גילת ישבה ליד הכניסה לבניין. כל הדיירים ידעו שמשפחת רשף מהקומה השלישית יצאה לתקופה ארוכה, ועכשיו, ברחבה, התמקמה כלבה אחת שנראית שלא מתכוונת לזוז עד שהמשפחה שלה תחזור…
זה קרה בתחילת שנות התשעים, בעיר קטנה בשפלה. היה זה בוקר יוני חמים, ממש ליד חנות הספרים ברחוב הראשי, כשפתאום נשמעו בלמים צורמים. העובדות יצאו במהירות החוצה, אבל ברחוב היה שקט וכמעט ריק.
רק בשול הכביש שכבה כלבה, מייללת בשקט ומנסה לקום. רגליה האחוריות לא צייתו לה בכלל.
אורלי, העובדת הנועזת ביותר, הגיעה אל הכלבה ראשונה. דיברה איתה בעדינות, ליטפה את ראשה וגבה, ובדקה מה קרה.
נו, מה המצב, אורלי?
רונית והמנהלת שרה עמדו קרוב-רחוק, לא מעזות להתקרב. חששו לראות מחזה מזעזע, למרות שלא היו פצעים גלויים. אבל הדרך בה רגליה נגררו הראתה שמדובר בפציעה קשה.
בואו נכניס אותה למחסן, הציעה אורלי. אולי תתאושש. אי אפשר להשאיר אותה בחוץ.
רונית הסתכלה על שרה, שחשבה רגע ואז הנהנה:
טוב, נפרוש שמיכה את מצליחה להרים אותה?
איתך, כן, ענתה אורלי, בוחנת את האחיזה.
הכלבה הייתה מסוג מעורב, עם איזו נגיעת מלינואה. רזה, מלאת אבק, נטולת קולר כנראה הרחוב היה הבית שלה.
במחסן ישבה כל היום, ובערב, התאוששה קצת שתתה מים, אכלה מה שהציעו לה, והכל בלי לקום. לא הצליחה ללכת.
למחרת אורלי שכנעה את אבא שלה לבוא בשעת הצהריים ולהקפיץ את הכלבה לוטרינר.
בעיר הייתה רק מרפאה אחת, בלי ציוד רציני, אפילו לא מכשיר רנטגן, ולכן הוטרינר אמר בשקט:
אולי תתאושש עם הזמן. היא צעירה. אם תהיו מסורים תחיה. ללכת? הסיכוי די קלוש.
המכונית חזרה עמוסת שתיקה. אורלי חיבקה מאחור את הכלבה, אבא שלה הביט במראה ונאנח. בערב, עם המרק, אמר:
אורלית, רק אל תתסבכי רגשית. ואל תרגילי אותה לבית. בסתיו נוסעים.
יודעת, אבא, ענתה אורלי בשקט.
הכלבה קיבלה את השם גילת. כך נשארה במחסן של חנות הספרים. שבועיים כמעט לא זזה, ואחריהם התחילה לזחול החוצה לרחבה, רגליה נגררות אחריה.
מה נעשה? ברחוב תיעלם, בבית אף אחד לא מוכן לקחת התלבטו העובדות. לפחות שרה מרשה להשאיר אותה כאן.
גילת, בכל ליקויה, לא נראתה ממורמרת. זחלה, חקרה, הריחה כל פינה, עשתה ענייניה וחזרה לשמיכה שלה.
בסופי שבוע, הבנות היו לוקחות אותה לביתן בתורנות. רק אורלי סירבה המשפחה מתעתדת לעבור צפונה לשנתיים מסיבות עבודה, היא ידעה שתהיה קשה להיפרד.
אבל הידיעה לא מנעה את ההיקשרות. היא כבר הייתה שם, מהרגע שבו פגשה את מבטה של הכלבה על הכביש. וגם גילת הביטה בה כך בחום ובנאמנות.
יום אחד נאלצה אורלי לקחת את גילת הביתה לשאר פשוט לא היה פנאי.
רק פעם אחת! הצטדקה מול עיניו החמורות של אביה. כולם בטיולים, על האש
גם אנחנו לבית קיבוץ מתכוננים, נשמע קולה של אמא מהמזווה.
גילת רצה ישר לאמא. כאילו הבינה שמי שקובע פה זו היא. לא מספיק שרגליה מושכות רחמים, היא מביטה במבט “רעב” כזה, ותוך רגע אמא כבר מזמרת:
מסכנה את רעבה? אורלי, לא נתתם לה לאכול? נו, יהיה בסדר, ניקח אותך לקיבוץ ילך פה על האש, תאהבי
אורלי הביטה באבא, אבל הוא רק הרים גבות.
בקיבוץ גילת חגגה: על האש, בימבו הכלב השכן, מיד הפך לידיד נפש. כשחזרו הביתה, גילת השתכבה ליד מיטתה של אורלי כאילו כך עשתה תמיד.
כשהוחזר בבוקר לחנות, גילת קיבלה שוק. כל היום שקטה במחסן, ובצהריים כשהשאירו אותה ברחבה פשוט נעלמה.
קראו לה, חיפשו, גילת לא שבה עד הסגירה.
אורלי הייתה קרועה מדאגה. הלכה ברגל, קראה לה בכל פינה:
גילת! גילת, איפה את? תחזרי
והיא חזרה ישבה ליד הכניסה, גוועת, ברור שהמסע היה קשה. כשראה את אורלי, קפצה משמחה: ייללה, ליקקה אותה, התפתלה, כאילו הצליחה להניע את הזנב.
כבר לא היה טעם להחזיר למחסן את הדרך הביתה היא כבר הכירה. ואורלי לא הייתה מסוגלת לסגור אותה שם שוב.
ומה עכשיו? שאל אבא, מביט על גילת השמחה ליד אורלי.
אני אטפל בה, אבא. תעזור לי?
תוך שבוע חגורתה הייתה לאורלי חופשית, והיא תכננה לעזוב את העבודה. נשאר לה קצת יותר מחודשיים עד המעבר, והחליטה להקדיש אותם לגילת.
אבא נסע איתן פעמיים לעיר גדולה, שם יש מרפאה עם רנטגן. הרופאים לא הבטיחו דבר, אבל הסכימו לנתח יש תקווה.
אורלי עם גילת עברו לגור בקיבוץ. אורלי טיפלה בה כל רגע: תרופות, עיסויים, תרגול רגליים. היו כמו לימוד הליכה מחדש.
נדמה היה שאין הרבה תועלת. אבל ההורים, שבאו לבקר, הבחינו בשיפור הרגליים כבר לא נגררו סתם, אמנם עדיין התפזרו לצדדים.
אחרי חודש גילת רצה אחרי בימבו בגמלוניות, ועוד חודש נשארה רק צליעה קלה.
אורלי שמחה בשבילה, אבל הלב כאב מהפרידה המתקרבת. הזמן אזל.
התושבת, בעלת בימבו, הציעה:
תשאירי אותה פה. להם יחד יותר טוב, וזה מקום מוכר.
ביום המעבר, אורלי לקחה את גילת “לביקור אצל בימבו”. בערב, המשפחה כבר הייתה בדרך לרכבת לתל אביב, אחר כך טיסה לראש פינה ועוד נסיעה והנה הם בנהריה.
כאשר כבר סידרו את הבית, אורלי התקשרה לדיירת הקיבוץ. שמעה את מה שהכי חששה לשמוע.
בלילה גילת הרגישה שמשהו לא בסדר, כל הלילה חפרה מתחת לגדר. בבוקר, רק בימבו היה ברחבה. מרגישה שהתקווה אבדה, נסעה בעלת בימבו לבית הרשף.
ושם מצאה את גילת שוב ליד הכניסה. הכלבה זיהתה אותה, אבל נהמה והבהירה: היא לא מתכוונת לזוז. כל הרחוב הגיע להתעדכן כולם ידעו שמשפחת רשף עזבה. עכשיו, ליד הכניסה, כלבה מחכה, כמה זמן שצריך.
מאז אורלי התקשרה כל שבוע לאביבה, דיירת מהקומה הרביעית:
יושבת גילת שלך ליד הכניסה כמו חיילת! אף אחד לא מתקרב. ניסיתי לפתות אותה עם פסטרמה לא שווה…
אורלי ניסתה לשלוח לאביבה שקלים לקניית אוכל עבור גילת, אבל אביבה סירבה:
מה פתאום, אורלית! כל השכונה מאכילה אותה. כסף? בשביל מה?
הגיעה חורף. התושבים, כולל אביבה, הכניסו את גילת לבניין לחימום. היא טיפסה לקומה השלישית, התמקמה לשטיח מול דלת הדירה. ברגע שריח חימום הגיע שוב יצאה להמתין ברחוב.
אורלי שמרה על קשר גם עם העובדות מחנות הספרים. הן באו לבקר, הביאו מטעמים, אבל גילת סירבה בתוקף להצטרף.
אורלי הייתה קרועה: הלב רצה לעזוב הכל ולחזור מיד. אבל המצב הכלכלי ושאר נסיבות, בשנות התשעים זה לא היה קל, השאירו אותה בגליל.
היא הצליחה לשוב רק ביוני. מתקרבת לכניסה, ראתה את גילת. הכלבה ישבה דרוכה, האוזניים מזדקרות, ובכל גופה רעדה כבר זיהתה את אורלי, פחדה להאמין שזה אמיתי.
בא שחיבוקים, דמעות, והרגשה שהנה נס קרה. הלב עמד להתפוצץ, אצל אורלי ואצל הכלבה.
הקיץ טס. באוגוסט חזרו ההורים אבא עם חופשה, אבל בספטמבר נסיעה נוספת, לעוד שנה. אורלי ניסתה לשכנע לקחת את גילת איתם. אמא הביטתה על אבא, והוא שתק, התמודד עם הלחץ הדרך קשה אפילו לבני אדם, לא כלבה שלא מכירה רכבות וגודש.
המתח הורגש. גילת קלטה היטב דאגה, לא התרחקה מאורלי. יום אחד אבא אמר:
בואי נאסוף לה מסמכים. בלי חיסונים הכלבה לא טסה.
הוטרינר המקומי, תמורת כמה קופסאות חומוס, הוציא לגילת דרכון לכלבים במסמכים לאחור, וסימן חיסונים כמו שצריך. זמן לפרוצדורות מסודרות כבר לא היה.
בערב אבא תפר לה רתמה; אז עוד היה קשה להשיג ציוד לכלבים. גילת, שמעולם לא לבשה דבר, ישבה בסבלנות, מאושרת כמו חתן.
זהו, נוסעת איתנו, אמר אבא. אבל, גילת, אל תביישי אותנו…
גילת לא אכזבה, אפילו פעם אחת. אף אחד לא הצטער. נסיעה ברכבת, שדות תעופה, חצי מדינה ברגל ובאוויר. יחד הם עברו כל מיני מסעות: קיבוצים בגליל, חופים בעכו, טיולים במדבר. ובסוף, חזרו כולם הביתה.
גילת חיה איתם שלוש עשרה שנים נפלאות, מלאות שמחה ונאמנות וליוותה את אורלי בכל דרך שבחרה ללכת בה.
