועזבה בשקט.
יוכבד רק עמדה ולא נבחלה, אפילו שמעה לפני כן שגבריאל חי, מאשפוז בבית חולים תל השומר אבל לא סיפרה לדינה: היא שתילך, שגבריאל יחשוב שהכול הלך לאיבוד.
ולמחרת כבר הפיצה שמועה שדינה השתגעה כשהילד מת, ויצאה בלילה בלי לחזור, ניסיתי לעצור אותה, לא הקשיבה.
דיברו, לחשו, ועד מהרה שכחו.
דינה, בינתיים, הלכה בשדות ליד ירושלים, פחדה פחד מוות בלילה. העיקר שהילד ישרוד.
הגיעה בשעת בוקר למושב רחוק ליד בית שמש. פחדה להיכנס, בכתה בלי סוף. ישבה על ספסל ליד הבאר.
אישה חזקה בשם מרים עברה עם דליים. ראתה את דינה: של מי את? מי הוציא אותך עם תינוק בקור הזה?
דינה ענתה בשקט: אין לי אף אחד, באתי מרחוק, צריכה לעבור כפר.
מרים לא חיכתה, נו, תקומי את ובנך באים איתי.
בבית של מרים היה חמים, הריח של עשבים ותה. מרים לקחה את הילד לבדיקות, נתנה לדינה תה חם ושאלה מה הסיפור.
דינה שבורה, שפכה את כל הלב: גם על האהבה שלה, גם על הסבל עם יוכבד, גם על הבן החולה.
מרים הקשיבה ואז אמרה: תשמעי, הילד שלך עוד יהיה בריא, אבל תשאירי אותו כמה ימים עם אימא שלי, לא תביני עכשיו למה, פשוט תסמכי.
אחרי שדינה נחה, מרים לקחה אותה ליער הסמוך, לבית קטן, שבו גרה אימה רבקה, שכונה ע”י מי שלא הכיר אותה “המכשפה של היער, כי הייתה מרפאה.
רבקה אמרה לדינה: המחלה של בנך לא בגלל מה שעשית, אלא כי בהריון ביקרתי בבתי קברות. הנשמה של ההריון נחלשה מזה ואני אעזור לך, עוד כמה ימים הוא יחזור אלייך כמו חדש.
וכך היה. אחרי שבוע משה חזר לדינה בריא, תקין, יוֹתר חיוּני מאי פעם. דינה נשארה עם מרים, עזרה בבית, והרגישה סופסוף שיש לה משפחה אמיתית.
בינתיים, בירושלים, גבריאל שב הביתה ומגלה דינה והבן נעלמו. יוכבד פותחת עליו סיפור קורע לב: הילד מת, דינה השתגעה, ברחה בלילה… גבריאל לא מוצא מנוחה.
כל החורף התאבל, לא רוצה לראות אנשים, לא רוצה לשמוע על שידוכים גם כשאימא מנסה לשכנע, הוא רועם: אל תעזי להזכיר אישה אחרת!
עברו שנתיים. יוכבד נעשתה חולה מהעצבות ומהאשמה, הלכה לעולמה תוך ייסורים.
גבריאל נשאר בודד. ולאט לאט נדלקה בו החלטה, לסיים עם הכול. אחרי ארבעים יום מהפטירה של אימו, הלך בלילה ליער, לאותו מקום בו חשב ששוב לא יראה יותר אור.
ושם, בחושך, הוא שמע קול זמר נשי מוכר, כמו מתוך חלום. פתאום דמות לבנה כמו של מלאך עולה מהיער, קוראת לו: גבריאל!
רץ אליה, מבין זאת דינה שלו, היא חיה, הבן חי! נשיקה, דמעות, חיבוק.
חזר איתה למושב, נכנס הביתה, רואה את משה. הכול התחיל שוב לחיות.
הוא לא חשב פעמיים, סגר הכל בירושלים, העביר את המשק ליד מרים, התחילו חיים חדשים יחד, ליד אישה שהפכה קרובה יותר מהכול.
הקבר של יוכבד בסוף נשתכח, וכמו שדינה אומרת, יש דברים שאם לא עוצרים, פשוט דוהים. אבל היא עצמה תמיד זכרה לפעמים, צריך לאסוף את עצמך ולעבור עם הלב למקום שבו אפשר להתחיל עוד פעם.
