היום, כשקול הרצפה מתרחץ בקרקוע של החול, נזכרת אני במילים של המורה מבית הספר: «חנה אהובה, הילדה הזאת חייבת להמשיך ללמוד. כאלה ראשים מבריקים לא רואים לעיתים קרובות. יש לה מתנה מיוחדת לשפות ולספרות. אילו רק היו רואים את יצירותיה!»
שלוש שנים הייתה בתי, כשמצאתי אותה מתחת לגשר הישנה, מושטת בבוץ. גדלתי אותה כאילו הייתה שלי, למרות שכל השמועות שבאות מאחורי הגב. היום היא מורה בכפר, ואני ממשיכה לחיות בביתי הצנוע, מסדרת זיכרונות כמר珠ות יקרות.
הקירות נופצים תחת רגליי חשבתי לשפץ, אך הידיים אינן מגיעות אל העבודה. יושבת לשולחן, מוציאה מזכרון ימי הכתיבה הישן, דפים מצהיבים כמו עלי סתיו, אך הדיו עדיין שומר על מחשבותיי. בחוץ מתעוררת רוח קרה, והברוש משקה את ענפיו כאילו מבקש לבקר.
מה קרה? אומרת לעצמי. חכי רגע, האביב יגיע.
זה מצחיק לשוחח עם עץ, אבל כשאתה גר לבד כל דבר סביבך נראה חי. אחרי השנים הקשות נשארתי אלמנה בעלי, דוד, הלך לחבק את השמיים. מכתבי האחרון בודק עד היום, נצמד בחום הזמן, קרוע בפינות כמה פעמים קראתי אותו מחדש. הוא כתב שיחזור, שאוהב אותי, שנחיה באושר ושבוע אחרי כן קיבלתי את הידיעה.
אין לי ילדים, אולי זה לטובה בתקופות ההן לא היה מה להאכיל. ראש הקולקטיב, נעמי יעקוב, ניסה לנחם אותי:
אל תדאגי, חנה. את עוד צעירה, תתחתני מתישהו.
לא אלך להתחתן יותר השבתי בחוזק. אהבתי פעם אחת, וזה מספיק.
בקולקטיב עבדתי משחר עד השקיעה. המפקד, יעקב, צעק לעיתים:
חנה אהובה, חזרי הביתה, השעה מאוחרת!
אחזיק מעמד, עניתי, כל עוד הידיים עובדות, הנשמה לא מזדקנת.
החווה שלי הייתה קטנה עז בשם מרים, עקשנית כשאני. חמש תרנגולות הן קמו לי בבוקר טוב יותר מכל תרנגול. השכנה, רויטל, לעיתים צחקה:
את בטח אינך חודרת? למה התרנגולות שלך צועקות ראשון?
בגינתי גידלתי תפוחי אדמה, גזר, סלק הכל מהאדמה. בחירות הכנתי רולים מלפפונים במלח, עגבניות, פטריות משומרות. בחורף, פתחתי קפיץ ושלא היה כמו קיץ שמחזה אל הבית.
זוכרת אותי את היום ההוא, כמו אתמול. מרץ היה רטוב ועוגן. בבוקר ירד גשם, ובערב הקפיא. הלכתי ליער לאסוף עצים האש צריכה להידלק. על האת’ל אחרי העזזים של החורף היה המון, אספתי חבילה והלכתי הביתה בגשר הישן, כששמתי לב למישהו בוכה. ראשית חשבתי שמדובר ברוח משגעת, אבל הקול היה חד וברור, בכי ילדי.
הורדתי למטה מהגשר, והנה ילדה קטנה, מלאה בבוץ, שמלתה רטובה קרועה, עיניה מבועות. כשראתה אותי נשתקה והביטה ברעד כמו עלה אוכמנית.
ממי את, קטנה? שאלתי ברוך, לא כדי להפחיד יותר.
היא שתקה, רק הביטה בעיניים. השפתיים כחולות מהקור, הידיים אדומות ונפוחות.
קפאה לגמרי, חשבתי בקול רך. בואי, אסיע אותך הביתה, תתחממי.
היא הייתה קלה כמו נוצת רחל. עטפתי אותה במפלתי, חיבקתי אל חיקי. חשבתי, איזו אם משאירה ילדה תחת גשר? בראשי לא היה שום תשובה.
העצים נחתו, אין זמן לבזבז. לאורך הדרך היא שמרה על שקטה, רק לחצה אצבעות קפואות סביב צווארי.
הביתי אותה, והשמועות בכפר מתפשטות מהר. רויטל הייתה הראשונה שהגיעה:
אלוהים, חנה, מאיפה קיבלת אותה?
מצאתי אותה תחת הגשר, עניתי. נראתה נזכרת.
אהה, איזו מצוקה הרימה רועדה רויטל. ומה תעשיני איתה?
מה? חייכתי. אשאיר אותה איתי.
חנה, את הולכת משוגעת? הצטרפה סבתא מרים. למה את צריכה ילדה? איך תזוני אותה?
מה שה׳ יתן, כך אדאג, השבתי.
קפצתי מיד לפחם, חיממתי מים. הילדה הייתה דקיקה, עצמותיה בולטות. רחצתי אותה במים חמים, עטפתי במעיל ישן שלי לא היה לי ביגוד אחר לילדים.
רוצה לאכול? שאלתי.
היא הנהנה ברמז. השארתי לה מרק מרק בחלק, חתכתי לחם. היא אכלה בחשק, אך בעדינות ניכר שהייתה ילדה של בית ולא של רחוב.
איך קוראים לך?
היא שתקה, אולי מפחדת או שאין לה מילים.
שכבתי אותה על מיטתי, עצמי נחת על ספה. בלילה קמתי כמה פעמים לבודק, היא ישנה בקצב של כדור שלג, צועקת בשינה.
בבוקר הראשון הלכתי למועצה המקומית לדווח על הממצא. ראש המועצה, יעקב בן שלמה, רק הנף ידיו:
לא היה דוח על ילדה נעלמת. אולי מישהו מהעיר זרק אותה…
ומה נעשה עכשיו?
לפי החוק, היא צריכה ללכת למקלט ילדים. אתקשר היום למחוז.
הלב נלחץ:
חכה, יעקב. תן לי זמן אולי ההורים יחפשו. ובינתיים אשמר אותה איתי.
חנה אהובה, תחשבי טוב
אין מה לחשוב. כבר החלטתי.
קראתי לה מרים על שם אמי. קיוויתי שמי ההורים יופיע, אך לא בא אף אחד. אלוהים תודה נחרטתי אליה בלב שלם.
בהתחלה היה קושי היא לא דיברה, רק הסתכלה סביב, כאילו מחפשת משהו. בלילות היא קראה בצעקה, רטטה. חיבקתי אותה, נגעתי בראשה:
הכל יהיה בסדר, יקירתי. עכשיו הכל יהיה טוב.
מתבגרים ממדים ישנים, רקמתי לה בגדים מצמרים כחול, ירוק, אדום. קלה, אך שמחה. רויטל, כשראתה, קראה בידה:
חנה, יש לך ידיים זהב! חשבתי שאת רק עובדת באגרטל.
החיים לומדים אותך לשמש בתור חייטת וגם כחברה, חייכתי.
אבל לא כל הכפר היה חומל. סבתא מרים, כשראתה, חיבלה:
זה לא טוב, חנה. להביא בת לבית יכול להביא ברכה. אולי אמה היה לא טוב, ולכן היא נזנחה.
תשתיקי, מרים! קטעתי. לא את השופטת. הילדה שלי, והדבר סגור.
גם ראש הקולקטיב הסתכל בחשש:
חשבי, חנה, אולי למקלט? הם יאכלו, ילבשו.
ומי שיאהב? שאלתי. במקלט יש הרבה יתומים.
הוא מזגזג, אבל לבסוף תורם חלב, קמח.
מרים החלה לדבר לאט לאט. תחילה מילה, אחר כך משפטים שלמים. זוכרת איך היא צחקה בפעם הראשונה קפצתי מהכיסא כשתלינו וילונות. ישבתי ברצפה, צעקה משמחת, נשמעה כמו צחוק ילדים.
במאגר ניסיתי לעזור בגינה. נתתי לה מוט קטן היא הלכה בגאווה, משטחת את הדשא, מצידה. העזים היו מרובות יותר מהאדמה, אבל לא הרגשתי כעס, רק שמחה שהחיים מתעוררים בתוכה.
אחרי כמה שבועות, מרים חלתה בחום גבוה. היא הייתה אדומה, חוה. הלכתי לרופא המקומי, ד”ר יוסי פרץ:
לעזור, חנה!
הוא רק הרים ידיו:
איזה תרופות, חנה? יש לי שלוש כדורי אספירין לכל הקולקטיב. חכי, אולי יגיעו תרופות בעוד שבוע.
בעוד שבוע? צעקתי. היא אולי לא תשרוד עד מחר!
רצתי למחוז, תשעה קילומטרים בבוץ, נעליי שבורות, רגליי מאוורות, אך הגעתי. בבית החולים, רופא צעיר, ד”ר אליאור כהן, הסתכל עלי מכוסה במים ובחול:
חכי כאן.
הוא הביא תרופות והסביר איך לתת:
אין צורך בתשלום, אמר, רק לשחרר את הילדה.
שלושה ימים לא התרחקתי מהמיטה שלה. הלכתי בתפילה, החלפתי תחבושות. ביום הרביעי, החום ירד, היא פקחה את עיניה וחשבה ברכות:
אמא, רוצה לשתות.
אמא הפעם היא קראה לי “אמא”. דמעותיי יצאו משמחה, מעייפות, מכל יחד. היא ניגרה דמעה על גבי:
אמא, מה קרה?
לא, אמרתי, זה משמחה.
לאחר המחלה, היא הפכה לחביבה, מדברת. הלכה לבית הספר, והמלצת המורה:
ילדה מבריקה, לוכדת הכל בקלילות!
כפרנו הסתגל, הפסקו הלחוש. אפילו סבתא מרים קיבלה שינוי היא התחילה לכשול אותי בעוגות. אהבתה למרים גדלה אחרי שהצילה אותה במזג קור חורפי, כשהיא נזקלה למחלות רדיקוליות ולא יכלה לקצור עצים. מרים הציעה:
אמא, נלך לבקר את סבתא מרים? היא לבד וקור.
כך נוצרה ידידות סבתא המבוגרת והילדה שלי. סבתא למדה אותה סריגות, סיפרה סיפורים, ולא דיברה עוד על הילדה שנזרקה או הדם הרע.
שנת תשע לחייה, מרים סיפרה על הגשר. ישבנו בערב, תחרתי גרביים, היא חיבתה בובה מבד שהיא ארגה.
אמא, זוכרת איך מצאת אותי?
הרגשתי כאב, אך לא הראתי:
זוכרת, יקירה.
גם אני זוכרת קצת. קר היה, מפחיד. אישה בכתה ואז הלכה.
היא המשיכה:
איני זוכרת את פניה. רק החגורה הכחולה. והיא חזרה ותאמרה: סליחה, סליחה
מרים
אל תדאגי, אמא, אני לא מצטערת. לפעמים רק נזכרים.
אז אני שמחה שמצאת אותי.
חיבקתי אותה בחוזק, ולב שלי נצנץ. שאלותיי על האישה בחגורה הכחולה, על למה היא השאירה ילדה תחת הגשר האם רעבה? האם בעלה שתה? אין לי מקום לשפוט.
באותו ערב לא הצלחתי לישון. המחשבות שלכן האם גורל משיב? חיי לבד, חשבתי שהחיים חסרים, שמעו אותי בודד. אך עכשיו אני מבינה שהקושי היה הכנה למפגש עם מי שהייתי צריכה.
מירה החלה לשאול על העבר שלה. לא הסתרתי דבר, רק ניסיתי להסביר בעדינות:
לפעמים אנשים נופלים במצבים שאין להם ברירה. אולי אמא שלך סבלה מאוד, והחליטה כך.
האם היית עושה זאת? שאלה בעיניים.
לעולם לא, ענתי חזק. את האושר שלי, שמחתי.
השנים חלפו בטוב. מרים הייתה הראשונה בכיתה, תבקש הביתה:
אמא! היום קראתי שיר, המורה מריה פיטרבה אמרה שיש לי כשרון!
המורה מריה פיטרבה הייתה תומכת:
חנה אהובה, הילדה הזאת צריכה להמשיך ללמוד. כאלה ראשים מבריקים נדירים. יש לה מתנה של שפה וספרות. אילו רק ראיתם את כתיבתה!
לאן תלך ללמוד? אנחתי. אין לנו כסף
אני אהיה שם לעזור, ללא תשלום. חטא לקבור כשרון.
היא החלה ללמד מרים ולעזור לה לאחר שעות. בערב הן ישבו בבית, משקאות תה עם ריבת חמוציות, מדבריות על פושקין, לermont, טורגנה. הלב שמח הילדה שלי תופסת, מבינה הכל.
בכיתה ט’ מרים התאהבה בפעם הראשונה בנער חדש שהגיע לעיר עם משפחתו. היא כתבה שירים בתיק, החביאה תחת הכרית. ניסיתי לא לשים לב, אך הלב כואב אהבה ראשונה, תמיד כואבת ולא נענית.
לאחר סיום הלימודים, מרים שלחה בקשה ללימודי חינוך. נתתי לה כל מה שהיה לי. אפילו מכרתי את הפרה שלנו חבל על זואי, אבל מה לעשות.
לא, אמא, נגנה מרים. איך תוותר על הפרה?
אין בעיה, יקירה, אחיה. יש לנו תפוחי אדמה, תרנגולותהיום, כשאור השחר מתפזר על השדות, מביטה אני על מרים, על חיי והקולקטיב, ולב שלי מתמלא תודה על הדרך שלמה של אהבה והזדמנויות שהביאה אלינו.
