גורלות נשים: סיפורה של ליאבה “אוי ליאבה, אני נשבעת באלוקים, קחי את אנדרי שלי אליך,” התחננה דריה. “הלב שלי מרגיש שמשהו רע עומד לקרות. עדיף פרידה מאשר לאבד את הבן שלי.” ליאבה הפנתה מבט אל אנדרי הרזה, ישוב על הספסל ליד התנור, מטלטל את רגליו ברוח ילדותית. פעם חיו האחיות יחד, אך השנים חלפו ודריה הבכורה נישאה לניקודם ועברה למושב רחוק. ליאבה הצעירה נשארה לטפל באמה החולה, שנפטרה תוך זמן קצר. האב מת משחפת הרבה לפני החתונה של דריה. אמן גידלה אותן היטב – בנות טובות, חרוצות ורגישות לעזרה. למרות גילה הצעיר יותר, ליאבה תמיד הובילה את המשפחה. דריה הייתה רכה ונוחה, מה שניקודם חיפש בדיוק. לעומת זאת, אל תנסי לשלוט בליאבה – יש לה עמוד שדרה חזק, אסור לזלזל בה. הייתה יפה עד אין שיעור, אך דחתה את כל המחזרים מהכפרים הסמוכים. כעודה חיה עם אימא, תמיד שמעה: “ילדתי, ירשת את האופי של הסבתא רבתא שלך, רק אני מקווה שלא תירשי גם את הגורל שלה – להישאר רווקה לתמיד, כי מי יצטרך אותך בזקנתך?” ליאבה חייכה בהבנה. לא התווכחה, כיבדה את זקנת אמה והחזיקה מחשבות משלה. סבתא רבתא של ליאבה לא הייתה אישה רגילה. חיה בלי בעל, גידלה ילד לבד – אך חיה מאושרת. רקחה בעשבי מרפא ומילים, הושיטה יד למשבר. אמנם כעסו עליה, אך כיבדו אותה. ליאבה ירשה ממנה לא רק את מרדנותה, גם את כישורי המרפאה. התהלכה בגאון, הכירה בערכה, לא דחתה אדם בצרה וטיפלה בילדים בחום, למרות שגם פחדו ממנה, אהבו אותה מאוד. “מה קורה איתך, דריה?” שאלה ליאבה, מביטה באנדרי, “למה את כל כך דואגת? הוא בריא, למה כבר את קוברת אותו?” “אני פוחדת, אחותי, לא שמעת מה קורה אצלנו במושב שמואל?” “לא,” ענתה ליאבה. “ילדים נופלים כמו זבובים. חולים ונפטרים… ” “אולי לא ה’ אשם?” הרימה ליאבה גבה… [המשך העלילה, השמות, והתיאורים יעברו ברוח התקופה והמקום: מושב סמוך, שמות עבריים, ברכות וסיפורי עם רוסים יהפכו למקבילה יהודית-עממית, ותיאורי חיי כפר יהודי (אם יש צורך, אמונות העם המקומיות יותאמו למסורת המקומית), כדי ליצור תחושת ‘עם-ישראלית’ אותנטית – כפי שמצופה מרומן עממי-כפרי מקומי]. גורלות נשים: ליאבה – המרפאה ממושב שמואל, הכישוף, התפילות והמחלה שפקדה את ילדי המושב (או גרסה קצת יותר ‘שוקקת’): גורלות של נשים: ליאבה – האישה עם הלב והכוח, שחייה ושדות מושב שמואל נקלעים למאבק בין ברכה, כישוף וצדק על חיי ילדים, אהבה ומשפחה

יומני האישי גורלן של נשים. נחמה

אוי נחמה, בחיי אלוקים, אני מתחננת, קחי אלייך את יהודה שלי, התייפחה דבורה. הלב שלי לא רגוע, מרגישה רעה בלב. עדיפה פרידה מאשר אובדן הבן שלי.
הסתובבתי לעבר דבורה והבטתי ביהודה הרזה, יושב לו על הספסל ליד התנור ומנופף ברגליים הדקות שלו בתמימות של ילד.
פעם גרנו יחד, אני ודבורה, עד שעברו השנים ודבורה, הבכורה, נישאה לישי, ועברה לגור איתו במושב רחוק. אני, הקטנה, נשארתי עם אמא החולה, שנפטרה די מהר. אבא שלנו מת משחפת זמן רב לפני שדבורה התחתנה. אמא חינכה אותנו נהדר. טובות לב, חרוצות, תמיד עוזרות לכל צרה. והאמת, למרות שדבורה הייתה הבכורה, תמיד אני הייתי הדומיננטית במשפחה. דבורה רכה ועדינה תקבל כל צורה. זה מה שמשך את ישי. הייתה להם משפחה טובה, הוא אהב אותה בכל הלב.

ואני, בניגוד אליה עדיף שלא תנסו להעיז עליי. גאה, קשוחה, אך יופיי המיוחד משך צעירים מכל הקיבוצים בסביבה, שבאו לשאת אותי, ואני? דחיתי את כולם.

“אוי, בתי,” הייתה אמא נאנחת, “קיבלת את האופי של סבתא-רב־רבה שלך, רק תזהרי שלא תסיימי כמוה, בודדה בסוף חייך, מי יזדקק לך אז?” רק חייכתי אליה, מכבדת אותה, אך היה לי את הראש שלי.

סבתא רבה לא הייתה פשוטה. למרות שנשארה בלי בעל וילד מחוץ לנישואין, חיה באושר. טיפלה באנשים בעזרת צמחים ותפילות. לא עסקה בכשפים אסורים, לא נדחפה לאנשים. פחדו ממנה במושב לא בשל מתיקות אופיה.

ואני, נחמה, ירשתי ממנה לא רק את האופי! גם ידעתי ברפואת צמחים, ולפעמים אפילו לקסמים פניתי מי יודע למי קראתי לעזור? אנשים לחשו שמועות, אותי זה לא עניין. הלכתי ברחוב בגאווה, יודעת את ערכי. עזרתי לכל מי שצריך, ובעיקר לילדים. פחדו ממני, אבל כיבדו.

לא מבינה אותך, דבורה, אמרתי לה, מביטה ביהודה, הילד בריא, מה הפחדים שלך?
אוי, אני פוחדת שמעת מה קורה בנווה־צופים? שאלה דבורה.
לא שמעתי.
ילדים חולים ומתו, כאילו מגפה כבר אי אפשר למצוא בית בלי שאיבדו בו ילד. דבורה נאנחה והצטלבה.
וממה הם מתים? למה לא פנו אליי?
מי יודע? הילד בריא, ואז נחלש, מתייבש, ולבסוף נופל למשכב ומת. אלייך לא פנו רחוקה, ויש אצלנו במושב כבר מרפאה משלה
ומתי היא הגיעה?
מאז שהתחתנתי ועברתי לשם היא כבר הייתה.
למה לא סיפרת לי עליה קודם?
מה היה לספר? אישה טובה, עוזרת, גם חיות מחלימה. רק על הילדים אין לה שליטה, לא עוזרים צמחים, כלום. לא שאלת עכשיו זה עלה בשיחה. אז מה, תיקחי את יהודה?
בוודאי, חייכתי, זו מתנה לקבל כזה ילד. פרעתי את שערו הבהיר, נשקתי בראשו ודבורה הלכה לדרכה.
נו, אמרתי ליהודה, בוא נלך לראות את הקן של החוחית שבניתי בערימת העצים.
החיוך שלו האיר את כל פניו וידו הזעירה החזיקה בידי.

***
קבלת אורחים! קראה דבורה ונכנסה לביתי.
אמא באה! צהל יהודה ורץ לחבק אותה.
חצי שנה עברה מאז שהשארתי אצלי את יהודה. סוף הסתיו הביא עננים כהים, דבורה הגיעה כל כמה שבועות, וכל ביקור מלווה בדמעות וחיבוקים.
ילד יקר שלי, כמה התגעגעתי! התייפחה ונישקה אותו שוב ושוב. אבא כבר לא עומד בזה, שואל מתי תביאי אותו הביתה.

ניגשתי מהמטבח, מנגבת ידי בסינר, ונשקתי לה.
איך אתם? שאלה, העיניים לא עוזבות את הבן.
טוב, אמא. נעמי, בעצם, נחמה, נתנה לי חתלתול, רוצה לראות? קרא יהודה, לא יכול היה לחכות, ורץ החוצה.
הכול בסדר, עניתי בשקט, באת לקחת אותו?
כן, חוזרים, כבר זמן רב שהוא אצלך. ויש לי כבר משבר עם ישי, רוצה אותו בבית.
רוצה לקחת, ומה עם המושב?
ברוך השם, הכול בסדר עכשיו. ממתי שיהודה אצלך אף ילד לא מת.

נכנס יהודה, עם החתלתול בזרועותיו.
קראתי לו יוסי, הוא חבר שלי.
נהדר, אמרה דבורה, שם אותו בסל, נביא אותו איתנו. תארוז, מתוק, הביתה חוזרים.

כשלקח את תיקו, ישבנו, ודבורה חזרה לשאול מתי אבנה משפחה.
נו באמת, רתעתי, את כמו אמא! יבוא זמן, בינתיים טוב לי ככה. יהודה שלי הוא אוצר, מספיק לי. אל תשכח אותי ילד, כשתרצה לבוא תגיד, אני תמיד כאן עבורך.

בחצי שנה הזאת התרגלתי כל כך אליו, קשה לי לשחרר אותו. השינוי שהביא אלי השובבות והאהבה הבהירו לי את הבית.

תשמרי על החתול, אמרתי, זה מתנה ממני ליהודה.
מאז הקמתיי לפגוע בבהמה? התרגזה דבורה. אני תמיד מניחה קערת חלב בעבור בעלי חיים.
טוב, טוב, הרגעתי, רק להזכירך תשימו את יוסי בסל, הדרך חזרה לא קלה. תגיעו לפני החושך.
התנשקנו, חיבקתי את יהודה והצלבתי, שילכו לשלום.

החורף התחיל, שלג כבד סגר דרכים. בקושי פתחתי את השער בבוקר. החיים במושב מתנהלים לאט, אך אצלי תמיד יש עבודה. המטופלים לא חסרים: ילדים, זקנים, חיות. הימים עברו, השמש התחילה לבצבץ, הציפורים שרו. פתאום הגיע האביב!

יום אחד עבדתי בגינה ושמעתי “מיאו”. הסתובבתי הנה יוסי. “איך הגעת לפה?” נדהמתי. “קרה משהו ליהודה?” החתלתול רק התחכך ברגליי, מיד אספתי ציוד והלכתי לשכנה לבקש שתשגיח על התרנגולות, ליתר ביטחון.
אולי אשאר שם לישון, הסברתי לשכנה תשגיחי בבקשה.

דרך היער פרחה וציפורים שרו, אבל הלב שלי דפק בחוזקה, משהו לא רגוע. הגעתי, בתור משוגעת רצה לבית דבורה. דבורה קפצה אלי בוכה:
נחמה, צרה באה! גררה אותי אל החדר. שם שכב יהודה, כאילו מת. עורו חיוור, נשימתו כבדה.
מבעד לבכי סיפרה שכבר אחרי חנוכה יהודה נהיה חולה. בסוף נפל למשכב. היא לא הגיעה אליי כי “משהו סגר לה את הדרך”, תמיד קרה משהו נורא כשהתארגנה לבוא.

למה לא רצת אלי? גערתי בה.
לא יודעת, יבבה, כמו שמישהו חסם. ברגע שניסיתי יהודה החמיר. גם אני חטפתי חום, היינו שתינו חולים. כשהוא נהיה ממש חולה, רציתי לבוא רק שהחורף לא אפשר. פניתי לרחל המרפאה, אבל כל טיפוליה לא עוזרים. ברגע שהשתפר מזג האוויר הגעת, והנה הצלה.

אל תדאגי, אמרתי, יוסי החתול קרא לי לבוא. מסתבר שהוא יותר חכם ממך.
איך חתול הביא אותך? תהתה דבורה.

פשוט כך, עניתי. תגידי, יהודה אכל משהו שלקח מאחרים? אולי חגג בפורים?
כמובן רצו עם ילדי המושב, התארחו בכל בתים, במיוחד אהב עוגות של רחל המרפאה.

הבטתי בילד, שוקלת. לכי תקראי לרחל, שתבוא “לעזור” שוב. אל תגידי שבאתי. רוצה לראות מה תעשה.
דבורה לא הגיבה, רק יצאה להזעיק את רחל.

בינתיים הוצאתי שתי מחטים מהשקית שלי, והחבאתי במטבח. כשרחל הגיעה ונכנסה, תקעתי אותן בכניסה, הצליבה בראש, והתחבאתי.

רחל גיששה סביב החדר, קראה תפילות אבל לא הצליחה לצאת. חזרה שוב ושוב לדלת, מזיעה, ליבה פועם בחוזקה.
דבורה, אני מרגישה לא טוב, התלוננה בסערה.
אשאב לך מים, הרגיעה דבורה, ניגשה אלי לקבל הנחיות.
תגידי לה להיכנס שוב פנימה, לעמוד איתך.
כשחזרו פנימה, שלפתי את המחטים.
שוב ניסתה רחל לעזוב הפעם הצליחה, ברחבה, ממהרת החוצה.

נחמה! אני (דבורה) כמעט התעלפתי. חזרתי פנימה, נחמה יושבת ליד יהודה. “המכשפה, רקב עליה!” מלמלתי תחת שפתי.
התחלתי לקלוע שלוש נרות, הנחתי ליד ראשו.
מה את עושה? שאלה דבורה ברעד.

הכול אשמת רחל! היא זו שהביאה את המוות לכפר. המכשפה הזאת דואגת להאריך את חייה על חשבון חיי הילדים. כל שנה היא מקריבה להם ילד טהור, צעיר.
עמדה דבורה, פניה קפואות.

עכשיו, דבורה, אמרתי תצאי. לקראת הערב תעזרי לי לשכב. אני אעביר את כוחי ליהודה, אציל אותו מהמכשפה. כשהשתקם נראה הלאה.

הדמעות זלגו, והיא יצאה.
הדלקתי את הנרות, מלמלתי תפילה, וכיסיתי את יהודה בגופי כמו כנפי ציפור. לא יודעת כמה זמן, עד שנגעה בי דבורה בעדינות. עזרה לי לשכב, שמיכה חמה מעלי, הבית דומם, אור מנורת שמן זורח חלש, ריח חלה באוויר. ידעתי הצלחתי להציל אותו.

בבוקר יהודה חייך, לחייו התחילו לאדים חיים.
אני אשאר לימים ספורים, בישרתי, צריך לחשוב איך להסגיר את רחל המכשפה.

***

לא טוב לי, דודה רחל, ישבתי מולה בבית המרפאה, אש בוערת בי מרוב קנאה.
העמדתי פנים כאילו באתי לקבל עצה, כשהמטרה הייתה להבין ממנה כיצד היא שואבת את חיי הילדים.
חביבתי, העמידה פני צדיקות, אני אף פעם לא פונה לרע. עוזרת לאחרים.
תעזרי גם לי, התחננתי, אם תעזרי לי, אשלם טוב. רק תגידי מה לעשות! עמדה רחל למול פיתיונה.
טוב, אנחנו אותו דבר את ואני. רק מעט אבקש בתשלום תני מעט מהלחמים שלי לילדי כפרך.

למה?
זה לא עניינך! חשובי איך נסדר לה
מה דעתך שנשלח לה לחם של נשמות?

איך זה?
יש לי לחם כל פרוסה Qודרת נשמה מתה. מוחלפים בנשמות הילדים, והם מאריכים לי את החיים.
לקחתי את הלחם והלכתי, משאירה את רחל בטוחה שאני בוגדת באויבת דמיונית, אשתו של מאהבי.

הנה, אמרתי לדבורה, ככה רחל מאכילה את ילדיכם!
לחם, התייחסה דבורה מה לא בסדר בזה?
זה לחם של הנשמות, מסומן במוות. היא נותנת אותו לילדים על מנת להאריך את ימיה.

מה נעשה? רעדה דבורה.

נשליך הכול, פוררתי את הלחם לפירורים ונתתי לתרנגולות. בבוקר הבא הגיעו שמועות:
נחמה! רחל הפכה לשחורה בלילה, הזדקנה בעשרים שנה וגירשה את כל המתקרבים אליה, סיפרה לי דבורה בהתרגשות.

בדיוק קיוויתי, חייכתי. לא היה לה עוד ממי לשאוב חיים השדים לקחו אותה.

דבורה הצטלבה.
הלב שלי אינו עומד בזה, נחמה! בכל זאת, אישה היא.

את כמו אמא שלנו, תמיד תרחמי גם על השדים, עניתי, בינתיים, אל תיכנסי לחדרה.

החשכתי, שלפתי מנעול חלוד, והתחלתי לחש מלמול:
“אם תדברי תיעלמי,
אם תעשי תתפוררי,
סוגרת בכוח ברזל,
את כוחך בידי.”
בערב לקחתי את המנעול לבית המרפאה:

רחל, את פה? קראתי.
מי הגיע? נשמעה גניחה.
זו אני, התייצבתי לפניה.
מה את רוצה? אין לי כוחות לדבר, אני חולה.
ברור, עניתי, קשה להאכיל שדים.
רחל חיוורה, בולעת רוק.
זה את, יימח שמך! צרחה. בשלך הם קרעו אותי כל הלילה!
נשמה? צחקתי לא נראה לי שיש לך!
והסתובבתי לצאת. רחל רצה אחרי, צרחה:
אקלל אותך! אשלח עלייך את כל השדים!
נדמה לך שרק את יודעת כישופים? עניתי בשקט. תסתכלי על הדלת.
הסתובבה, ראתה את המנעול, והבינה את פשר הכישוף.
חשבת שתוכלי לעשות רעה כל חייך? גיחכתי. אם תנסי שנית, תהפכי לעפר והשדים יהיו שמחים.

הלכתי משם, שומעת את יללותיה, והיא חסרת אונים.

***

עברו חודשיים. יהודה הבריא במהירות. רחל מתה כעבור חודש, כשהשדים הפסיקו להאכיל אותה. סבלה סבל נורא עד המוות.
מאז הפכתי למרפאה היחידה בכמה מושבים. עבדתי בשקט, ריפאתי אנשים וחיות, מעולם לא השתמשתי בכוחות אפלים. ובעל לא מצאתי כנראה לא לכולם מתאים האופי שלי.
אוי נחמה, נאנחת דבורה, לו היית פחות גאה, אולי כבר היית מוצאת בעל וילדים.
בלי עמוד שדרה לא שורדים בעניינים כאלה, דבורה, צחקתי, ובלי ילדים, כנראה זה גורלי. חיבקתי את יהודה, שמאז שנרפא היה פוקד אותי במושב הרחוק שוב ושוב, מעניק לי אהבה של ילד, וממלא את לבי…